נועם ירושלמי על זרעים לח

דלית לי' אבל למאן דאית לי' לא הוי מצוה. ע"כ צריך לברך אשר קדשנו כו' לשמו דהיינו למי שאין לו. (וזהו דלא כמו שכתב מהרש"א דהיינו לב"ש שצריך לשמה. דא"כ איך קאמר הירושלמי מעתה כו' דילמא סוכה שאני משום דבעינן לשמה וא"כ לפי"ז פסולה ע"י עו"ג. אלא דהעיקר כמו שביארתי

אך באמת אינו דומה כלל דאפי' להירושלמי שצריך לברך על עשיית סוכה או לולב שצריך לברך. אע"ג שאם הי' לו סוכה או לולב א"צ לעשות היינו דווקא בסוכה או בלולב דמ"מ בעינן מעשה לצל. כמו דאמרינן בסוכה (ד' ט"ז) גבי סוכת גנב"ך והוא שעשוי' לצל וכן אמרינן בסוכה (ד' ט"ז) החוטט בגדיש לעשות סוכה אינה סוכה. מחמת דהיא עשוי' ממילא. וכן בלולב אמרינן תעשה ולא מן העשוי אי אמרינן דלולב צריך אגד כמו דאמרינן בסוכה (ד' ל"ג) משא"כ גבי מילה אי אמרינן דאפי' נולד מהול נמי קיים המצוה. וכן בכיסוי הדם אם כיסהו הרוח א"צ לכסות. א"כ אמאי צריך לברך. וא"כ מוכח דאפי' אם נעשה ממילא קיום המצוה מ"מ צריך לברך. ועיין במגילה בירושלמי (פ"ק ה' ז') מקצירת היום מה את עביד לה כקצירת הלילה או כבא מן העלי' אין תימר כקצירת הלילה כו' אין תימר כבא מן העלי'. עיי"ש שביארתי דבעי לה אם נקצר שלא כמצותו. אם דומה לקצירת היום. אלא שלא עשו בו מצוה מן המובחר. או דדמי לבא מן העלי' דהיינו כמו שנעשית ממילא. ודוק]

ודע דהא דלא הוכיחו התוס' בשבת (ד' כ"ה) דאע"ג שאם הי' מודלקת ועומדת לא הי' צריך לכבות ולחזור ולהדליקה אעפ"כ צריך לברך. מהא דטבילה דצריך לברך כמו דאמרינן בפסחים (ד' ז') בי רב אמרי חוץ מן הטבילה כו' אלא אמר ר"א חוץ מן הטבילה בלבד. וכן בירושלמי הכא כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעת שופר וטבילה כו' אע"ג דאמרינן בחולין (ד' ל"א) נדה שנאנסה וטבלה אמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה כו'. ואמרינן התם אמר רב פפא לר' נתן שנפלה מן הגשר ולרבנן שירדה להקר. אלמא אע"ג דאם נעשית ממילא כשר אעפ"כ מברכין דאיפשר לומר דמ"מ לרבנן צריך שיהי' מעשה כגון שירדה להקר ולא ממילא. אך לכאורה לר' נתן מוכח דס"ל דאפי' שנפלה מן הגשר נמי טהורה ומסתמא לא פליג ר' נתן אהא דצריך ברכה. אך איפשר לומר משום דטבילה לא הוי מצוה רק הכשר ובפרט אי אמרינן דטבילה בזמנה לא הוי מצוה. וע"כ הארכתי בספרי ע"י דאע"ג דמצות צריכות כונה. אעפ"כ טבילה א"צ כונה וע"כ צריך ברכה אף אם נעשה ממילא נמי יצא. דהתם לא משום דנעשית המצוה אלא משום דשוב לא צריך. והוי כמו שאם לא ראתה שא"צ טבילה אעפ"כ אם ראתה צריכה טבילה וברכה. וכל הוכחת התוס' הוא דאי אמרינן דאם נעשית ממילא עושה מצוה. ע"כ אינו צריך לברך אם עושה מצוה. אבל אם לא הי' מצוה כלל. אלא דא"צ עוד לקיים המצוה. אין מזה הוכחה כמו שהארכתי לעיל בכיסוי הדם ובמילה. וכל הוכחתם היינו דווקא אם ממילא נעשית המצוה. וא"כ בטבילה שאינה מצוה אלא הכשר א"כ הא דנפלה מן הגשר א"צ עוד טבילה. והוא משום דממילא נטבלה וטהרה. וע"כ כשהיא טובלת צריכה ברכה. ודוק: מסכת פאה אלו דברים פרק ראשון

תני הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן הביכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלן ולא למטן אית תנא תני הפאה והביכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלן ולא למטן מה נפיק מן ביניהון והן חד מס' דפחית מס' (כצ"ל) מאן דמר הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלי' מאן דמר הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות כו'. והראיון מתני' בראיית פנים אבל בראיית קרבן יש לה שיעור ואתיא כמו דמר ר' יוחנן מעה כסף שתי כסף ד"ת תנא ר"י ראי' כ"ש חכמים הן שאמרו מעה כסף שתי כסף כו' לא אתא מישאול אלא כהדא דתני ר' הושעיא לא יראו פני ריקם אפי' כ"ש חכמים הן שאמרו מעה כסף כו' אמר ר"י בר בון ר"י כדעתי' דר"י אמר כל השיעורים הלמ"מ ר' הושעיא כדעתי' ר' הושעיא אמר האוכל איסור בזמן הזה צריך לרשום את השיעור כו' אמרי חזר בו ר"י מן הדא ר' יונה ור"י אמרין לא חזר ביה ועוד מן הדא כו' חזקי' אמר חולק אדם את חובתו לשתי בהמות ור"י אמר אין אדם חולק את חובתו לשתי בהמות

והנה הא שאומר דאית תני דהפיאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן. אין הפירוש שאין לה שיעור כלל שאפי' כל שהוא נמי דהא תנן לקמן דאין פוחתין לפיאה מששים. ועוד דהא אפי' ביכורים דאמרינן בירושלמי דאין להם שיעור למעלן ולא למטן. אעפ"כ אמרינן בירושלמי (רפ"ג דביכורים) תני ביכורים א' מששים ראשית הגז א' מששים תרומה טמאה א' מס'. אלא ודאי דבזה לא פליגי דהפיאה בס' אלא דפליגי בהא דאם יש לה שיעור אין לה דין פיאה עד שישלים לששים ולמאן דתני הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן היינו אם הפריש פחות מס' יש להם דין פיאה. ומה שצריך להשלים אח"כ עד ששים היינו שרמי עליו חיובא דרבנן להשלים עד ששים אבל לא מחמת שפיאה יש לה שיעור ע"כ מה שנתן כבר נפטר ואם חזר והו חייב במעשרות. והוא משום שהפיאה כבר נשלם והא שצריך להוסיף אח"כ היינו רק שיש חיוב על הגברא להשלים השיעור וע"כ מה שנתן נפטר מיד מן המעשר וההוספה חייב במעשרות דאין לה דין פיאה עד שישלים. וא"כ למ"ד דהפיאה יש לה שיעור מלמטן אע"ג דהוי מדרבנן אעפ"כ כיון שחכמים תקנו השיעור בס' ע"כ אין לה דין פיאה עד שישלים השיעור

ולכאורה היה יותר טוב להגיה מה שנתן נתן חזר והוסיף פטור מן המעשרות עד שעה שישלים ומאן דמר הפיאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות (וכן הוא בהגהת הגר"א) ולא כמו שהביא המ"ל ברמב"ם (פ"א ה' מ"ע). ולפי זה לא יהי' נ"מ רק בההוספה דאי אמרינן דהפיאה יש לה שיעור ע"כ אם הוסיף אח"כ פטור מן המעשר ומ"ד הפיאה אין לה שיעור אם חזר והוסיף חייב במעשרות. אבל מה שנתן פטור מן המעשר אפי' לא השלים כיון דהפיאה אין לה שיעור מדאורייתא. והא שאומר תחילה מה שנתן נתן היינו דאין שייך לומר מה שנתן כבר נפטר. דהא עדיין לא נפטר השדה מהחיוב דהא צריך להוסיף וההוספה נמי פטור מן המעשר משא"כ אי אמרינן דהפיאה יש לה שיעור ע"כ מה שנתן כבר נפטר פי' שהאדם נפטר מחיוב פיאה והוסיף אח"כ חייב במעשר. ואעפ"י שצריך להשלים מדרבנן אעפ"כ כבר נפטר מחיוב פיאה ע"כ מה שהוסיף אח"כ חייב במעשר

ובזה יתבאר מאי דאמרינן בירושלמי והראיון מתניתין בראיית פנים אבל בראיית קרבן יש לה שיעור ואתי כמו דמר ר' יוחנן מעה כסף שתי כסף ד"ת פי' וא"כ יש לה שיעור למטה ומתניתין דתנן דהפיאה והביכורים כו' אין לה שיעור למטה ג"כ. ע"כ צריך לומר דהראיון היינו בראיית פנים וזהו דווקא לר' יוחנן דאמר מעה כסף כו' הוא הלמ"מ וכמו דאמרינן א"ר יוסי קומי ר' יוחנן ראי'