נועם ירושלמי על זרעים כח

וע"ז אומר ר' גמליאל זוגא סליק לגבי אילין דבית ר' ינאי חמתין נסבין זיתי ומברכין עלייהו תחילה וסוף. אמר לון ועבדון כדין. [פי' ששאל לון דאמאי לא בירך בפה"א לפטור את של עץ]. אבל באמת לא קשה דכיון דמברך עליהן תחילה וסוף. וא"כ כיון דצריך לברך ברכה אחרונה מעין שלש. בזה לא אמרינן דמברך בפה"א על התורמוסין דכיון דצריך לברך אח"כ ברכה מעין שלש. א"כ איך יברך תחילה בפה"א. וע"ז אומר ר' זירא שלח לרב שמואל בר נחמן בשם ר' אבינא כ"ע מודי אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך. פי' דהא דאמרינן דצריך לברך על התורמוסין לפטור את של עץ היינו אם הפרי אינו ממין שבעה. אבל אם יש ביניהם ממין שבעה צריך לברך על המין שבעה. וע"כ בהא דבית רבי ינאי נסבין זיתי ומברכין עלייהו תחילה וסוף. וע"ז אומר כולי עלמא מודי פי' אע"פ שאם היו לפניו מינים הרבה פליגי רבנן דעל איזה מהם שירצה הוא מברך היינו משום דמ"מ יכול לברך ברכה אחרונה על הברכה הקודמת דהא מ"מ נפטר בברכה מעין שלש. אבל בברכת בפה"א כיון שאינו נפטר בברכה אחרונה אזי בודאי צריך לברך על המין שבעה והוא משום ברכה אחרונה

וע"ז אמר ר' זירא ויאות מן מה דאנן חמיין רבנן סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה לא שיש בדעתו לאכול פת. [פי' דקאמר דהא דבית ר' ינאי חמתין נסבין זיתי ומברכין עלייהו תחילה וסוף אין הטעם כמו שאומר משום ברכה אחרונה דאפילו ליכא הטעם דברכה אחרונה אעפ"כ אם היה ביניהון מין שבעה צריך לברך על מין שבעה והוא משום דקיי"ל כר' יהודא דמברך על מין שבעה]. וע"ז מביא ראיה מהא דרבנן סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה לא שיש בדעתו לאכול פת. וא"כ ליכא הטעם דברכה אחרונה דהא לא היו מברכין ברכה אחרונה משום שדעתם לאכול פת. אפ"ה היו מברכין על הענבים. אלמא דקיי"ל כר"י דמברך על מין שבעה וא"כ משמע קצת מהירושלמי דאפילו אין ברכותיהן שוות נמי מברך על מין שבעה. וזהו דלא כשיטת הש"ס דילן. ודוק: שלשה שאכלו פרק שביעי

שלשה שאכלו כו'. ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם ר' אבא ב"ר ירמיה שלשה חובה שנים רשות. אמרה ר' זעירא קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אל משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון. שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר"י ור"ל תרוייהון אמרי אפילו שנים שדנו אין דיניהם דין כו'

והנה מהירושלמי דתני הא דשנים רשות בזימון בהא דשני' שדנו דיניהם דין. ומשמע דדווקא שנים שדנו דיניהם דין אבל יחיד לא. דאי אפילו ביחיד א"כ איך מדמ' הא דשנים רשות להא דשנים שדנו. דבזימון היינו דווקא בשנים והוא דלא כשיטת הש"ס דילן שהוכיחו התוס' בסנהדרין (דף ה') בד"ה שנים. דשנים לאו דווקא והא דנקט שנים היינו משום דאפילו בשנים הוי ב"ד חצוף. אבל הוא הדין בחד נמי דינו דין מדפריך בסמוך לר' אבהו מדן את הדין ולשמואל לא פריך. וכן כתבו התוס' בסנהדרין (דף ה') בד"ה ואם כו'

ואיפשר לומר דהא דאמרינן בירושלמי (ריש סנהדרין) תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב טימא לטהור טיהר לטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ר' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים. וגריס שם הפ"מ הרי את מקובל עלינו כשלשה. כמו דגריס לקמן הרי את מקובל עלינו כשלשה. ואיפשר לומר דהא דאמר כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים היינו משום דאפילו למ"ד שנים שדנו דיניהם דין אפ"ה לא יתיישב הא דתנן דן את הדין משום דבעינן דווקא שנים. ע"כ משני כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים. ואי אמרינן דבעינן שלשה ע"כ אמר הרי את מקובל עלינו כשלשה

ולכאורה צריך להבין דמפני מה אמר תחילה הרי את מקובל עלינו כשנים. ואח"כ אמר ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשלשה. ואיפשר לומר דתחילה אמר כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים דליכא למימר כשלשה דא"כ הוי תרתי לריעותא ועיין בסמ"ע שכתב בחו"מ (סי' כ"ב) הטעם דמהני תרתי כשקבלוהו עלי' להיות כשלשה ולא הוי תרתי לריעותא דשם פסול חד הוא יחיד במקום רבים והקצה"ח כתב הטעם דע"כ מהני דהוי כאלו קבלוהו עלייהו להיות יחיד מומחה. וע"כ לא הוי כתרתי לריעותא וע"כ משני כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים וניחא לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין. וע"כ לא הוי תרתי לריעותא. דהא קיבל חד להיות כשנים. וליכא למימר שאמרו הרי את מקובל עלינו כשלשה. דא"כ קשה הא הוי תרתי לריעותא. וכ"ת דהא איכא למימר דלא הוי רק כחדא לריעותא שקיבל עלי' להיות כיחיד מומחה. ואפילו אומר במקום ג' ולא כיחיד מומחה. כבר כתב הקצה"ח דאין הדבר תלוי בלשון אלא בענין אם הוא תרתי לריעותא. וזה לא הוי כתרתי לריעותא כיון דיחיד מומחה דן רשאי להיות הדיוט במקום מומחה אם קבלוהו עלייהו דא"כ יפטור מלשלם כיחיד מומחה. ואמאי אמרין דחייב לשלם אלא דהכונה הוא דווקא כשלשה א"כ הוי תרתי לריעותא. וא"כ איך מהני. ע"כ משני שאמרו הרי את מקובל עלינו כשנים. וניחא ליבא דשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין. וא"כ לא הוי רק כמו חדא לריעותא וע"ז הקשה דממ"נ אם טעה בדבר משנה אמאי דינו דין. ואם טעה בשיקול הדעת אמאי חייב לשלם כיון דקבלוהו עלייהו וע"ז משני ר' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשלשה עד שתדיננו דין תורה

ולפי"ז איפשר לומר כרבנן דא"י דבעינן דווקא שלשה. והוא קיבל עליו להיות כשלשה. וכ"ת דא"כ הוי תרתי לריעותא. ע"ז שני דכוונתו הי' כמו יחיד מומחה דהוי במקום שלשה. וכ"ת א"כ יפטור כמו מומחה. אך כיון שא"ל בפירוש ע"מ שתדיננו דין תורה. ע"כ לא הוי כיחיד מומחה לפטור. ולא קיבל עליו אלא להיות בעיקר הדין כמו יחיד מומחה. ולא שיפטור מלשלם. ומומחה שאני שא"צ לקבלתו. וע"כ פטור. משא"כ הדיוט שצריך לקבלתו. ע"כ משני ר' בא בשם ר' אבוה שקבל עליו להיות כשלשה ולא הוי כתרתי לריעותא. דכונתו להיות כיחיד מומחה אע"פ שאמר כשלשה וכמו שכתב הקצה"ח ומה שחייב הוא משום דא"ל ע"מ שתדיננו דין תורה

וא"כ אם טעה לא קיבל עליו כלל ע"כ חייב לשלם. משא"כ מומחה שאין צריך לקבלתו. (ועיין בתוס' סנהדרין (ד' ה') בד"ה ואם כו'. ובמה שכתבו ולהאי פירושא דפריך לקמן (ד' ו') מר' אבהו מדן את הדין ה"מ לשנוי' דמיירי ביחיד מומחה לרבים. ובמה שכתב המהרש"א שם ודוק] ועוד דאם קיבלוהו כשלשה צריך לשלם כמו שאומר בירושלמי מפני שהגיס דעתו ודן ביחיד משא"כ מומחה דמותר ע"פ דין ע"כ פטור]

עוד שם בירושלמי ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם ר' ירמיה שלשה חובה שנים רשות. אמר ר' זעיר קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אלא משנה ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון. שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר' יוחנן ור"ל תרוייהון אמרי אפי' שנים שדנו אין דיניהם דין

ולכאורה הדימוי שמדמה שנים שאכלו לשנים שדנו דכמו דשנים שדנו דיניהם דין והוי צירוף וכמו שביארתי דלשיטת הירושלמי דווקא שנים שדנו וכן נמי לענין זימון הוי צירוף. וע"כ הוי שנים רשות

והנה איפשר לומר עוד דהא דאמר ר' זעירא קומי ר' יוסי וא"ל אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. ולכאורה מהו הראי' מהמשנה. דהא אמרינן שלשה חובה שנים רשות. א"כ אין ראי' מהמשנה דתנן שלשה שאכלו כאחת דזהו חובה אבל לענין רשות אפי' שנים. וע"כ איפשר לומר שהפי' הוא כמו דאמרינן בברכות (ד' מ' ת"ש שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא ומשני שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא. וע"ז אמר ר' יוסי אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. פי' וכמו דתנן אינן רשאי' לחלק. ואם איתא דשנים רשות אמאי אין רשאין לחלק. ולפ"ז הי' איפשר לומר דע"כ אמר רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין: