נועם ירושלמי על זרעים נ

הוי שיור. ועוד דא"כ אמאי קאמר אח"כ אף בהפקר כן: אמאי לא נימא דהפקר הגוף מהיום ופירא לאחר שלשים יום כמו דאמרינן במתנה וכן בהקדש כו'

ע"כ נראה לי כמו שביארתי דיש חילוק אם זכית השני הוא מכח המקנה. ע"כ ליכא למימר כיון דבא ליד השני פקע זכיה של הראשון וזכה השני. משא"כ בהפקר לדברי ר"מ דאמר דכיון שיצאה מרשותו הוי הפקר. ע"כ אמרינן אעפ"י שהפקיר רק לעניי אותה העיר זכו בה עניי עיר אחרת. (או לב"ש כיון שהפקיר לעניים והחזיקו בה עשירים זכו בה העשירים). דהטעם כיון דזכה השני פקע שיורו של ראשון וזכה השני

וא"כ איפשר לומר דבנותן מתנה לאחר שלשים יום איפשר לומר דגופא יקנה מהיום. ופירא לאחר שלשים. משא"כ בגירושין מהיום ולאחר שלשים יום אי איפשר לומר דשייר מעשה ידי'. דלא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידי' של זה. דכיון דהשני נושא אותה ממילא פקע שיור הראשון (אפי' לא נשאת לאחר). דבשלמא אם אמר חוץ מפלוני. כל זמן שלא נשאת לאחר אסורה להנשא לזה. וא"כ אין כאן נשואין. אבל הכא מכיון שנשאה פקע אישות של ראשון. וממילא הוי אשתו לכל דבר. וא"כ אי אפשר לומר שכונתו חוץ ממעשה ידי'. דאם תנשא לאחר ממילא פקע אישות של ראשון (והא דבעי בגיטין (ד' פ"ה) חוץ מירושתך מהו. ואמאי לא אמרינן כיון שנשאה השני פקע אישות של ראשון. היינו אי אמרינן דהוי שיור. וממילא לא הוי גט וא"כ שייך לומר שפקע אישות של ראשון. אבל במעשה ידי' דלא הוי רק מדרבנן. א"כ לא הוה שיור בגט וע"כ הוה צוח לי' וקרי בנייה דאורייתא. (פי' על זה שהוא מחלק דבמתנה כיון שבאה מכח הנותן ע"כ איפשר לומר ששייר משא"כ בגט אשה [וגם הוה צוח לי' בניי' דאורייתא שמזה מוכח שסובר דלא כמו שביארתי בספרי שפת הנחל דלא כר' ירמי' דאמר שעיקר ההיתר הוא המיתה ולא הנשואין. דבנשואין לא אמרינן שפקע אישות של ראשון. וא"כ לפי זה איך קונה. אלא ודאי שהוא כמו שסובר הש"ס דילן דבנשואין פקע אישות של ראשון. וכמו שכתבו התוספות בגיטין (ד' פ"ג) וכמו שהארכתי בספרי עמק יהושע ושפת הנחל שם

וע"כ לפי זה איפשר לומר דכיון שזהו דוקא במתנה. אבל לא לגבי גט משום דפקע אישות של ראשון. וע"כ בעי לה אף בגט שיחרור כן. דבגט שיחרור אי איפשר לומר כן. שיהי' מעשה ידי' של הראשון. דהא גט שיחרור הוי כמו גט אשה. וזכות העבד בעצמו אינו מכח המשחרר אלא שזוכה בעצמו וע"כ זוכה במעשה ידי' של עצמו ג"כ. וע"כ לא שייך לומר ג"כ ששייר מעשה ידי' לעצמו. משא"כ במוכר עבד לחבירו יוכל לשייר מעשה ידיו. וכמו דאמרינן בב"ק (ד' צ') המוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו שלשים יום כו'. והיינו משום שזה בא מכח המקנה. וע"כ יוכל לשייר משא"כ שיחרור

וע"כ אומר אף כהפקר כן. והוא משום שזכי' הזוכה בהפקר הוא לא מכח המפקיר. וכמו דאמרינן הכא על דעתיה דר"מ כיון שאדם מפקיר מרשותו הוי הפקר. א"כ זכי' הזוכה הוא לא מכח המפקיר. וא"כ סובר דבהפקר לא הוי דעת אחרת מקנה ועיין בב"מ (ד' י"ב). וע"כ אי איפשר לומר שמפקיר חוץ מהפירות. וע"כ פקע השיור

וכן מה שאומר אף בהקדש כן. היינו משום דבהקדש ג"כ אי איפשר לשייר הפירות וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דפסחים) המקדיש השדה מהו שישייר לו הגידולין. וא"כ כיון שאי איפשר לשייר הגידולין דהיינו הפירות. ע"כ תלוי בפלוגתא דרבי ורבנן. על דעתי' דרבי דהוי תנאה ע"כ הוי הקדש. ולרבנן דהוי ס' תנאה ס' חזרה לא הוי הקדש דאי איפשר לומר דגופא מהיום ופירא לאחר שלשים. דהא אי איפשר לשייר הגידולין

וע"ז אומר כל עמא מודי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ לא שייך לומר ס' תנאה ס' חזרה. דהא בהקדש אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וע"כ הוי הקדש ודאי. וע"ז אומר אף בקידושין כן. פי' אם קידש אשה מעכשיו ולאחר שלשים יום. דאי איפשר לומר דשייר מעשה ידי'. דהא בלא"ה אינו זוכה במעשה ידי' עד שעת נשואין וע"כ תלוי בפלוגתא דרבי ורבנן

שם בירושלמי עד כדון כשהפקירה לזמן מרובה אבל הפקירה לזמן מועט (פי' דקאי על הא דקאמר הפקיר לעניים וזכו בהם עשירים תפלוגתא דר"מ ור' יוסי וכמו שביארתי דפליגי דר"מ סובר כיון שאדם מפקיר מרשותו הפקירו הפקר ור' יוסי סובר דאין הפקר יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכי') וע"ז בעי אם זהו דוקא בהפקיר לזמן מרובה (והוא ט"ס וצ"ל עד כדון כשהפקירה לעולם) או שהיה סובר תחילה דזמן מרובה הוי כמו לעולם. פי' וע"כ סובר ר"מ דכיון דהוא מפקיר מרשותו הוי הפקר אבל הפקירה לזמן מועט כיון שאח"כ הוא של בעלים א"כ הוי הפקר כמו מתנה שאינו יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכי'. ולשיטת הבבלי בנדרים (ד' מ"ד) משני כיון דהפקיר לזמן מועט לא שכיחא ע"כ לא הוי הפקר עד שיבוא ליד אחר. וע"ז אומר נשמעינה מן הדא הפקיר את שדהו שנים ושלשה ימים חוזר בו תני ר"ש דיינא קומי ר"ז אפילו לאחר ג' ימים חוזר בו (פי' דבש"ס דילן (ד' מ"ג) איתא תני המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו והטעם כמו דאומר התם מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו) אמר תהא שדה מופקרת ליום א' לשבת א' לחודש א' לשנה אחת לשבוע אחת עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו משזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו. והטעם הוא דאתי כר"י דאין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי'. וע"כ כל זמן שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו וכיון שפקע ההפקר חייב במעשר אבל משזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו ועד שזכה בה הוי הפקר אבל לשיטת הירושלמי הם ב' ברייתות ומפרש דהאי דקתני הפקיר את שדהו שנים ושלשה ימים חוזר בו משום דבזה כ"ע מודו דאין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי' וכמו שביארתי. וע"ז חומר תני ר"ש דיינא קומי ר"ז אפילו לאחר שלשה ימים חוזר בו שהפי' של הברייתא הוא משום דהפקיר שדהו רק עד שנים או שלשה ימים וע"ז אומר אפילו לאחר שלשה ימים חוזר בו (פי' אפי' אם הפקיר עד לאחר שלשה ימים נמי חוזר בו דכיון דהפקיר לזמן ע"כ יכול לחזור בו דמודה בה ר"מ דאינו יוצא מת"י בעלים אלא בזכי'. וע"ז א"ל כיון דאת אמר אפילו לאחר ג' ימים חוזר בו הוא לאחר ג' ימים הוא לאחר כמה ימים דכל הפקר לזמן יכול לחזור בו

וע"ז אומר לישן מתניתא מסייע לר"ז פי' דהטעם הוא משום דהפקיר לזמן ואפי' יותר מג' ימים בד"א כשהפקיר סתם (פי' בד"א דפליגי ר"מ ור"י כשהפקיר סתם אבל אם אמר שדי מופקרת יום א' שבת א' חודש א' שבוע א' אם עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו משזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו). וע"ז אומר הדא אמרה הוא זמן מרובה הוא זמן מועט פי' אפי' אם הפקירה לזמן מרובה נמי יכול לחזו' בו (ואפי' ר"מ מוד') הדא אמרה לא חששו להערמ' פי' כיון דמפרש הברייתא דתני הפקיר את שדהו שנים ושלשה ימים יכול לחזור בו לא בהפקר סתם כשיטת הש"ס דילן משום הערמה אלא משום דהפקיר עד שנים ושלשה ימים וא"כ סובר דלא חששו להערמה. ועוד דאם חיישינן להערמה א"כ עד שלשה ימים יכול לחזור בו אפילו אם זכה בה אחר וכמו שכתב הר"ן בנדרים (ד' מ"ג). הדא אמרה שאדם מפקיר שדהו וחוזר וזוכה בו פי' דכמו שאם זכה בה אחר ע"כ הוי הפקר ופטור מן המעשר ה"נ אם זכה בה הוא עצמו הוי הפקר ופטור מן המעשר דכיון שבא לידי זכי' ע"כ הוי הפקר הדא פשיטא שאלתי' דר"ז דר"ז אומר הוא זמן מרובה הוא זמן מועט פי' דמהברייתא הראשונה אינו מוכח דאפי' ר"מ מודה דאם הפקיר