נועם ירושלמי על זרעים ל

ר"י לעולם אין מזמנים עליהם עד שיאכל כזית דגן

והנה צריך לבאר הא דאמר הן דצריכא ליה כרבנן. וכא דפשיטא לי' כרשב"ג. דאמאי פשיטא לי' לרשב"ג יותר מאליבא דרבנן דהא כיון דמיבעי לי' לר' ירמי' גבי עשרה דאע"פ דאמרינן דשבעה פת וג' ירק מזמנים. אעפ"כ בעי אותו שאכל ירק מהו שיברך. וא"כ לרשב"ג נמי הא לא קאמר אלא דשנים פת וא' אכל ירק מזמנים אבל מ"מ איפשר לומר דאינו מוציא. וכמו דאמרינן בברכות (ד' מ"ח) מיתיבי רשב"ג אומר עלה והיסב עמהם אפילו לא אכל עמהם אלא בציר ולא אכל אלא בגרוגרת א' מצטרפין. ומשני אצטרופי מצטרפי. אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וא"כ אמאי פשיטא לי' בדרשב"ג. ואם החילוק דבשלשה כיון דמצטרף בודאי יכול להוציא נמי. דאל"ה ליכא זימון כלל. אבל בעשרה כיון דמ"מ איכא זימון של שלשה. ע"כ איפשר לומר דמצטרף לברך בשם. אבל להוציא לא. וא"כ מה אומר הן דצריכא לי' כרבנן וכא דפשיטא ליה כרשב"ג כיון דעיקר החילוק הוא בין שלשה ובין עשרה. וא"כ צ"ל דהא דאמר דצריכא לי' כרבנן היינו בעשרה דבזה אמרו רבנן דמצטרף וכא דפשיטא לי' כרשב"ג היינו במה דמיירי רשב"ג דהיינו בשלשה דכיון דסבירא ליה דמצטרף מוציא נמי

ולכאורה היה איפשר לבאר ע"פ מאי דאמרין בירושלמי (ריש פרקין) ר' זעירא בשם ר' אבא ב"ר ירמי' שלשה חובה שנים רשות. א"ר זעירא קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר' יוחנן ור"ל תרוייהון אמרי אפילו שנים שדנו אין דיניהם דין. וא"כ לפי"ז איפשר לומר דהא דאמר בירושלמי לרשב"ג פשיטא לי' פי' דכיון דמצטרף יכול להוציא נמי דהטעם הוא דהא דאיפשר לחלק דמצטרף אבל להוציא אחרים לא. הוא משום דיכול להצטרף לזימון היינו משום דשנים רשות. וא"כ כיון דשנים יכולים לזמן בתורת רשות ע"כ מצטרף מי שאכל ירק להיות חובה. דהא אפי' אם לא נצטרף אותו שאכל ירק אעפ"כ יכולים לזמן בתורת רשות. אבל להוציא אחרים כיון דאיפשר לומר דאינו מצטרף בתורת חובה א"כ איך יכול להוציא אחרים. משא"כ בצירוף כיון דשנים הוי רשות. אבל אי אמרינן דשנים לא הוי רשות ע"כ אין חילוק בין להצטרף ובין להוציא דכיון שמצטרף להוסיף ברכה בודאי מוציא נמי. משא"כ בעשרה כיון דהוי זימון דמ"מ יש בזה זימון של שלשה ע"כ לענין לברך בשם יכול להצטרף בעשרה אף ע"פ שאינו מוציא וא"כ לרשב"ג דס"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין. כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ה') איתיבי' רשב"ג אומר הדין בשלשה ופשרה בשנים. ויפה כח פשרה מכח דין ששנים שדנו בעלי דינין יכולים לחזור בהם כו' וכ"ת פליגי רבנן עלי' דרשב"ג והאמר ר' אבהו שנים שדנו לכ"ע אין דיניהם דין. גברא אגברא קא רמית כו' וכן בירושלמי (רפ"ק דסנהדרין) תני רשב"ג הדין בג' ופשרה בב'. יפה כח פשרה מכח דין דשנים שדנו יכולים לחזור בהם ושנים שפשרו אין יכולים לחזור בהם. וא"כ כיון דרשב"ג סובר דשנים שדנו אין ד"ד. וא"כ סובר נמי דשנים אם רצו לזמן אין מזמנים וא"כ כיון דמצטרף לשלשה בודאי דיכול להוציא נמי כיון דסובר דשנים אם רצו לזמן אין מזמנים. וע"כ אומר דלר' ירמי' פשיטא לי' לרשב"ג דכיון דמצטרף בודאי דיכול להוציא נמי. וע"כ סובר דהא דאמר ר' יוחן חולקים על ר"ש בן שטח היינו דווקא על הראשונה במה שרצה לברך ברוך שאכל ינאי וחביריו. אבל על השני' אע"פ שלא אכל רק ירק אעפ"כ אינם חולקים עליו חבירי' דהא לרשב"ג בודאי דיכול להוציא נמי כיון דס"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין. א"כ סובר נמי דשנים אם רצו לזמן אין מזמנים. וע"כ סובר ר' ירמי' דיכול להוציא אחרים ג"כ. אבל ר' בא אמר על השני' והוא משום שסובר דאפי' רשב"ג נמי סובר דמצטרף. אבל להוציא אחרים לא

ולפי מה שביארתי איפשר לומר דר' בא לטעמיה דהא דאמרינן דהא דשנים אם רצו לזמן מזמנים אינו תלוי בהא דשנים שדנו דיניהם דין. וכמו שביארתי בספרי שה"נ דאי איפשר לומר כן דהא כבר הוכיחו התוס' בסנהדרין (דף ה') בד"ה שנים שדנו כו' הא דנקט דשנים משום דאפילו שנים הוי ב"ד חצוף. אבל הוא הדין דחד נמי דינו דין מהא דפריך בסמוך (דף ו') ר' אבא לר' אבהו דן את הדין וזיכה את החייב כו' ור' אבא הוא ר' בא בירושלמי. וכמו דאמרינן רפ"ק דסנהדרין. שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר"י ור"ל תרוייהון אמרי אפילו שנים שדנו אין ד"ד. תמן תנינן היה דן את הדין זיכה את החייב כו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ור' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כו' והוא כמו דאקשי בש"ס דילן ר' אבא לר' אבהו ומשני כשקבלוהו עלייהו וא"כ כיון דר' בא סובר דלמ"ד שנים שדנו דיניהם דין הוא הדין אפי' חד דהא מקשה דווקא לר' אבהו אבל לשמואל ניחא. וא"כ הא דאמרי' דשנים שדנו ד"ד הוא הדין אפי' חד. וא"כ איך איפשר לומר דהא דאמרינן דשנים רשות תלוי בהא דשנים שדנו. דהא התם אפי' חד נמי וא"כ כיון דלא תלוי בזה א"כ אפי' לרשב"ג שסובר דשנים שדנו אין דיניהם דין. אפ"ה יכול לסבור דשנים רשות. וע"כ סובר ר' בא דהא דאמר ר' יוחנן חולקים עלי' חבירי' היינו אפי' כל השני' נמי. והוא משום דאע"ג שסובר דשנים שדנו אין דיניהם דין אעפ"כ יכול לסבור דשנים רשות. וא"כ אפי' רשב"ג נמי יוכל לסבור דאצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן

אבל באמת איפשר לומר דבלאו טעמא דשנים שרצו לזמן מזמנים איפשר נמי לחלק בין להצטרף בין להוציא. וכמו שסובר בש"ס דילן (ד' מ"ח) דמשני אליבי' דר' יוחנן דאצטרופי מצטרף. אבל להוציא את הרבי' ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. אע"ג דמסקינן לעיל בברכות (ד' מ"ה) תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנים. וע"כ סובר דחולקים על השני' דלא תלוי מידי בזה ואפי' רשב"ג דסובר דמצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ע"כ אמר דחולקים על השני' דאפי' רשב"ג נמי מודה דאינו מוציא ודוק]

אך עכ"ז הוא דוחק. ע"כ נראה לי כמו שהגיה בשנות אליהו. א"ר יוחנן חולקין על רשב"ג. ר' אבא אמר על הראשונה. ור' ירמי' אמר על השני' מחלפא שיטתי' התם צריכא לי' והכא פשיטא לי'. פי' דהתם מיבעי לי' מהו שיברך והכא אמר שחולקין על השני' ואמר שאינו מוציא אחרים. ומשני הן דפשיטא לי' כרבנן. והן דצריכא לי' כרשב"ג. פי' דהירושלמי מקשה דמ"ט מיבעי לר' ירמי' אותו שאכל ירק מהו שיברך. וא"כ מיבעי לי' דאע"ג דמצטרף אעפ"כ אינו יכול להוציא. וא"כ מ"ט פשיטא לי' לר' ירמי' דחולקין עליו חבירי' וסבר דחולקין עלי' כל חבירי' אפילו רשב"ג ג"כ. דאף ע"ג דרשב"ג סובר דעלה והיסב ואכל עמהן אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנים. אעפ"כ היינו דווקא להצטרף אבל להוציא אחרים אינו יכול להוציא עד שיאכל כזית דגן., וא"כ מ"ט מיבעי לי' לר' ירמי' דאע"ג דשבעה פת וג' אכלו ירק מזמנים אם יכול להוציא

וע"ז משני הא דפשיטא לי' כרבנן והא דצריכא לי' כרשב"ג דהא דמיבעי לעיל דאע"ג דמצטרף אעפ"כ אינו יכול להוציא היינו אליבא דרשב"ג דס"ל דאפי' אכל ירק נמי מצטרף. וע"כ מיבעי לי' אם יכול להוציא והא דפשיטא לי' דחולקים עלי' חבירי' היינו אליבא דרבנן. דכיון דרבנן ס"ל דאם אכל עלה של ירק אינו מצטרף מכש"כ שאינו יכול להוציא. וא"כ הא דאמר חולקין עלי' חבירי' על השני' היינו רבנן דהלכה כוותי' דרבים נינהו דמשמע שאכל בלא נ"י דהיינו עלה של ירק וע"כ חולקים עליו חבירי' דהיינו רבנן. דכיון דס"ל דלא מצטרף. א"כ בודאי אינו מוציא אבל הא דמיבעי לי' היינו לרשב"ג דס"ל דמצטרף. ע"כ מיבעי לי' אם יש חילוק בין להצטרף ובין להוציא. דאע"ג דמצטרף אעפ"כ אינו יכול להוציא

ואלולי מסתפינא היה נראה לי להגיה הא דאיתא בירושלמי מחלפא שיטתי' דר' ירמיה התם צריכא לי' וכא פשיטא לי'. הן דצריכא לי' כרבנן וכא דפשיטא לי' כרשב"ג (ונ"ל להגיה כר"ג) (ומחמת שאח"כ אמר כרשב"ג נשתבש כאן ג"כ כרשב"ג ובאמת צ"ל כר"ג) והוא כר"ג דתנן במתניתין בברכות (ד' מ"ד) אכל ענבים ותאנים מברך עליהם שלש ברכות דברי ר"ג. וכן אמרינן בירושלמי (ס"פ כיצד מברכין) אתי דר"ש חסידא כרבי ושניהם כר"ג דתני' זה הכלל שהי' ר' יהודא אומר משום ר"ג כל שהוא ממין שבעה ואינו מין דגן מין דגן ולא אפאו פת. ר"ג אומר מברך לאחריו שלש ברכות. וחכ"א ברכה א' מעין ג' כו'. וע"ז מביא דתני עלה (כצ"ל) עלה והיסב ואכל עמהן אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנים. והיינו כר"ג [ולא כרשב"ג שמביא אח"כ דהוא אמר אפי' אכל ירק מצטרף לענין צירוף. וא"כ איפשר לומר כמו דאמרינן בש"ס דילן ברכות (ד' מ"ח) אצטרופי מצטרף. אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן]. ע"כ אמר מה דפשיטא לי' כר"ג שכיון שהוא אמר דמברך על ז' המינים ג' ברכות. וע"כ ודאי מזמנים. וע"כ איפשר לומר שנתנו לר' שמעון בן שטח מיני תאנים וענבים. וע"כ הוציא אותם בברכת המזון דכל ההוכחה הוא דלא אכל דבר שחייב עליו בבהמ"ז הוא מדלא נטל ידיו כמו שפירש המפרש