נועם ירושלמי על זרעים לז

לעיל ששיטת הירושלמי דלא כשיטת הש"ס דילן דאפי' לכתחילה מברך בפה"א ופוטרת את של עץ. וע"כ צריך לחלק כמו שחילקתי תחילה דאם כבר חל עליו חיוב של ראש אינו יכול לפטור בברכת להניח. ולא דמי לברכת בפה"א ושל עץ דהתם הוי לאכול רשות. משא"כ הכא דהוי מצות הגוף. א"כ כבר חל עליו החיוב של ברכת של ראש. וע"כ אינו יכול לפטור בברכת להניח (אפי' לשיטת הירושלמי) ואין לפרש כפשוטו עד שלא ייבה מן דייבה הא ייבה. א"כ כבר נגמרה המצוה יברך אח"כ. דא"כ בשאר כל המצות נמי. ואם משום שהיא נמשכת אח"כ הא הכא נמשכת המצוה אח"כ נמי

שם העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה כו' מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות לולב כו'

הנה בספרי נ"י (סי' כ"ד) הבאתי ראי' מהתוספות שכתבו בשבת (ד' כ"ה) יש שרוצים לומר שאין לברך אהדלקת הנר מדקרי לה חובה כו' ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם הי' מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבות ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת. אין נראה דהא גבי כיסוי הדם אם כיסהו הרוח פטור מלכסות אפילו הכי כשמכסה צריך לברך. וכן נולד מהול איכא למ"ד דא"צ להטיף ד"ב וכשמל תני' בשילהי פ' ר"א דמילה (ד' קל"ז) המל אומר כו' והבאתי שם ראי' דמשמע מהתוספות דהא דאמרינן דכיסהו הרוח פטור מלכסות היינו דווקא בדברים שמכסין בו. ודלא כמו שכתב הת"ש (בסי' כ"ח) דאפילו כיסהו הרוח בדברים שאין מכסין בו א"צ לכסות. א"כ מאי מייתי התוספות ראי' דהא התם הוא מצד שנדחה המצוה וליכא מצוה כלל מידי דהוי אם לא שחט ולא היה לו מה לכסות. אלא ודאי דבעינן דווקא שכיסהו בדבר שראוי לכסות בו. אבל בלא"ה צריך לחזור ולכסות. אלמא דהטעם כיון דנעשתה המצוה בכשרות אלא שהוא לא עשה בידים המצוה. אף על גב דבעינן שיעשה מצות הנתינה של העפר בעצמו כמו שכתבו התוספות ר"פ כיסוי הדם (ד' פ"ג). אפ"ה כיון דנעשתה המצוה א"צ לגלות ולעשות המצוה בעצמו ואפ"ה כשעושה בעצמו צריך לברך וה"נ לענין הדלקת הנר. אבל אי אמרינן דאפילו כיסהו הרוח בדבר שאין מכסין בו נמי א"צ לגלות ולכסות א"כ הטעם הוא משום דליכא מצוה. והרי כל המצות שהם לאו חובת הגוף כשאין לו א"צ לברך אפ"ה כשיש לו צריך לברך. אלא ודאי דהיינו דווקא שכיסהו בדבר שמכסין בו. והטעם דהוי כאלו נעשה המצוה ממילא ונתקיים המצוה. ואפ"ה כשעושה המצוה בידים צריך לברך. וע"כ הביאו ראי' לענין הדלקת הנר דצריך לברך על הדלקת הנר. אעפ"י שאם היה מודלקת מבעוד יום א"צ לכבות ולהדליק

וכן הביאו ראי' מהא דנולד כשהוא מהול דא"צ להטיף ד"ב ואפ"ה צריך לברך מוכרחין אנו לומר דס"ל להתוספות דנתקיים המצוה ממילא וא"צ להטיף ד"ב. ולא כמו שכתב הרא"ש (פ' ר"א) דכיון דנולד כשהוא מהול לא חל עלי' המצוה כלל אלא דסברת התוספות דנעשית המצוה ממילא. וכה"ג ראיתי להצל"ח שרוצה לומר דהא דאמרינן בשבת (ד' קל"ז) דאם מל שלאחר השבת בשבת דלא עשה מצוה היינו דלא עשה המצוה בשבת. אלא דלמחר כשיגיע יום שמיני תחול המצוה וע"כ כתב הרמ"א דאם מלו תוך שמונה יצא משום דלמחר כשיגיע יום שמיני תחול המצוה. ובזה ניחא שיטת היש מפרשים שאומרים דאין לברך על הדלקת הנר משום שאם היא מודלקת מבעוד יום א"צ לכבות ולהדליק ולא קשה עליהם קושית התוס' מהא דכיסוי הדם ומהא דמילה דאע"ג שנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ד"ב אפ"ה צריך לברך דאיפשר לומר דהם יתרצו כמו שכתבתי דבכיסוי הדם הוא משום דליכא מצוה. וכמו שכתב הת"ש דאפילו כיסהו הרוח בדבר שאין מכסין בו א"צ לכסות והטעם משום דליכא מצוה. וכן בשנולד כשהוא מהול הטעם דליכא מצוה כלל ולא משום דנעשה המצוה וע"כ אם מל צריך לברך

והנה לפי מה שביארתי בס' ע"י (סי' כ') על הא שכתב הרמ"א (סי' רס"ד) דאם צריך למולו תוך שמונה מפני הסכנה אן חילוק בין עו"ג ובין מלו ישראל מוכח דתוך שמונה לא הוי מצוה כלל. דאי אמרינן דלאחר שמונה הוי מצוה א"כ יש נ"מ. בין מלו עו"ג ובין מלו ישראל. אלא ודאי שהוא כמו שביארתי דהוי כמו שלא חל עלי' החיוב כלל ע"כ ניחא. אבל לפי שכתב הצל"ח לא יתיישב שפיר. אך איפשר לומר כיון דתוך שמונה לא הוי מצוה. אלא לאחר שמונה נגמרה המצוה ממילא. ע"כ אין חילוק בין אם מלו עו"ג ובין מלו ישראל, ועיין בס' ע"י (סי' כ') לענין קצירת העומר דאם קצרו ביום דומה לבא מן העלי'. והא דאם מלו בלילה לא יצא וצריך להטיף ד"ב זהו פסול בעצמות המצוה וכמו שביארתי לענין כיסוי הדם בדבר שאין מכסין בו. אך כל זה דוחק] ויותר טוב לומר דהא דנולד כשהוא מהול א"צ לחזור ולהטיף ד"ב (אי לא משום דחיישינן שמא ערלה כבושה) היינו משום דליכא מצוה כלל. וע"כ ניחא מה שמברכין על המילה. הוא מטעם דאם נעשה ממילא ליכא מצוה כלל. וכן בכיסוי הדם הא דא"צ לחזור ולכסות היינו משום דלא מצינו בדבר מצוה שאינה חובת הגוף שיהי' חייב לראות שיתחייב במצוה. וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ"ד) דקא משני הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית ופריך ולפרקינהו ולכסינהו. והקשו התוס' מנלן שצריך לפדות ולהתחייב בכיסוי כו'. וכן כתבו התוס' בסוכה (ד' ל"ג) על מה דפריך כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות הואיל ואדחי אדחי. אע"ג דכיסוי הדם בידו לגלות מ"מ הי' לו לחושבו דיחוי. הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדיחוי כדי לחזור ולכסות. וכן הקשו התוס' בחולין (ד' קל"ה) אהא דאמר התם והא קדיש לה ס"ד אמינא לפרוק וליתב וכתבו התוס' תימא אמאן קאי אי אמאן דעבר וגזז אטו קנסא הוא דקנס לי' משום דעבר וגזז לפדותו ובעלים שהקדישו נמי אמאי מחייבי כו'

וא"כ איפשר לומר דע"כ מברכין על כיסוי הדם ועל המילה משום דאם נולד כשהוא מהול ליכא מצוה כלל. וכן אם נימול תוך שמונה. וע"כ צריך לברך על המילה

אך לכאורה יש להביא ראי' כמו שכתב הצל"ח מהירושלמי (ספ"ו דפסחים הל' ה') מתניתא פליגא על ר"י שכח ומל שלאחר השבת בשבת ר"א מחייב ור"י פוטר הרי אין בעשייתו מצוה ור"י פוטר שמואל קפודקי' אמר למחר יש בעשייתו מצוה. אלמא דס"ל דאם נימול תוך שמונה נגמר למחר המצוה

אך י"ל דמהירושלמי אין ראי' דהא להירושלמי צריך לברך אעפ"י שאם נעשה ע"י עו"ג יוכל לצאת ג"כ. דהא אמרינן הכא בירושלמי וכן בפ"א דסוכה (ה' ג') העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו כו' לעשות סוכה. וכן אמרינן שם מעתה העושה לולב לעצמו מברך ברוך אשר קדשנו כו'. וכן (בפ"ג דסוכה ה' ד') אע"ג דאם הי' לו סוכה א"צ לעשות סוכה וכן לולב. אעפ"כ אם עושה סוכה או לולב מברך. וע"כ כיון דהירושלמי לית לי' האי כללא. ע"כ יוכל לסבור דאם נימול תוך שמונה נעשה המצוה אלא דאינה נגמרת רק לאחר שמונה. וכן בנולד כשהוא מהול נעשית המצוה אעפ"כ כשמל צריך לברך. משא"כ להש"ס דילן דלית לי' ברכות האלו כמו שכתבו התוס' בסוכה (ד' מ"ב) העושה סוכה לעצמו יברך ברוך שהחיינו כו' וכתבו התוס' דווקא נקט לעצמו אבל לאחר לא מברך מידי להאי תנא דסבר דאין מברך לעשות כדדייקינן פ' התכלת (ד' מ"ב) דכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה א"צ לברך. וכן כתבו התוספות במנחות (ד' מ"ב) ואלו לעשות תפילין לא מברך ובפרק הרואה מצריך בירושלמי לברך אעשיית ציצית סוכה ותפילין. וע"כ איפשר דש"ס דילן סובר להאי כללא דכל מידי דיוצא כשנעשית ממילא ע"כ א"צ לברך והא דמילה תוך שמונה וכן נולד כשהוא מהול לא נעשה המצוה כלל]. וכמו דאמרינן במכות (ד' ח') כיון דאם מצא חריש אינו חורש לאו מצוה הוא

וע"כ קאמר בירושלמי העושה סוכה לעצמו אומר כו' לאחרים אומר לעשות סוכה לשמו וניחא בפשיטות דאע"ג דהירושלמי סובר דלא אמרינן כיון דאם הי' לו לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה. מ"מ לאו מצוה הוא. אלא למאן