נועם ירושלמי על זרעים כט

והוא דזה הקושי' מקשה נמי בסנהדרין (ד' ה') גופא אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף יתיב ר"נ וקאמר להא שמעתא איתיבי' רבא לר"נ אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין. ואם איתא ליהוי כשנים שדנו שאני התם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי וע"כ אינם יכולים לגמור ע"פ שנים. וע"ז אומר רבנן דהתם דס"ל שנים שדנו דיניהם דין. וא"כ קשה מתניתין דשנים מזכין או מחייבין וא' אומר כו' יוסיפו הדיינין. ואם איתא ליהוי כשנים שדנו ומתרצין שאני התם דיתבי אדעתא דתלתא מעיקרא. וא"כ הכא גמי איפשר לתרץ דע"כ אינם רשאים לחלק משום בי אדעתא דחובה מעיקרא. אבל לרבנן דהכא דהיינו ר' יוחנן ור"ל ס"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין. והוא משום דהוי קשה להו מתניתין דאמאי יוסיפו הדיינין. ולא ניחא להו בתירוצא משום דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי. וע"כ סברי הכא נמי דשנים לא הוי רשות. דאל"כ אמאי אין רשאין לחלק. ולא ניחא להו ג"כ לומר שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא. אבל יש לחלק דאין הענינים דומים דהתם לא ניחא להו להיות ב"ד חצוף והכא הוא משום דחובה עדיף טפי. וכמו שפירש"י דגדול המצווה ועושה כו']

עוד שם רב הונא אמר ג' שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזמנים. רב חסדא אמר והוא שבאו מג' חבורות. על דעתי' דר' זירא וחבורתי' והם שאכלו ג' כאחת. (פי' דלדברי ר"ז דאמר אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת כו') ע"כ פליגי על האי דינא נמי דאם באו מג' חבורות שמצטרפים משום דאין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. ועל כן פליגי נמי אהא דאם באו משלשה חבורות שמצטרפין

ועוד איפשר לומר דהא דאמר רב הונא ג' שאכלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע ונתערבו מזמנים. רב חסדא אמר והוא שבאו משלש חבורות. איפשר לומר דקאי לתרץ על הא דאמר ר' זעירא קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. וביארתי דהטעם הוא כמו דאמרינן בברכות (ד' מ"ה) שלשה שאכלו כאחת אין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא. וכמו שביארתי על הא דאמר רבנן דהתם כדעתון ע"ז אומר דמזה אין קושי' דאיפשר לומר דהא דאמר ג' שאכלו כא' אין רשאין לחלק. הוא כמו דאמר רב הונא ג' שאכלו זה בפ"ע וזה בפ"ע ונתערבו מזמנים. וכן אמרי' בברכות (ד' נ') מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן כו'. א"נ כי הא דר"ה דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות אין רשאין לחלק

וא"כ כיון דקאי על זה. א"כ לא קשה דהא יכולים לחלק כיון דשנים רשות דאיפשר לומר דזהו דווקא אם אכלו כאחת. אבל הם שלא אכלו כאחת אלא שבאים מכח הזימון. והזימון הי' ע"י שלשה. דאיפשר דבשנים אף ע"פ דאמרינן שנים רשות אעפ"כ לא יועיל לענין זה אם באו מחבורות של שנים. וכמו דאמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות (פי' מחבורה של ג' בני אדם) וא"כ כיון שבאו מחבורה של ג' ע"כ אינם יכולים לחלק. וע"ז אומר על דעתי' דר' זירא וחבורתי' והם שאכלו ג' כאחת. דלא מהני מה שבאו מג' חבורות. דאל"ה לא היה ר' זירא אומר אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. וכמו שביארתי דאם איתא דשנים רשות היו יכולים לחלק. ואם איתא דזה קאי על הא דבאו מג' חבורות שאינן רשאין לחלק וגם הם אינם רשאים לחלק. א"כ לא מוכח ממתניתין דלא אמרינן דב' רשות. וא"כ כיון דאמר ר"ז על הא דשנים רשות דאין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. א"כ בודאי אינו סובר להא דרב הונא שאמר ג' שאכלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע ונתערבו מזמנים

וע"ז אומר ר' יונה אומר על הדא דרב הונא הטביל ג' איזבות זה בפני עצמה וזה בפני עצמ' ונתטרבו מזה בהם ועל דעתי' דר"ז וחבורתי' והוא שהטביל אותן כאחת (פי' דהא ר"ז פליג נמי על הא דאמר רב הונא על הא דג' שאכלו זה בפ"ע וזה בפני עצמו ונתערבו) על דעתי' דרב חסדא והם שבאו מג' חבילות איפשר לומר דקאמר מג' חבילות של ג' דלא נאמר דהואיל ושירי' שנים כמו דאמרינן בסוכה (ד' י"ג) שתחילתו שלשה ושירי' שנים. וא"כ נמי אפילו אם יטול משנים דהיינו מן שירי אזוב דהוי אגודה. כיון דאמרינן דלענין צירוף של בהמ"ז הוא רק דוקא אם באו מג' חבורות מג' בני אדם. ואע"ג דרבנן דתמן ס"ל שנים רשות. אפילו הכי אינו מועיל רק אם אכלו כאחת. אבל אם באו מג' חבורות ולא אכלו כא' אין מזמנים וכן באזוב כיון שלא טבל אותם כאחת. ע"כ אמר ר"ח והם שבאו מג' חבילות (פי' של שלשה)

וע"ז אומר אין תימר אין למדין אזוב מברכה. ואנן חזינן רבנן קיימו בסוכה וילפי מטיט הנרוק ולכאורה למאי הביא ראי'. והא כל הירושלמי והבבלי מדמינן מילתא למילתא. ובכל התורה כולה דמויי מדמינן. א"כ אמאי הביא דווקא ראי' אין תימר למדין אזוב מברכה. ואנן חזינן רבנן קיימו בסוכה וילפי מטיט הנרוק

אך לכאורה אין זה דמיון דבשלמא לענין זימון אם באו מג' חבורות של שלשה ב"א. כיון שיש עליהם חיוב של זימון ע"כ הוי צירוף. וע"כ כשבאו דווקא מג' חבורות דמשנים כיון דהוי רשות א"כ אין עליהם חיוב וע"כ כיון שנתחלקו בטל הצירוף. וא"כ איך מדמה הא דאזוב דאם באו מג' חבילות מצטרפין דהא איפשר לומר כיון דעל הגברא ליכא חיוב לטבול אי אמרינן טבילה בזמנה ליכא מצוה. וגם על האזוב ליכא חיוב. א"כ איפשר לומר כיון דנתחלקו ע"כ בטל הצירוף מהם. וע"ז אומר אין תימר אין למדין אזוב מברכה והא חזינן רבנן דקיימי בסוכה וילפי מטיט הנרוק כמו דתנינן תמן הרחיק הסכך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה. הא פחות מכאן כשרה מהו לישן תחתי'. התיב רבי יצחק בן אלישוב הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בה. אף הכא בסוכה אין ישנים תחתי'. הא יש לחלק דדווקא בטיט הנרוק משלים ומצטרף אע"פ שהטובל בה לא עלתה טבילה מחמת שזה אינה חובת הגוף. רק אם נטמא צריך לטהר עצמו. ע"כ יש לומר דבכה"ג אכשר רחמנא דאע"פ שאין טובלין אעפ"כ יצטרף לטבילה. אבל בסוכה שהיא חובת הגוף לישב בסוכה שיהא שיעור סוכה. וא"כ כיון דאין ישנים תחתי'. א"כ ליתא לשיעור סוכה. וא"כ כיון שהוא חובת הגוף א"כ ליכא שיעורא. וא"כ איך יוצא בה ידי מצוה. אלא ודאי דאין נ"מ בזה דכיון דבשניהם מצוה ע"כ ילפי מהדדי. והכי נמי לענין אזוב ילפינן מזימון אע"ג דזימון חל חובה על האדם משא"כ באזוב אעפ"כ למדין אזוב מברכה. ודוק

שם בירושלמי ר' ירמיה בעי אותו שאכל ירק מהו שיברך מחלפא שיטתי' דר' ירמי' תני שלש מאות נזירים עלו בימי שמעון בן שטח וכו' אמר לי' הבו לי' כסא דמברך נסב ומר נברך על המזון שאכל ינאי וחבירי'. א"ל עד כדון את בקשיותך. א"ל ומה נאמר על המזון שלא אכלנו. אמר הב לן דליכול. יהבו לי' ואכל ומר על המזון שאכלנו. אמר ר' יוחנן חולקים על ר' שמעון בן שטח ר' ירמי' אמר על הראשונה (פי' במה דאמר על המזון שלא אכלנו אבל במה שהוציא אח"כ ע"י אכילתו שאכל ירק אינם חולקים עליו ור' אבא אמר על השני' פי' אפי' במה שהוציא אח"כ ע"י אכילתו נמי חלוקים עליו חביריו מחלפא שיטתי' דר' ירמי' התם צריכא וכא פשיטא ליה. הן דצריכא ליה כרבנן וכא דפשיטא לי' כרשב"ג תני עלה היסב ואכל עמהן אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנים דברי חכמים. ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנים עליו עד שיאכל כזית דגן. והתני שנים כת וא' ירק מזמנים. מתניתא כרשב"ג כו' ובהגהות הגר"א הגיה וכא דפשיטא לי' כרשב"ג והתני ב' פת וא' ירק מזמנים מתניתא כרשב"ג דתני רשב"ג עלה והיסב עמהם אפילו לא קיבל עמהם אלא בציר ולא אכל כזית דגן מזמנים. דברי חכמים ר' יעקב בר אחא בשם