נועם ירושלמי על זרעים נב

פירי ראשון דרך חילול ככ"ע דבדרך חילול לא תפיס ואתי' ככ"ע. אך הירושלמי לטעמי' דבפ"ח דשביעית שם משמע דלא מחלק אלא כמו דס"ד בש"ס דילן (ד' מ"ב) דפליגי בין בפירי ראשון בין בפירא שני. וא"כ אתי' כתנאי]. וע"ז אמר ר' מנא למה לינן פתרון כד"ה כההיא דמר רבי יוחנן מפני שקדם נדרו להפקרו. והכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדשו

והנה הק"ע פירש אהא דמשני ר' יוחנן מפני שקדם נדרו להפקרו. אבל הכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדשו. ופי' מפני שקדם הפקר נדרו דהיינו מצות הפקר בשביעית הי' קודם שהקדישו. ומעולם לא הקדיש פירות שביעית. והילכך יכול לאוכלו בלא פדיון. וכן פי' המפרש מהרא"פ (ספ"ג דפיאה עיי"ש

אך באמת קשה דאי אמרינן כיון דשביעית הוי הפקר. א"כ לא הי' כונתו בשעת הקדש על שביעית. א"כ תקשה דהא איתא בנדרים (ד' מ"ב) המודר הנאה מחברו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו. ואינו אוכל מן הנוטות. ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו. אבל אוכל מן הנוטות כו' רב ושמואל דאמרי תרווייהו נכסים אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות אעפ"י שהגיע שביעית. ופי' הר"ן אע"ג דכולי פירי דהפקירא אינהו. אפ"ה כיון שבשעה שהדירו הי' שלו חייל איסורא אפי' בשביעית שיצאו מרשותו כו' ומסקינן שם כי אמר ר"י ור"ל בנכסי רב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי. וא"כ סברי רב ושמואל דאם אמר נכסים אלו אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו. וא"כ אי אמרינן כסברת הירושלמי דאין כונתו על השביעית כיון דהפקירא אינהו. א"כ אמאי אמרינן דאדם אוסר על חבירו לפני שביעית והקדש הוי כנכסים אלו

ולכאורה איפשר לבאר הירושלמי עפ"י מאי דאמרינן בחולין (ד' קל"ט) רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו. ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית בשלמא שמואל לא אמר כרב דקא מוקים לה בקדשי בדק הבית אלא רב מ"ט לא אמר כשמואל. אמר לך רב דווקא קא פטרי משלוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו. וזהו כיון דקדושת הגוף לא פקעה קדושה מינייהו. אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלא קדשי מזבח הוא דקדושת דמים בעלמא הוא. כיון דמרדה פקעה קדושתה מינה וחייבת בשילוח. ושמואל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה כו', וא"כ נתברר מזה דרב סובר כיון דנעשה הפקר פקע הקדושה מקדשי ב"ה

[ועיין בספרי ע"י (ס' ה') על הא דאמרינן בפסחים (ד' כ"ט) דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל הוא משום דהוי איסורי הנאה ופקע הקדושה מיני' ולא משום דלא חיסר להקדש ועיי"ש מה שכתבתי לשיטת בעה"מ ותירצתי שם קושי' הקצה"ח על בעל המאור] וא"כ כיון דהפקר מפקיע ההקדש ה"נ שביעית דהוי הפקר ואפקעתא דמלכא ע"כ ממילא פקע הקדושה והוי כמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ט) דמקדיש פירות שובכו ומרדו. וע"כ פקע הקדושה ואין בו רק קדושת שביעית בלבד ואינו הקדש כלל. וע"ז אמר ר' מתנא למה לינן פתרון כד"ה פי' דלא הי' צריך לתרץ דהגזבר הי' מחליפן ביד אחר. פי' בתורת חליפין ולא בדרך מקח דפליגי אמוראי ותנאי בזה. אלא דהוי כמו שקדם הפקירו להקדישו פי' אעפ"י שהקדישו תחילה אעפ"כ ההפקר מפקיע מידי הקדש. ולא הוי הקדש כלל

ובזה מיושב מה שהקשיתי מהא דנדרים (ד' מ"ב) דהמודר הנאה מחבירו כו' אמרינן שם דבנכסים אלו אדם אוסר דבר מרשותו לכשיצא מרשותו. והוא דהתם לא נוכל לומר דההפקר של שביעית מפקיע מידי הנדר. דהתם איירי בקונם פרטי וקונם פרטי דמי לקדושת הגוף. דאמרינן בחולין (ד' קל"ט) דבקדשי מזבח נא אמרינן דההפקר מפקיע מידי הקדש. והוא כמה שכתב הקצה"ח (חו"מ סי' ק"ז ס"ק ה') על מה שכתב הרמ"א שאין הלוה יכול לומר יהא נכסים קונם עליך על המלוה לחוד אלא א"כ אסרן בקונם לכל העולם והוא ממשמעות דברי התוס' דכתובות (ד' נ"ט) והקצה"ח כתב כיון דקיי"ל דקונם כללי יש לי' פדיון. וכיון דאית לי' פדיון ממילא לא מצי להפקיע שיעבוד דבע"ח. דהא קדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד. והא דאמרי' בכתובות (ד' נ"ט) קונמות קא אמרת שאני קונם דקדושת הגוף הוא הוא משום דהתם מיירי בקונם פרטי דאמר קונם שאני עושה לפיך. וקונם כזה מדינא מפקיע מידי שיעבוד דקדושת הגוף הוא כמו אצטלא דפרסוה אמיתנא. אבל קונם כללי דיש לי' פדיון הוי כקדושת דמים. ואינו מפקיע מידי שיעבוד. וע"כ כיון דקונם פרטי דמי לקדושת הגוף ואין לי' פדיון. ע"כ דמי נמי לקדושת הגוף דאין ההפקר מפקיע. כמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ט). ע"כ אמרינן שם אדם אוסר מרשותו לכשיצא מרשותו משא"כ בהקדש דההפקר מפקיע מידי הקדש. וע"כ כיון דשביעית הוי אפקעתא דמלכא ע"כ מפקיע מידי הקדש. אך עכ"ז אינו מדוקדק הלשון מה שאומר כההיא דמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו והכא מפני שקדם הפקרו להקדשו (כצ"ל) דמאי תלוי בהא שקדם הפקרו להקדשו. הא אפילו אם קדם הקדישו להפקירו אמרינן נמי בקדושת דמים דאתי ההפקר ומפקיע מידי שיעבוד

ע"כ נ"ל דלכאורה יש לדקדק על מה שכתבתי בספרי ע"י (סוף ס"ה) לתרץ קושית הקצה"ח דהטעם הא דאמרינן בפסחים (ד' כ"ט) דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל אין הטעם משום דלא גרם היזק להקדש אלא הטעם משום דפקע הקדושה עיי"ש שהארכתי בזה א"כ לכאורה יש להקשות מהא דאמרינן בפסחים (ד' ו') אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי אינשי מיני'. דלכאורה כיון דקיי"ל דחמץ אסור בהנאה א"כ ממילא פקע הקדושה וא"כ צריך לומר דלפני העולם שאינם יודעין שפקע הקדושה מיבדל בדילי אינשי מיני'. והוא דחוק [גם ממה שביארתי על הירושלמי (רפ"ה דתרומות) ולא כן סברין מימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו א"ר חנינא תיפתר שחרב אותו המקום ולא מצא למוכרו אפי' בדמי עצים ולפי מה שביארתי שם מוכח דלא אמרינן דפקע ההקדש עיי"ש]

ע"כ נראה לי לומר דאפי' לפי מה שביארתי בספרי ע"י (ס"ה) דאם הוי איסורי הנאה ע"כ פקע ההקדש אעפ"כ הוי הקדש מדרבנן. וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ל"ג) הקדישו מוקדש אפי' לר"ע משום דר' אבהו דאמר ר' אבהו גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. וע"כ אעפ"י שהוא הפקר מ"מ לא פקע הקדושה מדרבנן משום דר' אבהו והא שביארתי בפסחים (ד' כ"ט) דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל אין הטעם משום דלא גרם היזק להקדש אלא הטעם משום דפקע הקדושה היינו לענין מעילה וכמו דאמרינן במעילה (ד' ב') ומי איכא מעיל' מדרבנן ואפי' למאי דמשני התם דאיכ'. הכא מיירי דאורייתא. ועוד כיון דכל הטעם הוא משום של יאמרו אין הקדש יוצא בלי פדיון א"כ כיון דכבר אכל איפשר שא"צ לשלם. והא דאיתא בירושלמי (פ"א דפסחים) חמישית כר' יהודא הקדישו מוקדש עשרו תרומה אינה תרומה כו' אמר ר' אסי לא מסתברא דלא חלופין הקדישו אין מוקדש עשאן תרומה ה"ז תרומה הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ משמע דלא קדיש כלל. וכמו שביארתי בספרי ע"י (סי' ה') דכיון שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ מתחילה לא חל הקדושה אלמא דמחמת שאינו שוה כלום לא חל הקדושה. וא"כ משמע התם דלא חל אפילו מדרבנן התם שאני שהוא בתחילת הקדש וע"כ כיון שלא שוה כלום להקדש א"כ לא חל ההקדש מתחילה. ולא שייך הא דר' אבהו שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. אבל אם מתחילה חל הקדושה ואח"כ פקע הקדושה לא פקע רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון

והא דאמרינן בחולין (דף קל"ט) אמר לך רב דוקא קא פטרי משילוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו וכיון דקדשו קדושת הגוף לא פקעה קדושה מינייהו אבל