נועם ירושלמי על זרעים נג

במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקע קדושתה וחייבת בשילוח היינו מדאורייתא אך מדרבנן איפשר דאמרינן דהוי הקדש מדרבנן משום דרבי אבהו דאמר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ד דפסחים) שהקשה ר' חייא ב"ר אבא קומי דר' מנא דאיך אמרינן דיש הקדש בשביעית ולאוכלו בלא פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאוכלו אין אתה יכול שלא יהא כלוקח לו קורדם מדמי שביעית (ולא רצה לתרץ דהטעם משום דהפקר של שביעית מפקיע מידי הקדש דאעפ"כ הוי הקדש מדרבנן וע"כ אמר לאוכלו בלא פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלי פדיון. ולכאורה יש לדקדק למה האריך כל כך ואמר לאוכלו בלי פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלי פדיון ואמאי לא אמר שלאוכלו אי איפשר שהוא הקדש. אך הכונה הוא שאעפ"י שנאמר שמדאורייתא פקע ההקדש אעפ"כ לאוכלו בלי פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלי פדיון. והוא משום דר' אבהו שאמר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון

[וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דכתובות ה' ו') הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה נכסים הללו. ולא סוף דבר דינר. אלא אפילו כל שהוא שלא יהא הקדש נראה יוצא בלי פדיון. ר' אבהו בשם ר' יוחנן מועלין מעילה גמורה כו' והענין הוא דפליגי אם קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ועי' בתוס' ב"ק (ד' ל"ג) ויתבאר במקום אחר]

וע"ז משני ר' מתנא כדר' יוחנן מפני שקדם נדרו להפקרו והכא כמו שקדם הפקרו להקדשו. פי' דע"כ אמרינן דאינו קדוש כלל וא"צ אפי' פדיון. דהוי כמו שקדם הפקירו להקדישו. דחיוב הפקר דשביעית הי' קודם שהקדישו. וע"כ הוי כמו שחל ההפקר מתחילה. ואעפ"י שבאמת לא חל ההפקר מתחילה כמו דמוכח מהא שהבאתי מנדרים (ד' מ"ב) דאיתא התם דנכסים אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות אעפ"י שהגיע שביעית אך הכא שאני דבאמת הפקר מפקיע מידי הקדש דמים. אלא דלא נימא דמכל מקום צריך פדיון שלא יהא הקדש נראה יוצא בלי פדיון. ע"ז אמר כההיא דמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו. (פי' אבל אם קדם ההפקר לנדר לא חל). והכא נמי הוי מפני שקדם הפקרו להקדשו אך זהו לטעם שלא יהא נראה הקדש יוצא בלי פדיון ע"כ אומר דלא יאמרו העולם שהקדש יוצא בלי פדיון ומשום דהוי כמו שקדם הפקרו להקדשו. אבל לענין דינא הטעם דאעפ"י שבאמת חל ההפקר אח"כ אלא שמפקיע מידי הקדש וא"כ היה צריך פדיון מדרבנן שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. אך כיון דהוי כמו שקדם הפקירו להקדישו וע"כ א"צ פדיון משא"כ בנדרים (ד' מ"ב) דהוי קונם פרטי והוי כמו שקדוש קדושת הגוף ע"כ איתא התם דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. וע"כ אם אמר נכסים אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל כו' משום דבאמת חל הנדר מתחילה. ושביעית אינו מפקיע קונם פרטי דדמי לקדושת הגוף דאין לי' פדיון. וע"כ חל: והנה יש עוד לבאר בזה. והוא במה שביארתי דאם ההקדש אינו שוה כלום. והוא הקדש דמים פקע ההקדש והכי איתא בירושלמי (ספ"ג דמ"ש) א"ר יוסי מתניתא אמרה כן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא. וכל שהוא טעון פדיון מועלין בו (ט"ס וצ"ל וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו ופי' שמביא ראי' דבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה דאי אמרינן דבהמה טמאה בעי העמדה והערכה. א"כ איך תנן במעילה (ד' י"ב) דבקדשי ב"ה הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה חמורה מועלין בה ובחלבה. וא"כ אי אמרינן דבהמה טמאה נמי טעונה העמדה והערכה הא החלב הוי כמתה. וא"כ כיון שבעי העמדה והערכה וא"כ לח יכול לפדות. דהא החלב הוי כמתה. וא"כ כיון שאין לו פדיון אין מועלין בו. וכן הקשו התוס' פ"ד דמעילה (ד' ט"ו) דאיך אמרינן שם אמר עולא א"ר יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת. במאי אילימא בקדשי בדק הבית אפי' כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדק הבית לאו אית בה מעילה. והקשו בתוס' דמי דמי אשפה ראוי' לפדות. אבל הכא לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמדה והערכה. פי' א"כ כיון דאינה ראוי' לפדות. א"כ איך מועלין בה

., אך לכאורה נראה דמהסוגי' דחולין (ד' פ"ד) הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית ולפרקינהו ולכסינהו בעי העמדה והערכה רבי הוא ונסיב לה אליבא דתנאי בשחיטה שאינה ראויה סבר לה כר"ש בהעמדה והערכה סבר לה כר"מ (פי' וע"כ הוי שחיטה שאינה ראויה. וא"כ מפני מה לא אמרינן כיון דבעי העמדה והערכה ואינו יכול לפדות וא"כ ממילא פקע ההקדש דהא אינה ראוי' כלום. ומשמע דאסור מדאורייתא. דהא אמרינן בב"ק (ד' ע"א) בשלמא למ"ד דאורייתא אמטו להכי פטרי רבנן. אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי. אלמא אם הוא דרבנן לא אמרינן דהוי שחיטה שאינה ראוי' וא"כ כיון דאמרינן בחולין (שם) דהוי שחיטה שאינה ראויה אלמא דאסור מדאורייתא אע"פ דבעי העמדה והערכה. והשתא אם איתא דכל שאינו יכול לפדותו אין מועלין בו כמו דאיתא בירושלמי (שם) א"כ איך הוי שחיטה שאינה ראוי'. וכן כתב הרמב"ם (פ"ג מה' מעילה ה' י') הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים. כגון שאמר דמי בהמה כו' הרי הן כקדשי בדק הבית ומועלין בחלבן ובביציהן עכ"ל. אלמא אע"ג דהחלב טעון העמדה והערכה לדידן דקיי"ל דא' קדשי מזבח וא' קדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה ואפ"ה מועלים בהן. ואמאי הא כיון דא"א לפדות את החלב א"כ לא בעי העמדה והערכה. וכמו דאיתא בירושלמי (שם) וחלב לאו כמתה היא. וכל שאינו יכול לפדותו (כצ"ל) אין מועלין בו. ובמ"א יתבאר

ובזה איפשר לבאר הירושלמי (פ"ב דפסחים הלכה ב') אית תנא תני לא יראה לך לך אי אתה רואה אבל רואה את לגבוה אית תנא תני אפי' לגבוה מ"ד לך אי אתה רואה רואה את לגבוה כשהקדישו קודם לביעורו. מ"ד אפילו לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו א"ר בון בר"ח קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש. ופי' הק"ע כשהפקירו קודם לזמן ביעורו. וכיון שהגיע זמן ביעורו לאו דידיה הוא כשהקדישו לאחר ביעורו ואז אינו ברשותו להקדישו הילכך עובר עליו עכ"ל

והנה מה שפי' הק"ע כשהקדישו לאחר ביעורו ואז אינו ברשותו להקדישו. וא"כ ס"ל דחמץ אסור בהנאה. וא"כ מילתא דפשיטא הוא כיון שאינו יכול להקדישו. ע"כ נראה לי שהוא כמו דאמרינן בחולין (דף קל"ט) הקדיש חי' ואח"כ שחטה פטור מלכסות שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות. ופירש"י דחיובא דחל עלי' לא פקע והכא נמי אם הקדישו קודם לביעורו. ע"כ אינו חייב בביעור. אבל אם הקדישו לאחר ביעורו שכבר נתחייב במצות השבתה תו לא פקע. וכן אמרינן שם בירושלמי מ"ד לך כו' אתה רואה בפלטי'. אית תנא תני אפילו בפלטי' מ"ד לך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטי' כשהפקירו קודם ביעורו. מ"ד אפי' בפלטי' כשהפקירו לאחר ביעורו. היינו טעמא נמי דאם הפקירו קודם לביעורו לא חל עלי' מצות השבתה. אבל אם הפקירו לאחר ביעורו חל עלי' מצות השבתה. וע"כ לא מהני אפי' הניחו בפלטי'. ובאמת הוא אליב' דריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה. וע"כ יכול להקדיש או להפקיר לאחר ביעורו ג"כ

אך שצריך להבין הא דאמר ר' בון בר"ח קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש. דאם הכונה הוא דהא דאמר דאפי' הקדיש חייב לבער הוא בקדשים שחייב באחריותן. א"כ למאי אמר כר"ש. הא בחמץ בפסח כ"ע מודו דאם חייב באחריותן דחייב לבער. וכמו דאמרינן בפסחים (דף ו') הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי. אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר שאני הכא דאמר לא ימצא. וא"כ ר' זעירא דאמר תיפתר בקדשי' שהוא חייב באחריותן וע"כ חייב בביעור ומאי קאמר כר"ש

ע"כ נ"ל דאיפשר לומר דקאי על הא דאמר בתחילה מ"ד לך אי אתה רואה אבל את רואה לגבוה כשהקדישו קודם ביעורו. מ"ד אפי' לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו ופירשתי דזהו כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה. דאל"ה איך מצי להקדיש לאחר ביעורו. אך אעפ"כ לא יתיישב. דהא אמרין בירושלמי (פ"א דפסחים ה' ג') חברי' אמרין חמישית כר' יהודא הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינה תרומה. הקדיש