נועם ירושלמי על זרעים קנג

דיחוי אצל מצות אלא ודאי דזהו הוי מחוסר זמן ומחוסר זמן הוי כמו שהוא בידו וכמו שכתבו התוס' בע"ג (דף מ"ז) דמה שהוא בידו ודאי לא הוי דיחוי

[והנה שם הבאתי ראי' מהירושלמי דאין דיחוי בגברא. וכמו שכתב הרא"ש ראי' מהא דאייתי שתי שערות בשבת ביבמות (ד' ל"ד) וכן בירושלמי (פ"ה דעירובין) ר' יונה אמר ר"ל יעקב בעא גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מאחר שאלו ער הי' קונה שביתה (פי' אם קנה שביתה לריב"נ דאמר דאפילו ישן נמי קונה. וכן אמרין בירושלמי (פ"ג דמגילה ה' ג') גבי מתניתין דבן עיר שהלך לכרך כו' והוא שיצא קודם שהאיר המזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר ר"נ ב"י בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר (פי' כיון דאמרת דבהאיר המזרח תליא מילתא א"כ גר שנתגייר בזה"ב לאחר שהאיר המזרח נמי יהא פטור ממגילה כיון דבשעת ההתחלה הי' פטור ופטור נמי אח"כ בתמיה והוא דכל שאינו בתורת תשלומין אלא עצם החיוב נמשך כמו גבי שבת שאין סוף היום תליא בתחילתו לא אמרינן דנדחה בלאו ה"ט דמחוסר זמן וכמו דאמרינן בריש חגיגה (ד' ב') דאמרינן התם לר' אליעזר האי כל אזרח מאי עביד לי' לגר שנתגייר בנתיים בזה"ב וקטן שהגדיל בנתיים אלמא דאפילו גבי גר דמחוסר מעשה לא הוי כמו שבידו כמו דאמרינן בקדושין (ד' ס"ב) גר נמי לאו בידו וכן כתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב') אלא דאמרין התם הכל חייבים בראי' לאתויי מאי ומשני לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני. ופריך הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה. אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון לאתויי מאי. וכתבו התוס' דלא מצי למימר חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשני' דהא פשיטא הוא דחייב עכ"ל. אלמא אע"ג שנדחה בתחילת החיוב ולא מחמת מחוסר זמן אלא מחמת שהי' חיגר. אפ"ה כיון שכל היום כולו חייב בראי' ולא בתורת תשלומין. דכמו שבשעה ראשונה חייב בראי' כן חייב כל היום כולו לא אמרינן דידחה. אע"ג דבשעה ראשונה עדיין לא חל עליו החיוב. וכן אמרינן בספ"ג דר"ה (ד' כ"ח) שלח לי' אבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. ופריך הגמ' כפאו מאן אילימא דכפאו שד הא תני' עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבר כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבר ומשמע דלא יצא במה שאכל מצה בשעה הראשונה כשהי' שוטה וצריך לאכול אח"כ ולא אמרינן דנדחה מלאכול מצה כיון שהי' פטור בשעה הראשונה

ולפ"ז קשה מה שכתב הרא"ש וזה לשונו ומה שהביא ראיה דאין דיחוי אצל מצות אין ראי' לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים כי האדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה. אבל אם האדם הי' דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם. ואין לה תשלומין אפילו כשנראה לעשותה וא"כ משמע דלהרא"ש גריעא יותר דיחוי של גברא מדיחוי של מצוה וזה אי איפשר לומר כן דבודאי דיחוי דמצות גריעא יותר דהא בדיחוי שגבי מצות אי אמרינן דיש דיחוי א"כ לולב של עו"ג מעיו"ט וביו"ט בטלה אינה ראוי' למצוה אי אמרינן דיש דיחוי כמו דאמרינן בע"ג (ד' מ"ט) וכן נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט נדחה מהמצוה דיש דיחוי. ואלו בגברא אלו הי' קטן כשנכנס סוכות ואח"כ הגדיל חייב בסוכה כמו שהבאתי תחילה מסוכה (ד' כ"ז) וליכא למימר דגבי לולב כיון דמצותו הוא רק בנטילה אין חיובו נמשך כל היום אלא כל היום הוא תשלומין לשעה ראשונה. וע"כ כיון דנדחה בשעה ראשונה נדחה נמי אח"כ משא"כ בסוכה שמצותה כל היום ע"כ לא תלוי סוף היום בתחילתו וכן בימים אינו תלוי היום השני בראשון כמו שכתב הרא"ש גבי שבת. דאעפ"כ תקשה מהא שהבאתי ריש חגיגה (ד' ב') לענין ראי' דאפילו הי' חיגר בשעה ראשונה ואח"כ נתפשט ודאי חייב ולא צריכא למתניתין לאשמועינן. אלמא אע"ג דמצותה היא רק שעה אחת של ראי' פנים. ואפי' אם הי' פטור בשעה ראשונה אפ"ה חייב

וכן אמרינן בירושלמי (פ"ק דחגיגה ה' א') הכל מודים בטומטם שנקרע ונמצא זכר ביו"ט ראשון שהוא חייב ומה פליגין בשאר הימים חזקי' אמר יראה יראה את שהוא חייב בראשון חייב בשני כו' אלמא דאפילו הי' טומטם בתחילתו ונקרע אח"כ חייב ולא אמרינן כיון דאדחי אדחי וכן ממה שהבאתי מהך דכפאו ואכל מצה בר"ה (ד' כ"ח) אלמא דאפילו היכא דאין מצותה אלא שעה אחת אפ"ה לא אמרינן דנדחה]

אך מהא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) דאמרינן גבי אבילות דאבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימת קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי משמע מזה דיש דיחוי בגברא. ודוחק לומר דזה דמי לדיחוי דמצוה דנדחה מצות האבילות לגמרי כמו גבי כיסוי הדם. וע"ש בספרי ע"י שהארכתי בזה

וכן אמרינן בירושלמי (פ"ד דסוטה ה' ג') היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות. לא היה לו אשה ובנים (פי' והיא איילונית שאינה ראויה לקיימה ונולדו לו בין קינוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות (פי' ופטורה מלשתות אח"כ) וכן אמרינן בירושלמי (פ"ב דכתובות) לענין אונס שצריך לכונסה היה נשוי את אחות' כבר נפטר מתה כבר נפטר (פי' דאע"ג שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלכונסה אלמא דאמרינן דיש דיחוי בגברא). וכן אמרינן בבכורות (ד' מ"ו) גיורת בזה"ב שיצא פדחת ולדה בהיותה עו"ג ואח"כ נתגיירה אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה אלמא כיון דהתחלת הלידה היה בהיותה עו"ג ע"כ נפטרה אח"כ נמי אלמא דאמרינן דיש דיחוי בגברא

וכן אמרינן בירושלמי (פ"א דנדה) והביאו המ"ל ברמב"ם (פ"ד מה' איסורי ביאה) תני ר' הושעי' ילדה ואח"כ נתגיירה בזה"ב כו' לא היה לה דם טוהר. א"ר יוסי ויאות אלולי דתני ר' הושעי' הות צריכה מאחר דאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים (פי' דמילתא דפשיטא היא מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים)

אך לכאורה יש להביא ראיה דלא אמרינן דיחוי בגברא דאמרינן בזבחים (דף י"ב) אמר עולא אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה איתמר נמי אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אכל חל והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ואדחי אדחי א"כ משמע דדווקא בהפריש קרבן ונשתטה אבל בלא הפריש קרבן לא אמרינן כיון דאדחי אדחי וכן בירושלמי (פ"ק דהוריות ה' ב') הפריש חטאתו נתחרש או נשתטה כו' או שהורו ב"ד מותר לאכול חלב ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו כו' אלמא דווקא בהפריש קרבן אבל בלא"ה לא אמרינן כיון דנדחה נדחה

וכן יש להביא ראי' מהא דבעי ר"י בפ"ק דזבחים (ד' י"ב) אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהם מי הוה דיחוי אלמא דזה נקרא דיחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר וכמו שכתבו התוס' דאע"ג דבטעות הוי אפ"ה הוי דיחוי. וא"כ מאי מיבעי לר' ירמיה אליבא דר' יוחנן הא אמרינן בריש הוריות (דף ב') נתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור"י אמר חייב וקא פריך התם מהא דאמרינן השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ומשני ר"פ דקא סבר ר' יוחנן כיון דכי מתידע לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר בי' שב מידיעתו הוא וע"כ חייב קרבן. וקשה דתיפוק לי' דאם מה שהורו ב"ד הוי דיחוי הא נדחה גברא מקרבן דבשעה שאכל הורו ב"ד שחלב מותר וא"כ נדחה אלא ודאי דלא אמרינן דיחוי בגברא אלא בקרבן

וכן בירושלמי אמרינן בפ"ק דהוריות (ד' ב') דהפריש חטאתו ונתחרש או נשתטה כו' או שהורו ב"ד שחלב מותר ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו וא"כ ס"ל לר' יוחנן דהוי דיחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר. ואמרינן בירושלמי פ"ק דהוריות הלך היחיד ועשה שוגג על פיהן וכי יש זדון ושגגה ליחיד אצל הוראת ב"ד ופי' הפ"מ שהוא כמו דאמרינן בריש הוריות (דף ב') ואיכא דאמרי אמר רבא שגג על פיהם הוא דפטור אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב משום שלא אכל עפ"י הוראת ב"ד אלא אכלו בשגגת עצמו. וא"כ ס"ל להירושלמי דחייב וא"כ לפי מה דס"ל להירושלמי דהורו ב"ד שחלב מותר דהוי דיחוי לקרבן א"כ מפני מה לא הוי דיחוי אצל גברא אלא ודאי דלא הוי דיחוי בגברא

ע"כ נ"ל לומר דבאמת אין דיחוי בגברא אלא דאם נפטר בהתחלת המצוה ולא חלה עלי' בתחילת חיוב המצוה כבר נפטר ולא מתורת דיחוי אלא מתורת פטור. וע"כ אמרינן בירושל' (פ"ד דסוטה) לא הי' לו אשה ובנים ונולדו לו בין קינוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות (פי' ופטורה מלשתות אח"כ) וכן בירושלמי (פ"ד דכתובות) לענין שצריך לכונסה. היה נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר ופי' דאע"ג שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלישא אותה. כיון דנפטר בהתחלת המצוה נפטר אח"כ ולא מתורת דיחוי אלא מתורת פטור דכיון שנפטר משעת מעשה נפטר אח"כ וכן אמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל. כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא