נועם ירושלמי על זרעים מט

הוי אפקעתא דמלכא א"כ אמאי פטור ק המעשרות אלא ודאי דהוה מטעם הפקר ב"ד בזה"ב הפקר אבל מהא דשביעית דרבנן הטעם הוא משום דמקיים מצות חכמים והוא בעצמו מפקיר א"כ לא צריך להטע' של הפקר כו' וכמו דניחא להו על הא דתנן גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים דאמר רשב"ל דב"ש היא דאמר הפקר לעניים הוי הפקר אע"ג דמן הדין לא הוי פיאה אלא דהטעם הוא דכיון דנותנים בתורת פיאה לא גרע מהפקר לב"ש דסברי דהפקר עניים הוי הפקר ולא צריך לטעמא דהפקר כו' כיון דהוא בעצמו מקיים מצות חכמים ונותן לעניים רק לב"ה שצריך לומר דהפקר כו' דמטעם שנותן לעניים לא הוי הפקר רק מטעם דבזמן הבית הפקר וכו' וחכמים שהפקירו לכל אך באופן שיתן לעניים אז הם פטורים מטעם הפקר כו'. וכן לענין שביעית דבזמן הזה דרבנן הפטור הוא מצד שהוא מפקיר ע"כ לא קשה להו רק משביעית דאוריית' דפטור מטעם הפקר כו'. ע"כ קשה להו דאיך מפקיעין מתרומות ומעשרות א"כ צריך לומר מטעם הפקר ב"ד בזה"ב הפקר. וע"כ מדחה ר' אבון דלא ש"מ כלום דכיון שהתורה אמרה שמור את חודש האביב שומרהו שיבוא בחידושו א"כ הוי ממילא שביעית אפקעתא דמלכא ודוק: בית שמאי פרק ששי

ירושלמי (רפ"ו דפאה) הפקיר לאדם אבל לא לבהמ' כו' לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחר פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל על דעתי' דר' יוחנן הפקירו הפקר ועל דעתי' דרשב"ל אין הפקירו הפקר. ואמר רבי לא בפירוש פליגי ר"י אמר הפקירו הפקר ורשב"ל אמר אין הפקירו הפקר א"ר אבון בר"ח הדא אמרה הפקיר לעניים וזכו בהם עשירים תפלוגתא דר"מ ור' יוסי. ע"ד דר"מ דו אמר כיון שאדם מפקיר דבר מרשותו הפקירו הפקר על דעתי' דר"י דו אמר אין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי' אין הפקירו הפקר

והנה הא דאמרינן דהפקיר לאדם אבל לא לבהמה כו' לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת לר' יוחנן דלא יליף שם משמיטה ע"כ לא בעינן שיהא מופקר לכל אבל לרשב"ל דיליף משמיטה ע"כ בעינן שיהא מופקר לכל העולם כשמיטה

אך מה שאומר הדא אמרה הפקיר לעניים וזכו בהם עשירים תפלוגתא דר"מ ור' יוסי (וזהו לאו דווקא דזהו אליבא דב"ש. ואליבא דב"ה יהי' הנ"מ אם הפקיר לאותה העיר וזכו בה עיר אחרת לר' יוחנן דהוי הפקר). וצריך לבאר דלכאורה אפי' לר"מ דאמר כיון שאדם מפקיר מרשותו הפקירו הפקר. אפ"ה כיון שהפקיר לעניים אמאי זכו בה עשירים

אך זה יבואר עפ"י מה שביארתי בספרי ש"ה הבאתי מה שבס' אבני מילואים האריך לפלפל בזה במי שמכר או נתן לראובן קרקע חוץ משמעון שכה"ג אפי' שמעון הוא מלוה שלו אינו גובה מאותה קרקע. משום דחוץ שיורא הוי. וא"כ באומר חוץ משמעון ואזל ראובן ומכרה ללוי. אי מצי שמעון לגבות או לקבל מתנה מלוי אי אמרינן הל' ר' אליעזר. ואע"ג דגבי גט קיי"ל דחוץ לא הוי גט כלל דאינו כריתות. אפ"ה נ"מ לענין זה דאי אמרינן דאם נשאת לאחר פקע שיורו של ראשון יכול שמעון לגבות. או לקבל מתנה מלוי. דכל שבא ליד אחר ניתקה מרשות הראשון לגמרי ומסיק שם בס' א"מ דאי שייך לומר בדיני ממונו' דניתקה מרשות הראשון לגמרי. א"כ בנותן מתנה או מוכר מפלוני. הרי מיד נכנס לרשותו של שני. דבשלמא במקדש חוץ מפלוני כל זמן שלא נשאת לאחר עדיין אישות הראשון עלי'. אבל הכא מיד שנכנס לרשותו של שני ניתקה מרשות הראשון לגמרי א"כ לא משכחת חוץ כלל. ואלו בתשובת הרא"ש מבואר דמהני חוץ. ומזה מוכח דבד"מ לא אמרינן כה"ג

וכתבתי שם שהטעם נראה לי דלא שייך לומר כן כמו שסובר ר"א באישות דניתקה האישות הראשון כיון דכחו של לוקח הוא רק מהמוכר. והמוכר מכר חוץ מפלוני וא"כ לא שייך לומר דכיון שבא לידו פקע כחו של מוכר ומכש"כ לגבי לוקח שלישי דמה מכר ראשון וא"כ איך שייך לומר דאם בא לשני ניתק כחו של מוכר. ולא דמי לגירושין דזה שנושא השני אינו מכח המגרש הראשון. אלא כיון דנתגרשה ואינה א"א ממילא תפסי קידושי שני

ואי איכא לדמויי דין זה איפשר לדמות להפקר. כגון שהפקיר לעניי אותה העיר וזכו בה עניי עיר אחרת ובזה יתבאר הירושלמי הפקיר לעניים וזכו בהם עשירים תפלוגתא דר"מ ור' יוסי על דעתי' דר"מ דאמר כיון שאדם מפקיר מרשותו הפקירו הפקר ועל דעתי' דר' יוסי דאמר אין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי'. פי' דאיתא בפ"ד דנדרים (ד' מ"ג) דחכמים סברי משעה שיצא מידי בעלים הוי הפקר. ור' יוסי סובר דהפקר כמתנה מה מתנ' עד דאתי לרשות זוכה. ה"נ עד דאתי לרשות זוכה. וא"כ אעפ"י שהפקירו רק לעניים ואליבא דב"ש דהוי הפקר כמו שביארתי. אעפ"כ כיון שיצא מרשותו אפי' זכו העשירים נמי הוי זכי'. דכיון שיצא מרשותו בטל ופקע השיור. אבל לר' יוסי שסובר דעד דאתי לרשות זוכה א"כ לא יצא עדיין מרשותו ע"כ לא זכו בה העשירים. וא"כ תלוי בזה אם זכי' השני הוא מכח המקנה. או שזוכה ממילא. דאם ממילא פקע השיור. משא"כ אם זהו מחמת המקנה

ובזה איפשר לבאר הירושלמי (פ"ז דגיטין) ר' שמעון בן אליקום אעיל עובדא קומי ר' יוחנן מהיום ולאחר מיתה מתנתו מתנה מהיום ולאחר מיתה אינו גט. פי' ששאל לו מפני מה במתנה הוי מתנה אם אמר מהיום ולאחר מית' ובגט לא הוי גט. ר' זעירא בשם ר' יוחנן אינה כגיטין אינה כמתנה (ונ"ל שהוא ט"ס וצ"ל גיטין אינה כמתנה) אמר ר' אילא במתנה מכיון שאמר מהיום מתנה גמורה היא. לאיזה דבר כתב לאחר מיתה לשייר לו אכילת פירות. (פי' וע"כ הוי מתנה) ובגיטין מכיון שכתוב בה מהיום בגט כרות הוא. לאיזה דבר כתב לאחר מיתה לשייר לה אגופה. פי' אבל בגט לאיזה דבר כתב לאחר מיתה לשייר אגופה. (וע"כ לא הוי גט) וכה"ג אמרינן בב"ב (דף קל"ו) וכי כתב לה מהיום ולאחר מיתה. והא תנן מהיום ולאחר מית' גט ואינה גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. התם מספקא לן אי תנאה אי חזרה הוי. אבל הכא הכי קאמר לי' גופא קני מהיום ופירא לאחר מית')

אמר ר' בון בר כהנא קומי ר' אילא לשייר לו מעשה ידי'. א"ל לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידי' של זה. והוה ר' זעירא מקלס לה וצוח בנייה דאורייתא אף בגט שיחרור כן ה"ז גט שיחרורך מעכשיו ולאחר שלשים יום על דעתי' דרבי ה"ז גט. על דעתי' דרבנן אינו גט. אף בהפקר כן שדהו מופקרת מעכשיו ולאחר שלשים יום על דעתי' דרבי מופקרת. על דעתי' דרבנן אינה מופקרת אף בהקדש כן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואף בקידושין כן. אשכח תני רבי אומר מקודשת קידושין גמורין

והנה צריך לבאר התירוץ של רבי אילא לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידי' של זה דמהו התירוץ. וגם מה שהי' ר' זעירא מקלס לה וצוח בניי' דאורייתא ומהו בניי' דאורייתא. דלכאורה אינו מובן התירוץ שאמר לא מצינו אשה נשואה לזה כו'

ולכאורה הי' איפשר לומר דהכונה הוא דהוה שיור בגט. וא"כ לא הוי גט כלל. וכמו דאמרינן בגיטין (ד' פ"ה) חוץ מירושתך מהו בנישואין הא לא שייר. או דילמא לשארו וירש אותה כתיב. וע"כ כיון דהוי שיור בגט. ממילא אינה מגורשת. אעפ"כ לא נראה לי דהא דהוי שיור היינו במה שהוא מדאורייתא כמו ירושה דמשמע דס"ל דירושת הבעל דאורייתא. אבל מעשה ידי' דהוי דרבנן לא