נועם ירושלמי על זרעים נד

מוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינה תרומה. שלא נתנו תרומה אלא לאכילה בלבד ואמר לון ר' יוסי מסתברא דלא חלופין הקדישו אינו מוקדש כו' שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו'. וא"כ בשעה חמישית כר' יהודא אף דמותר בהנאה אעפ"כ אם הקדישו אינו מוקדש מחמת שאינו שוה להקדש כלום שאין פודין את הקדשים כו' ע"כ לא חל ההקדש. וא"כ איך אמרינן דאם הקדישו קודם ביעורו פטור. ואמאי הא כיון שהגיע זמן הביעור א"כ אינו שוה להקדש כלום ופקע ממונו דהקדש. וכמו שביארתי הסוגיא דפסחים (דף כ"ט) דהא דאמרינן דאם אכל חמץ בפסח לא מעל הוא מטעם דפקע הקדושה. כיון שהוא הקדש דמים ואינו ראוי לדמים. ואע"ג שביארתי דאיפשר לומר דאפ"ה הוי הקדש מדרבנן מחמת שחל עליו הקדש. אפ"ה הכא משמע דמדאורייתא קאמר לך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה. וא"כ איך הוי הקדש ועוד דאיך תחול ההקדש לאחר זמן ביעורו כיון שאין שוה כלום להקדש. דהא אין פודין כו'

וע"ז אומר אמר ר' בון בר"ח קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש. וע"כ כיון דהוי גורם לממון ע"כ חל ההקדש. והוא ממש כמו שפירש הבעה"מ על הא דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) והכא בהא קא מיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל קא סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ופי' הבעה"מ והביאו הקצה"ח בחו"מ (ס' שפ"ו) דמיירי באוכל חמץ של הקדש שהקדישו בעלים באחריות ומשום הכי ה"ל גורם לממון וע"כ קאמר ר' בון בר"ח קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש ופי' דע"כ חל ההקדש. וכמו שביארתי שם משום דהוי גורם לממון שאם תאבד יצטרכו הבעלים לשלם. ע"כ חל ההקדש. דהא שוה ממון להקדש לר"ש דס"ל בדבר הגורם לממון כממון דמי. אך לכאורה קשה דא"כ חייב בב"י ובהשבתה נמי. משום האחריות שקבל עני'. אך איפשר לומר דאינו חייב רק אם מונח ברשותו. אבל אם מונח ברשות הקדש א"כ נא מתחייב בהשבתה [ועיין בספרי ע"י (ס"ה) דלא אתרבי חמץ שקבל עלי' אחריות לעשה דתשביתו ללאו דב"י. וע"כ מהני אם מוציא מביתו ועי' בש"א סי' ע"ח]. וע"ז אומר דאם הקדישו לאחר ביעורו. ע"כ חל עליו חובת השבתה וע"כ חייב לבערו. משא"כ אם הקדישו קודם ביעורו דלא חל עניו חובת השבתה על כן אין צריך לבער

עוד נראה לי לבאר בפשיטות. דהא דאומר הירושלמי א"ר מתנא ולמה לית אנן אמרינן כיי דאמר ר' יוחנן מפני שקדם נדרו להפקירו מפני שקדם הפקירו להקדישו (צ"ל והכא מפני שקדם הפקירו להקדישו וכמו שביארו המפרשים המהרא"פ והק"ע דשביעית הוי כמו שקדם הפקירו להקדישו. וא"כ לא חל הקדש על שביעית. וא"כ לא קשה מה שהקשה ר' חייא בר אבא לאוכלו בלא פדיון אי איפשר שאי איפשר להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קורדם מדמי שביעית. כיון שאין ההקדש חל

ומה שהקשיתי מהא דאיתא בנדרים (ד' מ"ג) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות דאיתא שם דאדם אוסר דבר מרשותו לכשיצא מרשותו. ע"כ נראה לי שיש חילוק בין אי אמרינן דשביעית הוי מן התורה ובין לרבי דסובר דשביעית בזמן הזה דרבנן. וכמו שביארתי (רפ"ה דפאה) שיש חילוק בין שביעית דאורייתא לשביעית דרבנן: דאי אמרינן דשביעית בזה"ז הוה דאורייתא הוי אפקעתא דמלכא. אבל אי אמרינן דשביעית בזמן הזה דרבנן היינו שחייבו חכמים להפקיר בשביעית. אבל לא הוי אפקעתא דמלכא וע"כ איפשר לומר דהא דאמרינן דשביעית כיון דבודאי יבוא שביעית ויהי' אפקעתא דמלכא. וע"כ אפי' אם נדר לפני שביעית לא חל ההקדש דהוי כמו שקדם הפקירו לנדרו. דכיון שיבוא שביעית הוי אפקעתא דמלכא. ע"כ לא היה כונתו על שביעית. משא"כ אי אמרינן דשביעית בזמן הזה דרבנן והיינו שחכמים חייבוהו להפקיר בשביעית. וע"כ לא הוי כמו שקדם הפקירו לנדרו. דכיון דלא הוי ממילא אפקעת' דמלכא אלא דצריך לקיים מצות חכמים ולהפקיר

ולפ"ז אתי שפיר דבנדרים מיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן וע"כ אדם אוסר דבר מרשותו לכשיצא מרשותו אבל הכא דבדאורייתא קא מיירי דהא יליף מקרא ושבתה הארץ שבת לד' כל דבר שהוא לד' קדושת שביעית חלה עליה. ומדינא דאורייתא הוי כמו שקדם הפקירו לנדרו וא"כ ממילא לא חל ההקדש ואם כן ניחא מה שהקשה רחב"א. לאוכלו בלא פדיון אי איפשר שאי איפשר להקדש לצאת בלי פדיון כו' שכיון שההקדש לא חל רק שביעית ניחא שפיר

ובזה איפשר לבאר הירושלמי (פ"ד דנדרים ה' ו') המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות. ובשביעית לא יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטות כו' רשב"ל פתר מתניתא המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ואם נדר בשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן הפירות כו' ואתי דרשב"ל כר' יוסי דר' יוסי אמר מפני שקדם נדרו להפקירו כן רשב"ל אמר שקדם נדרו להפקירו ולא הפקירו לנדרו. ר' יונה ר' בא ב"ח בשם ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהפקר תורה שמותר עכ"ל

והנה בספרי נ"י ביארתי שר"ל מפרש למתניתין דהא דאמר ובשביעית יורד לתוך שדהו היינו אם נדר בשביעית. אבל קודם שביעית אסור אפילו בשביעית ולכאורה הטעם הוא משום דאדם אוסר דבר מרשותו לכשיצ' מרשותו] אך איפשר לומר דס"ל כר' יוסי דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה. וא"כ איך יורד לתוך שדהו. ע"כ מפרש מתניתין הא דבשביעית לא יורד לתוך שדהו הוא אם נדר בשביעית. והטעם דבזה מודה ר' יוסי דמותר. דהטעם משום שקדם הפקירו לנדרו ולא היה כונתו על ההפקר. וע"כ אפי' לר' יוסי דס"ל דהפקר כמתנה בעינן דווקא עד דאתי לרשות זוכה אעפ"כ אם קדם הפקירו לנדרו לא היה כונתו על ההפקר וע"כ מותר

וע"ז אמר ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהפקר תורה שמותר דהא דאמר ר' יוסי דהפקר לא הוי עד דאתי לרשות זוכה היינו דווקא במפקיר מדעתו. אבל בהפקר תורה דהיינו בשביעית אפי' ר' יוסי מודה דאפי' נדר לפני שביעית מותר בשביעית מחמת דשביעית הוי הפקר תורה ואפקעת' דמלכא. וע"כ אע"ג דר' יוסי ס"ל דהפקר לא נפיק מיד בעלים אלא בזכי' אעפ"כ מודה ר' יוסי בשביעית וכמו דאמרינן בירושלמי דפסחים (פ"ב ה' ב') הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו מ"ד הערמה לית כאן הערמ' כו' ומ"ד זכי' לית כאן זכי' והוא מותר דבגר שמת א"צ זכי' כיון דלאו מדעתו הופקר. [וע"ש שהבאתי ראיות שהפקר תורה היינו הפקר דממילא

ולפי מה שביארתי איפשר לומר דהפי' הוא דדווקא בהפקר תורה היינו בשביעית ד"ת דהוי אפקעתא דמלכא אבל בשביעית דהוי מדרבנן דהיינו שצריך להפקיר הוי ככל הפקר דעלמא דלא נפיק מיד בעלים אלא בזכי' [ור' יוחנן ס"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דדמאי) ר' יוחנן כדעתי' דאמר קל הוא שהקילו בשביעית שהיא מדבריהם. וכן בירושלמי (פ"ח דשביעית) מה עבד לה ר' יוחנן קל הקילו בשביעית שהיה מדרבנן]. וא"כ איפשר לומר דלא נפיק מיד בעלים אלא בזכי'. וע"כ אמר ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהפקר תורה שמותר והא דשביעית פטור מן המעשר אפי' בשביעית בזה"ז דרבנן הוא משום דלענין תרומות ומעשרות מודה ר' יוסי שפטור כמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דנדרים) תמן אמר הפקר כר' יוסי ואין חייב במעשרות דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי ובא הלוי כו' יצא הפקר שידך וידו שוין בו כו'

אך לכאורה משמע דאפי' בשביעית בזה"ז דרבנן איפשר דמודה ר' יוסי דהוי הפקר מיד דכל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון כמו דמשמע בירושלמי (פ"ט דשביעית) א"ל חמי לך תלתא רחמין ואפקריה קומיהון קפודקאי דציפורין שאלין לר' אימי בגין דלית לאילין עמא רחים ולא שאיל שלם איך צרכא מיעבד א"ל כד תחמון ריגלא צלילא תהוין מפקין לשוקא וחזרון וזכון כו'. אלמא דסגי בהפקר לחוד אפי' בשביעית בזה"ז דרבנן [ועיין בנדרים (ד' מ"ג) דבאפקרי' באפי תלתא ר' יוסי מודה. אך ממה דא"ל כד תהוין ריגלא צלילא (פי' שאין אדם בשוק תהוין מפקרין לשוקא וחזרון