נועם ירושלמי על זרעים כד

טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ אלמא דחייב עלי' אשם מעילה אע"ג דלא שוה מידי. ותירצו התוס' דבפסחים מיירי בקדושת דמים דלא נחתא עלי' קדושת הגוף. וכשנאסר בהנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ. וביארתי שם שהטעם כיון דקדוש קדושת דמים ואינו שוה כלום ממילא פקע הקדושה. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דפסחים ה') חמישית כר' יהודה. הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינו תרומה הקדישו מוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד. א"ל ר' יוסי לא מסתברא דלא חלופין הקדישו אינו מוקדש עשאו תרומה ה"ז תרומה הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. אלמא דמחמת שאין פודין את הקדשים פי' אין בו מעילה בקדשי ב"ה אבל קדושת הגוף לא פקע בכדי]. וע"כ בהמקיז דם אע"פ שאינו שוה כלום. אפ"ה קדושה לא פקע בכדי. וע"כ מעל בקדושת הגוף. דקדושת הגוף לא פקע. וכמו דאיתא בנדרים (דף כ"ט) דקדושת הגוף לא פקע בכדי

ולכאורה איפשר לומר דלפי הירושלמי דס"ל דקדושת הגוף פקע בכדי כמו דאיתא בירושלמי (רפ"ג דקדושין) כמו שהבאתי בס' ע"י (סי' י"א) דאית לי' דקדושת הגוף פקע בכדי. דאמרינן התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה כל שלשים יום ה"ז עולה לאחר שלשים יום יצתה לחולין מאלי'. הרי את מקודשת לשלשים יום ה"ז מקודשת. מה בין הקדש מה בין אשה. מצינו הקדש יוצא בלא פדיון. ולא מצינו אשה שיוצאה בלא גט. וא"כ ס"ל להירושלמי דקדושת הגוף פקע בכדי. וא"כ איפשר דהמקיז דם בבהמת קדשים מעל לא הוי הלכה פסוקה

ובזה יש לבאר הירושלמי (פ"א דשביעית) ר' יוחנן אמר לר' חייא ב"ר ווא בבליי' תרין מילין סלקין בידיכון מפשוטיתא דתעניתא וערבתא דיומא שביעי. ורבנן דקיסרין אמרין אף הדא מקזתא. ופי' המפרש מהרא"פ אף הדא מקזתא משל הוא שאומרים כך לדבר שאינו בשלימות כאדם שאינו בקו הבריאה וצריך להקזה ונחלש. ה"נ כאן אינו בשלימות ולא קאי רק על תענית שאף בת"צ אינה בפשוט ידים ורגלים והוא דוחק גדול. והפ"מ פירש בירושלמי (פ"ד דע"ג) אף הדא מקזתא אף מנהג הקזה עלה מבבל באיזה יום מקיזין יום שאין מקיזין כדאיתא בשילהי מפנין. והק"ע פירש (בפ"ד דסוכה ה"א) ורבנן דקיסרין אמרין אף הדא מקזתא. דתנן בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"ב) דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עלי' ופליגי ר"י ור"ל איזה דם הקזה. וקאמר ר"ל כל זמן שמקלח וזהו שעלה מבבל שאין דם הקזה אלא כל זמן שמקלח עכ"ל

אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר שאומר דהא דהקזה דהיינו המקיז דם בבהמת קדשים מעל שהוא הלכה פסוקה זה עלה מבבל. והוא דאי אמרינן כמו דאיתא בירושלמי דהא דפליגי ר"מ ור"ש וחכמים הוא בקדשי בד"ה. והטעם דאין מועלין הוא משום דבעי העמדה והערכה. וא"כ כיון דאינו שוה כלום ע"כ לא מועלין. והא דאמרינן המקיז דם בבהמת קדשים מעל הוא הלכה פסוקה אף דאינו שוה כלום. אך כיון דקדושה לא פקע בכדי כמו דאיתא בנדרים (דף כ"ט) אבל לשיטת הירושלמי דס"ל דקדושה פקע בכדי א"כ לא הוי הלכה פסוקה לאומרה קודם התפילה. ע"כ אמר אף הדא מקזתא עלה מבבל

ועוד איפשר לומר עפ"י מה שביארתי במ"א על מה שפסק הרמב"ם (פ"ג מה' מעילה ה' י"ג) הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים כגון שאמר דמי בהמה זו לנסכים כו' הרי הן כקדשי בד"ה ומועלין בחלבן ובביציהן כמו שיתבאר. ולכאורה כיון דפסק הרמב"ם דבין קדשי מזבח ובין קדשי בד"ה טעון העמדה והערכה. וא"כ איך פסק דמועלין בביציהן ובחלביהן. וכמו שמקשה הירושלמי וכי חלב לא כמתה הוא וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו

ע"כ צריך לומר שהרמב"ם סובר דאע"פ שאין לו פדיון עפ"כ מועלין. והראי' ממתניתין דתנן במעילה (דף י"ב) חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין. בד"א בקדשי מזבח. אבל בקדשי בד"ה הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה. חמורה מועלין בה ובחלבה. וכמו שהקשה הירושלמי וכי חלב לאו כמתה היא. וכל שאין לו פדיון א לו מעילה בשלמא לשיטת הירושלמי (פ"ג דמ"ש שם) ני דאמר מתניתין אמרה כן חמורה מועלין בה כו' וכי חלב לאו כמתה הוא. וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו. וע"כ מביא ראי' מזה שבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה וכמו שביארתי בספרי (בפ"ג דמ"ש שם). וע"כ ניחא דחמורה שהיא טמאה ע"כ לא בעי העמדה והערכה

אבל כבר ביארתי בספרי נ"י דהש"ס דילן מחולק בזה עם הירושלמי דהש"ס דילן סובר בתמורה (דף ל"ב) דבקדשי בד"ה אין חילוק בין טמאה לטהורה. וכמו שכתבו התוס' (שם) בד"ה וד"ה דבקדשי בד"ה אין חילוק בין תם לבעל מום מעיקרא. וא"כ אין תירוץ מהא דהוי חמורה. דאפילו קדשי בד"ה בעי העמדה והערכה. א"כ מוכרחין אנו לומר דאף ע"פ דבעי העמדה והערכה. אפ"ה אית בה מעיל'. וע"כ פסק הרמב"ם דמועלין בה ובביצת' וחלבה

אך לכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא וע"כ אין מועלין בה. התם שאני שאינו ראוי לאחרים ג"כ דהא אסור בהנאה. אבל הכא אפי' אם תאמר דבעי העמדה והערכ' וע"כ כיון שאין לו פדיון אינו קדוש. ואעפ"כ הוי של הקדש דהא אפי' איסורי הנאה יש שהרבה פוסקים סוברים דהוי דידי' כמו שהארכתי בזה בספרי ע"י (סי' ו'). וא"כ כיון דפקע ההקדש דלא הוי בר פדיון. א"כ ממילא יכול הגזבר למכור כיון דאין צריך פדיון. וא"כ יש בזה עדיין הנאה להקדש. וע"כ מועלין בזה. משא"כ בחמץ בפסח שאינו ראוי לשום ישראל ואין פדיון כו'. וע"כ לית בה מעילה. משא"כ אם הטעם משום דבעי העמדה והערכה. ומ"מ יכול הגזבר למכור כיון שאינו קדוש מותר למכור. וע"כ אע"פ שלע"ע אינו קדוש. דהא אין לו פדיון. וע"כ כיון שאינו קדוש מותר למוכרו וא"כ כיון שהמעות הבאים להקדש חל עליה' הקדושה. ע"כ ממילא יש בזה מעילה. וע"ז סמך הרמב"ם ופסק דיש בו מעילה. והוא דוחק

ובזה היה נראה לי לבאר הירושלמי דיומא (פ"ה ה"ה שם). והוא מה שביארתי דהא דאמר הקדיש דם לבד"ה ביניהון על דר"ש איתאמרת דזה פלוגתא דר"ש ורבנן דר"ש שסובר דמועלין בדמים של קדשי בד"ה הוא משום דס"ל דקדשי בד"ה לא בעי העמדה והערכה. ורבנן סברי דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכ'. וע"כ אין מועלין בדמים משום דבעי העמדה והערכה

ואמרינן שם ר' בא ברי' דר' חייא בר בא כך משיבין חכמים לר"ש אילו מכרן שמא אינו תופס דמיהן מה בין הם מה בין דמיהם. והנה הירושלמי הזה אינו מובן ע"כ נ"ל שהוא ט"ס (וכצ"ל כך משיב ר"ש לחכמים אלו מכרן שמא אינו תופס דמיהן. מה לי הן מה לי דמיהן. פי' דפריך לחכמים דסברי דקדשי בד"ה בעי העמדה והערכ' וע"כ אין מועלין משום דאין להם פדיון. וע"ז הקשה דכיון דאין להם פדיון. א"כ אם מכרן לא יהיה המעות הקדש כלל. דהא לית להו פדיון. זה אינו דכיון דלית להו פדיון א"כ פקע ההקדש. א"כ מותר הגזבר למוכרן. ואם יבואו המעות להקדש יהיה הקדש. א"כ אע"פ שלע"ע פקע ההקדש אעפ"כ יש מעילה. וע"ז אומר כך משיב ר"ש לחכמים פי' לחכמים דסברי דאין מעילה בדמים של הקדש לבד"ה. משום דאין להם פדיון. ואעפ"כ נתפשים הדמים. דהא אם מכרן הגזבר הדמים נתפשין בקדושה. דהא כיון דאין להם פדיון ממילא לא הוי הקדש. וע"כ כיון דהדמים נתפשו בקדושה. א"כ יש בהם מעילה עכשיו ג"כ. דר"ש ס"ל דגורם לממון כממון דמי. וכמו דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) מ"ד מעל סבר דבר הגורם לממון כממון דמי. וע"כ מעל. וא"כ כיון דמועלין בדמיהן א"כ גם בהם יש מעילה

וע"ז אומר ופליג על ההיא דאמר ר' אלעזר פי' בזה הסברא שאמר דישון שאמרו לא נהנין ולא מועלין.