נועם ירושלמי על זרעים קע

כמו השביח ולבסוף פגם דהא לא נתחמצה עדיין מהחולין וא"כ כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו והוי כהשביח ולבסוף פגם ואפ"ה אף הראשונה במחלוקת דר"ש מתיר אפי' השביח ולבסוף פגם א"ר יונה הוין סברין מימר מה פליגין כשזה החמיץ כל כחו וזה כל כחו ונפל שאור של חולין תחילה אבל אם נפל שאור של תרומה תחילה כבר נתחמצ' כל העיסה

הנה המפרש מהרא"פ פי' כל הסוגי' בדחוקים כמו שירא' המעיין וע"כ ראיתי לבאר והפי' הוא שאומר דהוין סברין מימר שאם מחמיץ תחילה מחמיץ בכל כחו פי' שאינו משייר כלום מן החימוץ. וע"כ כשנתחמצה תחילה בחולין ואח"כ נפלה התרומה הוי פגם מעיקרא וכן אם נתחמצה תחיל' בתרומה אסור משום דנתחמצה בתרומה. וא"כ החולין אינו מועיל כלום (וע"כ אמר הוין סברין מימר כו' משום דלבסוף מסיק חזר ר' יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה משיירת היא כל שהוא כו' וכמו שאבאר לקמן וע"כ אמר הוין סברין מימר כו')

וע"כ הביא הפלוגתא דר"י ורשב"ל והוא דתני' כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח אסור דברי ר"מ ר"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר רשב"ל אמר מה פליגין בשהשביח ואח"כ פגם. אבל אם פגם והשביח אף ר"מ מודה. (והוא כמו דאמר עולא בע"ג (דף ס"ח) אמר עולא מחלוקת שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא ד"ה מותר) ר' יוחנן אמר לא שני' היא השביח היא פגם היא פגם היא השביח היא המחלוקת (פי' אפי' בפגם מעיקרא נמי מחלוקת וסובר ר"מ דנותן טעם לפגם אסור תמן תנינן שעורין שנפלו לתוך הבור של מים אעפ"י שהבאישו מימי' מותרים הדא מתניתין מה היא ר' יוחנן אמר במחלוקת ופי' דלר' יוחנן שסובר דפליגי בפגם מעיקרא. ואפ"ה סובר ר"מ דנותן טעם לפגם אסור וא"כ אתי ההיא מתניתא במחלוקת ורשב"ל אמר ד"ה דס"ל דפגם מעיקרא לכ"ע מותר. וע"כ אתי ככ"ע. ר' יוסי ב"ר בון אילין שמועתא הדא ר' יוחנן אמר במחלוק' ורשב"ל ד"ה. ופי' שר' יוסי ב"ר בון אמר דעיקר מחלוקת של ר' יוחנן ורשב"ל נאמר על ההיא ברייתא דר' יוחנן אמר במחלוקת דס"ל דפליגי בפגם מעיקרא ורשב"ל אמר ד"ה דכ"ע מודו דפגם מעיקרא מותר)

אמר ר' יונה צריכא להדא דר"ל לא כן סברין מימר מה פליגין כשזה החמיץ כל כחו וזה כל כחו ונפל שאור של חולין תחילה אבל אם נפל שאור של תרומה כבר נתחמצ' העיסה. ואפי' נפל שאור של חולין תחילה נעשה כמו שהשביח מעיקרו ואח"כ פגם ונראה לי שהוא ט"ס וכצ"ל ואפי' נפל שאור של חולין תחילה נעשה כמו שפגם מעיקרא. (פי' שאומר דצריכא להדא דר"ל פי' דהא דר"ל צריכא רבה לתרץ על הא שסובר דפגם מעיקרא ד"ה מותר. וא"כ אמאי שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה. ואח"כ נפל שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור. הא לר"ל בפגם מעיקרא ד"ה מותר. (וכה"ג מקשה הש"ס בע"ג (דף ס"ח) נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה ושל כלאי הכרם אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא ופליגי וכ"ת הכא נמי כדר' זירא דשאני עיסה הואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות כו' אבל הירושלמי לא ניחא ליה בתירוץ זה)

וע"כ אומר חזר ר' יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה משיירת היא כל שהוא. אותו כל שהוא יעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם. וע"כ סובר ת"ק דאסור משום דהיא משיירת כל שהוא אם כן השבח של תרומה הוא שהחמיץ באותו כל שהוא. ואם כן באותה שעה הוי עדיין לשבח. רק שאח"כ מחמיץ והוי לפגם וע"כ הוי כמו השביח ולבסוף פגם. וע"כ פליגי דת"ק אוסר בהשביח ולבסוף פגם ור"ש מתיר בהשביח ולבסוף פגם כמו שסובר ר"ל אבל בפגם מעיקרא מודו כ"ע שמותר כמו שאמר ר"ל מה פליגין כשהשביח ואח"כ פגם אבל פגם ואח"כ השביח אף ר"מ מודה דמותר (וברישא בשאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי לחמץ. ואח"כ נפל שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור בודאי ניחא לר"ל דזה הוי כמו השביח ולבסוף פגם ובזה ר"ל סבירא ליה נמי כר"י דאף הראשונה במחלוקת]

וע"ז אמר שם בירושלמי וקשי' אלו השביח ולבסוף פגם שמא כלום הוא (פי' שמקשה על דחזר ר' יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה משיירת היא כל שהוא אותו כל שהוא יעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם) (פי' דע"כ תנן במתניתין דשאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחימצה ואח"כ נפל שאור של תרומה כו' ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר דלא הוי כפגם מעיקרא (דלר"ל כ"ע מודו בזה שמותר) הוא משום שאפי' נתחמצה מעיקרא ע"י חולין אעפ"כ האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה ומשיירת היא כל שהוא ע"כ הוי מה שנתחמצה ע"י שאור של תרומה כמו שהשביח ולבסוף פגם וע"ז מקשה דהא מ"מ כיון דהשיור מה שנתחמצה ע"י תרומה הוי רק כל שהוא וא"כ אם לא הי' מחמיץ אח"כ יהי' אותו השבח מתבטל בהעיסה כיון דאין השיור רק מעט וא"כ אפילו פגם אח"כ והשביח ולבסוף פגם אסור לת"ק אעפ"כ לא הוי כהשביח ולבסוף פגם וע"ז אומר וקשי' אלו השביח ולא פגם שמא כלום הוא (פי' אם לא היה נותן טעם עוד בודאי היה מתבטל אותו כל שהוא וא"כ כין שאותו כל שהוא מתבטל בפני עצמו א"כ איך מצטרף אם נתן טעם לפגם אח"כ להיות הוי כמו שהשביח ולבסוף פגם) ודוק

שם בירושלמי ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה. ומה בין פגם מזה ומזה. שבח מזה ומזה אסור. ופגם מזה ומזה מותר. א"ר מנא שבח מזה ומזה את רואה ההיתר כמו שאינו. אותו האיסור אין בו כדי לאסור (ט"ס וצ"ל יש כדי לאסור) פגם מזה ומזה את רואה ההיתר כמו שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור (פי' שמקשה מה בין שבח מזה ומזה ומה בין פגם מזה ומזה. והפי' הוא כמו שכתבתי שזו"ז גורם מותר. אך אם יש בתרומה כדי להחמיץ. אע"ג שנתחמץ ע"י שניהם אפ"ה אסור. וכמו דתנן ברישא דמתניתין שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי לחמץ. ואח"כ נפל שאור של תרומה כו' אסור. ואע"ג דזו"ז גורם מותר אך כיון שיש בכל א' כדי להחמיץ. א"כ חזינן דלא אזלינן בתר המעשה שנתחמץ משניהם אלא אזלינן בתר הכח. וע"כ כיון שיש בכחו של תרומה להחמיץ בפני עצמו. ע"כ אע"פ שבפועל נתחמץ משניהם אסור. א"כ לא אזלינן בתר המעשה אלא במה שיש כח בו. וע"כ מקשה ר' יונה מה בין פגם מזה ומזה שמותר. הא הפגם הוא ע"י שאור שיש בזה. אבל אם הי' הכל של תרומה לחוד הי' אסור וא"כ כיון דחזינן דאזלינן אחר מה שיש בו בכח. והכא נמי אי לאו החולין לא הי' פוגם כלל א"כ אמאי מותר. אפי' לר"ש דס"ל דנותן טעם לפגם מותר

וע"ז מתרץ ר' מנא שבח מזה ומזה רואין את ההיתר כמו שאינו. אותו האיסור יש בו כדי לאסור. (פי' דהא השביח ע"י החולין וע"י התרומה. וא"כ אם תסלק ההיתר הי' בו כח להשביח לגמרי. וע"כ אסור למ"ד השביח ואח"כ פגם אסור. אבל אם פגם מזה ומזה בתחילה א"כ אפי' אם תראה את ההיתר כמו שאינו אך כיון שלע"ע פוגם אין בו כדי לאסור דהא מ"מ לע"ע פוגם הוא. והאיסור אין בו כדי לאסור דהא הוא פגם. ע"כ לא אזלינן בתר הכח שיש בו. אבל ברישא דהשביח אעפ"י שזו"ז גורם אעפ"כ אם תאמר רואים את ההיתר כמו שאינו. א"כ משביח לחוד. וע"כ אמרינן כיון שיש בו כדי להחמיץ ואינו צריך לההיתר ע"כ אמרינן רואין את ההיתר כמו שאינו. אבל אם פגם מזה ומזה אע"ג דהפגם הוא ע"י שניהם. ואלולי ההיתר לא הי' פוגם. אפ"ה מ"מ פגום הוא. ואפי' אם תאמר רואין את ההיתר כמו שאינו. הרי מ"מ פגום הוא

ועוד אפשר להגיה בירושלמי ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה ומה בין פגם מזה ומזה שבח מזה ומזה מותר. פגם מזה ומזה אסור. [והפי' הוא ששבח מזה ומזה אם אין בכל א' כדי להחמיץ ונתחמץ ע"י שניהם זה נקרא