נועם ירושלמי על זרעים קפא

ולא מן גיורת כל ל"ת שבאה מכח עשה עשה הוא התיב ר' הושעי' הרי דור שני של מצרי הרי הוא בל"ת שבאה מכח עשה הוא חזר ר' הושעי' ואמר לא דמי עשה בישראל ועשה בכהנים עשה בישראל אסור בכל ועשה בכהנים אסור בכהנים והותר בלוים וישראלים

והנה המפרש מהרא"פ פירש הרי דור שני של מצרי שהיא אסורה אפי' נקיבות שלא אסרן התורה אפי' לראשון אלא מכח לאו הבא מכלל עשה כו' והי' להם להתיר השני הבא מן הראשון וכן פי' הפ"מ ביבמות (פ"ח ה"ב) ושניהם שגו בזה דמה הוא הקושי' הרי דור שני של מצרי כו' הא כיון דהתורה אמרה במצרי דור שלישי יבוא להם א"כ עד דור שלישי הוי בעשה. ע"כ נראה לי לבאר שהמעשה הי' דנסב כהן להאי גיורת וא"כ אם הי' ישראל נושא אותה הי' הולד מותר דאפי' לר' יהודא דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר אם הי' אביו מישראל כשר וכמו דאמרינן לעיל בירושלמי ר' יהודא אומר עד שיהא אביו מישראל (כצ"ל) וכן בקדושין (ד' ע"ח) ר' יהודא סבר עד דאית כל זרע מישראל ופירש"י כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב לאפוקי בת גר זכר וא"כ אפילו לר' יהודא הולד כשר אך הענין הוא מחמת שבא כהן על הגיורת וא"כ ביאתו בעבירה וע"ז אמר דהכשירה רבי לכהונה מחמת שהעבירה היא רק מחמת לאו הבא מכלל עשה והוי עשה וע"כ הולד כשר וכמו דאמר רבי אבהו בשם ר"י ולד בוגרת כשר שהוא בל"ת שבאה מכח עשה עשה ודכותה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ולא מן גיורת כל ל"ת שבאה מכח עשה עשה וא"כ לא נפסל הולד לא מכח ביאתו בעבירה ולא מן כח גיורת דהא אית כל זרע מישראל

ובזה יתבאר הא דהתיב ר' הושעי' הרי דור שני של מצרי הרי הוא בל"ת שבאה מכח עשה הוא. והוא עפ"י מה דאמרינן ביבמות (ד' ע"ז) כי אתא רבין א"ר יוחנן בת גר עמוני ובת מצרי שני ר"י אמר כשירה ור"ל אמר פסולה (פי' שפסולה לכהונה אע"ג דמצרית שלישית כשירה אך ה"מ בלא עבירה. אבל הכא שבאה ע"י עבירה ס"ל לר"ל דפסולה וכן אמרינן בירושלמי (פ"ז דיבמות ה' ה') ר' זכאי כו' משלח כו' בת גר עמוני ובת דור שני של מצרי כו' לכן צריכה כשהי' אמה מישראל שלא תאמר כשם שנתחללה כך נתחללה בתה כו' ועוד מן הדא דר' יעקב ב"א פליגין ר' יוחנן ור' בת גר עמוני ובת דור שני של מצרי ר' יוחנן אמר כשירות ר"ל אמר פסולות ור' הושעי' סובר כר"ל דדור שני של מצרי הבא על ישראלית שבתה פסולה לכהונה מחמת שביאתו בעבירה אע"ג דזהו רק מחייבי עשה אעפ"כ פסולה לכהונה וע"ז תירץ דאינו דומה דעשה בישראל אסור לכל ועשה בכהנים אסור בכהנים ומותר בלוים וישראלים וע"כ אעפ"י שהי' בעבירה כשירה לכהונה ועי' ביבמות (ד' ע"ט) תוס' ד"ה ר"י אך לפי שיטת הש"ס שלנו ביבמות (ד' נ"ט) לא דמי דהא אמרינן בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי משום דסופה להיות בוגרת תחתי' סופה להיות בעולה תחתי' עי"ש]. ואף דמשמע בירושלמי שם דר"י סבר דבת גר עמוני ובת מצרי שני כשר אך ר"י בר בון מסיק התם דבזקנות פליגין עי"ש. ועי' בירושלמי (פ"ח דיבמות) תנא ר' זכאי כו' ובמ"א יתבאר: התרומה והבכורים פרק שני

ר' חייא בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה. מתניתא מסייע לר' יוחנן אוכלי תרומ' בזדון (צ"ל בזרים) טהור שאכל טהור וטמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא וטמא שאכל טהור בעון מיתה אוכלי תרומה בכהנים טהור שאכל טהור כמצותו וטהור שאכל טמא בעשה טמא שאכל טהור וטמא שאכל טמא בל"ת (נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל טמא שאכל טהור במיתה וטמא שאכל טמא בל"ת ודלא כהמפרש מהרא"פ ע"ש וכן כתב המ"ל ברמב"ם (פ"ז מה' תרומות ה' א') דטמא שאכל תרומה טמאה אעפ"י שהוא בלאו אינו לוקה בס"פ הנשרפין מפיק לה מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שהיא מחוללת ועומדת וא"כ טמא שאכל טמא הוא בל"ת. ועיין בחולין (ד' קי"ג) ובמ"א יתבאר

שם בירושלמי כיני מתניתין ואסורים כל שהן מלאכול בירושלים ור"ש מתיר וגידוליהם אסורים מלאכול בירושלים ור"ש מתיר. ואף לזרים ואף לבהמה ר"ש מתיר ואף רבנן מודו לי'. מן מה דמותיב לי' אי אתם מודים שהם מותרים לזרים ומותרים לאוכלי בהמה (פי' דהירושלמי מפרש דהא דתנן אף לזרים ולבהמה קאי אהא דקאמר ר"ש מתיר ואף רבנן יהי' מודים לזה. (וכן כתב הר"ש האי אסורין כמו אוסרי' כדמפרש בירושלמי כלומר שלא לאכול אלא בירושלים הם אוסרין בכל שהוא דאפי' באלף לא בטיל דהוי דשיל"מ דאיפשר להעלותן לירושלים כו' עיי"ש) וע"ז מביא ראי' דאף רבנן מודים בזה מהדא מותיב לון אי אתם מודים שהם מותרים לזרים ולבהמה (פי' לזרים קאי על תרומה ולבהמה קאי על מ"ש) ויש מחיצה לזרים ויש מחיצה לאכילת בהמה. וא"כ משמע דאף רבנן מודים לזה. רבנן אומרים ירושלים עשו אותה כדבר שיש לו מתירים. כמה דתימר דבר שיש לו מתירין אוסר בכל שהוא. ודכותה ירושלים אוסר בכל שהוא מה פליגין ר"ש ורבנן בגידולין. אבל בעירובין אף ר"ש מודה כו'

ונראה לי שנתחלפו השיטות וצ"ל כאן הירושלמי שבסוף וצ"ל מה פליגין ר"ש ורבנן בגידולין אבל בעירובין אף ר"ש מודה בה מן הדא דתני לה ר"ש דתני בשם ר"ש יש במעשר שהמעשר אוסר דמיו ועירוביו וקנקניו וספק עירובו כל שהוא ואין מדליקין בו. ואמר אוף בגידולין כן מה בין עירובין מה בין גידולין עירובין בעין הן גידולין כבר בטלו (פי' דהירושלמי קאמר דפלוגתא של ר"ש ורבנן היא בגידולין אבל בעירובין אף ר"ש מודה דהוי דשיל"מ וע"כ מביא ראי' דאף ר"ש מודה בעירובין דהא תני דבאיזהו מעשר אמרו (פי' דבטילה ברוב) שנכנס לירושלים ויצא פי' דקלטינהו מחיצות וע"כ אי אפשר לפדותו. וא"כ מוכח דאל"ה ס"ל לר"ש דהוי דשיל"מ ולא בטל)

אך לכאורה צריך להבין דמ"ט לא מקשה הירושלמי כמו דמקשה הש"ס דילן בב"מ (ד' נ"ג) ואמאי ליהדר ולעיילי' ושקיל וטרי בהא טובא. ואמאי ניחא להירושלמי אך דהירושלמי סובר דזה ר"ש אמרה ור"ש ס"ל דלא הוי דשיל"מ אלא א"כ הוא מותר לכל. וכמו שביארתי בכמה מקומות דלשיטת הירושלמי הטעם דדשיל"מ הוא משום דבעינן שיהא הבטל דומה להמבטל. וע"כ הוי מין במינו. וא"כ אף אם יביאם לירושלים מ"מ הביכורים אסור לזרים ומ"ש אסור לבהמה ע"כ לא הוי דשיל"מ. אך לפי הטעם דמ"ש הוי דשיל"מ ע"י פדיון וא"כ מותר לבהמה נמי. וא"כ יהי' הבטל דומה להמבטל. וע"כ הוי דשיל"מ. וכ"ת א"כ למה פליג ר"ש במעשר שני וביכורים דלא הוי דשיל"מ מחמת שאסור לזרים ולבהמה. הא מ"ש יש לו היתר ע"י פדיון. וא"כ מותר לבהמה נמי. וע"ז אומר דר"ש לא אמר דהוה דשיל"מ רק בעירובין משום דמותר על ידי פדי' וא"כ דומה הבטל להמבטל. אך בגידולין סובר ר"ש דלא הוי דשיל"מ ע"י פדי' משום דליתא בעיני'. ולכאורה הא דמחלק הירושלמי מה בין עירובין ומה בין גידולין עירובין בעין הן גידולין כבר בטלו הוא כמו דאמרינן בביצה (דף ד') דמקלי קלי איסורא וע"כ לא הוי דשיל"מ. אך באמת הטעם הוא לר"ש דבעירובין הוי דשיל"מ ע"י פדי' משא"כ בגידולין כיון דלא הוי בעיני' ע"כ אינו מועיל לו פדי' לר"ש. וכמו דאמרינן בזבחים (דף מ"ט) והרי מ"ש דהוא נפדה ואלו לקוח בכסף מ"ש אינו נפדה דתנן הלקוח בכסף מ"ש שנטמא יפדה ר"י אומר יקבר ומשני התם לא אלימא קדושתי' למתפס פדיוני' וע"כ סובר ר"ש דבגידולין לא מהני פדי' משום דלא אלימא קדושתי' למתפס פדיוני' וא"כ לא הוי דשיל"מ רק משום דאיפשר להעלותן לירושלים. וע"ז אומר וכי יש מחיצה לזרים ויש מחיצה לבהמה. וכיון שלהם אסורי' לאכול אף בירושלים ע"כ לא הוי דשיל"מ. ופדיון לא מהני בגידולין כמו שביארתי: