נועם ירושלמי על זרעים קנט

שנסתפק המ"ל ברמב"ם (פ"ז מה' תרומות ה"א) דאפילו נטמאה התרומה בטומאה דרבנן נמי אמרינן בזה פרט לזו שמחוללת ועומדת [וא"כ לר"ל דאמר דטבל שנתבטל ברוב הוא מדרבנן ע"כ אם מפריש עליו ממקום אחר מפריש עליו גם כן ע"י עיסת נשוך ולרבי יוחנן דסבירא ליה דטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא על כן יכול להפריש מעיסת בלול] ובזה יתיישב דאמאי לא קאמר דאין הנשוך חיבור לענין טומאת העיסה

שם והא תנינן ואם לאו מוציא מא' על הכל א"ר יוסי כל עמא מודו שמפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' כו' ולכאורה אמאי לא משני דטעם כעיקר דאורייתא וכן משמע בטור (ס' שכ"ד) מה שהביא הב"י המ"כ שאלה על האופה כו' אם מותר להפריש מעיסה שלא הורמה חלתה החייבת בחלה ע"ז ונפטר ג"כ טעם העיסה הנכנס בבשר כל שאלתך משנה שלימה היא דתנן הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך העיסה שהורמה חלתה דמפריש ממקום אחר אין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דטעם כעיקר דאורייתא. ולא דמי להא דמנחות (דף ל') וכן כתב הר"ש שאין השאור בטל בעיסה דטעם כעיקר מדאורייתא הנה משמע דהוא משום טעם כעיקר דאורייתא אבל שיטת הירושלמי הוא משום דלר"י ניחא דטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא ולא אמר דהוא משום טעם כעיקר דאורייתא והוא כמו שביארתי לעיל (פ"ק דחלה) דהירושלמי ס"ל דטעם כעיקר דרבנן וע"כ מקשה לר"ל דס"ל דטבל בטל ברוב

וע"ז אומר אמר ר' יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' (פי' דר"ל נמי סובר דצריך להפריש רק שסובר דטבל בטל ברוב מדאורייתא אבל צריך להפריש מדרבנן)

ולפי"ז צריך לומר דלר"ל הא דתנן ומפריש עליו ממ"א הוא כמו דתני בתוספתא והביא לעיל בירושלמי תני ואם לאו מביא ד' רבעין ומשיך וזהו פירושא דמתניתין דתנן אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון וא"כ ניחא דאין זה כמפריש מן החיוב על הפטור כיון דאין בו רק ד' רבעים וע"י הצירוף לא הוי רק מדרבנן כיון שהטבל בטל ברוב לר"ל או דאם נאמר דלא הוי פירושא דמתניתין ומילתא באנפי נפשא היא איפשר לומר דיפריש ממ"א הוא ע"י עיסת הנשוך ור"ל לטעמי' דס"ל לעיל בירושלמי דנשוך דרבנן הוי ג"כ דרבנן ע"כ יכול לפטור נמי הא דשאור שנתערב בעיסה דהוי ג"כ דרבנן אבל ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא לשיטת הירושלמי ע"כ יפרש דיפריש עלי' ממ"א היינו בעיסה שמחויבת מדאורייתא או אפילו מעיסה שנתחייבת ע"י נשוך דר' יוחנן לטעמי' דנשוך הוא מדאורייתא כמו דאמרינן בירושלמי שם

והנה עדיין צריך ביאור במאי פליגי ר' יוחנן ור"ל אם הטבל בטל ברוב ותחילה רצה לומר דפליגי אם הטבל בטל ברוב דלר"ל מותר ואח"כ מסיק דאמר ר' יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' ואח"כ אמר ר' בא מה פליגין ר"י ורשב"ל בטבל שנטבל ד"ת אבל בטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב וכבר הקשיתי במ"א והבאתי ראי' מהירושלמי דס"ל דדשיל"מ אף בדרבנן לא בטיל וכמו דאיתא בירושלמי (ריש ביצה ה"א) נתערבה א' באלף כולן אסורות מה כמ"ד ספק הכן אסור אפי' כמ"ד שהוא מותר מודה הוא הכא שהוא אסור נשרו ספק מאתמול נשרו ספק מהיום נשרו ברם הכא יש כאן לאסור והיא מוכחת על כולן ק בירושלמי (סוף ביצה) באר שבין ב' תחומין כו' ובלבד שלא יהי' המים נמשכים לכאן ולכאן אמר ר' יהודא החמירו בדבריהן יותר מד"ת אמר ר' חנינא ולא מין במינו הוא אלא החמירו בדבריהם כד"ת וביארתי שהטעם משום דהוי דשיל"מ וא"כ משמע דאפי' בדרבנן נמי לא בטיל משום דהוי דשיל"מ וא"כ אמאי קאמר דבטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב

ע"כ נראה לי דעיקר הפלוגתא דכל ענין שהטבל הוא דבר שיש לו מתירין הוא משום שאיפשר להפריש עלי' ויהי' מתוקן אבל אם נאמר דהטבל בטל ברוב א"כ אין שייך שיכול להפריש עליו דכיון שהוא בטל ברוב הוי כמאן דליתא כיון שנתבטל וא"כ אינו מועיל ההפרשה דהא כה"ג קאמר לעיל בירושלמי (דף ח') א"ל וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עלי' ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (פי' שאומר דמאי מיבעי לי' בקומץ אם הקומץ יכול להתיר את השירים שכבר נתבטלו ברוב א"כ איך יכול להפריש תרומה על טבל שנתבטל ברוב כו' וכבר ביארתי כל זה לעיל וע"כ סובר ר' יוחנן דתפשינן צד השני דכיון דאי אמרינן שלא יתבטל מצד דהוי דשיל"מ שיכול להפריש עלי' א"כ ממילא לא בטל ור"ל סובר דאדרבא תפשינן צד השני לקולא דכיון דלע"ע הוא בטל וא"כ אינו מועיל ההפרשה א"כ ממילא לא הוי דשיל"מ

וע"כ מיבעי לי' בנדרים (פ"ו ה"ד) אלו נדרים מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מיעבדינן כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרו אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא דלכאורה צריך להבין דמאי תלוי בהא דזקן עוקר את הנדר מעיקרו אך אי אמרינן דאינו עוקרו אלא מכאן ולהבא א"כ איפשר דלא הוי דשיל"מ דעל מה תחול ההתרה כיון שכבר נתבטל וא"כ איפשר לומר בהיפוך לקולא כיון דאם נאמר שנתבטל א"כ ממילא אין לו התרה כמו שאם אכל דאין מועיל ההתרה אלא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן או במזיד מחוסר מלקות כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ח) ע"ז אומר מסתברא מיעבדינן כדבר שיש לו מתירין משום שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו וא"כ מועיל ההתרה על למפרע שתחילה היה בעין או אינו עוקר אלא מכאן ולהבא דמ"מ כיון שכעת נתבטל א"כ אדרבא תפשינן צד השני לקולא דלא הוי דשיל"מ

וע"כ אומר דפליגי דווקא בטבל דאורייתא. אבל בטבל דרבנן כ"ע מודו שהטבל בטל ברוב דבדאורייתא כיון דס' לחומרא ע"כ תפשינן צד השני לחומרא כיון דאם נאמר שלא נתבטל יהיה דבר שיל"מ. וע"כ הוה דבר שיל"מ משא"כ בדרבנן דספיקו לקולא ע"כ תפשינן צד השני להקל. אך זהו דווקא במה דדשיל"מ שלו תלוי במעשה אבל ביום טוב דהוה ממילא דשיל"מ לאחר יום טוב ע"כ אפי' בדרבנן נמי אמרינן דהוי דשיל"מ

ובזה ביארתי במקום אחר על הא שכתב הרמב"ם (פט"ו מה' מאכלות אסורות (ה' י"ב) נראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין אם נתערב שאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהי' זה שיש לו מתירין חמור מטבל כו' וכתב הראב"ד משנה שלימה היא ועיין בכ"מ וכתב שהוא מדאמרינן בירושלמי אלו נדרים מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין כו' ודאי מתניתין עביד לון כדבר שאין לו מתירין (כצ"ל) דתנינן תמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור תיפתר במין בשאינו מינו בדבר שיש לו מתירין. וא"כ מוכח מהמשנה ומהירושלמי דדבר שיל"מ לא הוי רק כמין במינו

ע"כ נראה לי שמהירושלמי אין ראי' דלשיטת הירושלמי אין הטבל בטל ברוב מדאורייתא. והטעם משום דהוי מין במינו כמו שכתב הר"ן כיון שיש לו מתירין א"כ כיון שהאיסור יכול להיות היתר ע"כ הוי כמין במינו. וא"כ במין בשאינו מינו ודאי לא הוי דשיל"מ. אבל אי הטעם דעד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהית' איפשר דאפי' במין בשאינו מינו ג"כ דמ"מ יש הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר

וכ"ת א"כ קשה ממתניתין דתנן שהנודר מן הדבר כו' אם יש בו בנ"ט א"כ מוכרח לומר דמיירי דווקא במין בשאינו מינו ואיפשר לומר כמו שכתב הרמ"א (ס' ק"ב) הא דדשיל"מ לא בטל היינו דווקא אם האיסור בעין כו' אבל טעמו בטל. והקשה הש"ך מהירושלמי דמשני במין בשאינו מינו ואמאי לא קא משני דמיירי דאין בו רק טעם. וע"כ לא