נועם ירושלמי על זרעים קנד

הילכך הואיל ואדחי אדחי (פי' כין שלא חל עליו בעת התחלת אבילות החיוב ע"כ לא חל נמי לאח"כ והא דאמרינן בע"ג (דף מ"ד) דכיסוי הדם הוי דיחוי דמצוה. היינו משום דעל גברא חל עליו מתחילה התחלת החיוב והא דנדחה אח"כ אינו שייך בגברא אלא משום דיחוי דמצוה דלגבי המצוה נראה ונדחה הוי יותר דיחוי מדיחוי דמעיקרו ע"כ הוי דיחוי דמצוה אבל אם מתחילת החיוב לא חל החיוב בודאי דאין עלי' חיוב המצוה כלל וכמו שכתב הרא"ש (בסוף מוע"ק) ומה שהביא ראי' דאין דיחוי אצל מצות אין ראיה לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים. כי האדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם האדם היה דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין אפי' כשנראה לעשותה

והא שהבאתי ראיה תחילה מהא דהוריות (דף ב') דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו דחייב ואמאי לא אמרינן דנדחה גברא דהא זה נדחה בתחילה. זה אינו כיון שכבר ביארתי דדיחוי דגברא היינו אם בעת התחלת חיוב המצוה כבר נפטר שוב אינו חל עליו אח"כ. היינו דווקא אם הוא פטור מן הדין וע"כ כיון שנפטר בשעת חלות החיוב נפטר אח"כ נמי אבל אם הוא רק מצד טעות כגון שהורו ב"ד שחלב מותר זה לא שייך בגברא דהא אינו פטור באמת אלא מצד דלא חלה עלי' חובת המצו' וע"כ זה לא שייך אם הורו ב"ד בטעות רק בקרבן שהוא מצד שנדחה מלהביא ע"כ כיון שסוף כל סוף לא יניחו ב"ד להקריב וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דהוריות) מי מקבל' הימנו ע"כ הוי דיחוי. וכמו דאמרי' בזבחים (ד' ע"ג) אמר רבא השתא דאמור רבנן לא יקריב אי יקריב לא מרצה (פירש"י דאדחי לי' מדרבנן ושוב אינו חוזר ונראה) ואעפ"י שהכשרין שבהם ראויים להקרבה הואיל ונדחה מלהקריב לכתחילה מחמת הפסולין שבהם נדחו לגמרי דהוי כפסולין משא"כ באם נפניר בשעת התחלת החיוב זהו דווקא מדאוריית' ולא מדרבנן כמו דאמרינן לקמן בירושלמי (רפ"ד דחלה) מה בין נשוך מה בין בלול א"ר יודן אבוי דר' מתניא כשחלקן והוסיף עליהם נשוכים חייבים ובלולים פטורים ומשום דבלול הוי חיבור מדאורייתא וע"כ כיון שנפטר בשעת מעשה נפטר אח"כ נמי משא"כ בנשוך דלא הוי חיבור רק מדרבנן]

ובזה יתבאר הא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) דאבילות מאימתי מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הואיל ואדחי אדחי וא"כ כיון שבשעת חלות החיוב אדחי ולא חלה עליו חובת האבילות ע"כ פטור אח"כ נמי משא"כ בכיסוי הדם בעי לה בעו"ג (דף מ"ז) אם יש דיחוי אצל מצות התם בשעת מעשה חל עליו החיוב של כיסוי הדם ע"כ מיבעי לי' אם יש דיחוי אצל מצות דהא דיחוי דגברא ליכא התם דהא בשעת התחלת החיוב חל עליו החיוב ומה שנפטר אח"כ זה לא שייך בגברא רק במצות עצמם והא דאמרינן דבמצות לא אמרינן דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי כמו דאמרינן בסוכה (דף ל"ג) דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי תיפשוט מינה אבל נראה ונדחה חזר ונראה לא תיפשוט. התם הוא לענין הדס. והוא דיחוי דמצוה דהא יכול לצאת בהדס אחר. ע"כ בעי לה אם יש דיחוי אצל מצות אי לא בנראה ונדחה

ומעתה נבוא לבאר הירושלמי (דפ"ג דחלה) שני ישראלים שעשו שני קבים וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורים שכבר הי' להם שעת חובה ונפטרו כו' ומה שהקשה הראב"ד וכתב אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהם חייבים כו' ובאמת אין זה דומה כמו שכתב הכ"מ דשאני התם שלא הי' להם עדיין שעת חובה מעולם הילכך כל שהגיע להם שעת חובה חייבת אבל הכא שכבר הי' להם שעת חובה שהרי הי' כשיעור ונפטרה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב כו' דה"ל כמו שנפטרה בשעת התחל' החיוב ונפטרה העיסה מחיוב חלה וזהו הוי כמו פטור דגברא אצל העיסה

ומה שהקשה הראב"ד ועוד דקיי"ל אין דיחוי אצל מצות וא' זה וא' זה כיון שהשלים עליו חייב זה אינו דומה להאי בעי' דיש דיחוי אצל מצות דהכא כיון שנפטרה בשעת התחלת החיוב נפטרת לעולם וכמו שכתב הרא"ש שילהי מוע"ק שהבאתי לעיל דכיון שהי' דיחוי בשעת חיוב האבילות נפטר אח"כ נמי ואע"ג דאין דיחוי במצות היינו משום דהאדם לא נדחה מלעשותה לעולם אבל אם האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ע"ש וע"כ הביא הרא"ש זה הירושלמי בהלכות קטנות במס' חלה שני ישראלים שעשו ב' קבים וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורים שכבר הי' להם שעת חובה ונפטרו ולענין זה יש חילוק בין בלול לנשוך דאע"ג דשניהם חיבור להתחייב בחלה מיהו סבר האי תנא ברא דנשוך חיבור לחומרא אבל לא להקל לפטור אם הוסיף כו' [וכבר הבאתי לעיל הירושלמי (רפ"ד דחלה) מה בין נשוך מה בין בלול א"ר יודן אבוי דר' מתני' כשחלקו והוסיף עליהם נשוכי' חייבים ובלולים פטורים וזהו כהך תנא ברא עיי"ש ברא"ש

הרי נתבאר דאין זה שייך להאי בעי' דיש דיחוי אצל מצות (כמו שכתב הרא"ש ולא כמו שכתב הראב"ד) והראי' דהא הירושלמי ס"ל דלא אמרינן יש דיחוי אצל מצות כמו דאמרינן בירושל' (פ"ק דבכורים) הכל מודים באשירה שבטלה שאינו מביא ממנו גזירים למערכה רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב מצות כגבוה הן או אינו כגבוה אין תימר כגבוה הן אינו מביא אין תימר אינו כגבוה מביא פשיטא שהוא מביא שאין מצות כגבוה מהו שיביא ממנה בכורים כר' יהודא דו אמר הוקשו לקדשי הגבול מביא כרבנן דאינון אמרין הוקשו לקדשי המקדש אינו מביא. והנה משמעות המהרא"פ שמפרש דאי כגבוה הן אמרינן דמאוס אפילו לאחר הביטול אבל באמת יש לפרש לענין דיחוי דמצות דאי כגבוה הן אמרינן דיש דיחוי וכה"ג איתא בע"ג (דף מ"ז) כי אתא רב דימי אמר באשירה שבטלה קא מיבעי לי' אם יש דיחוי אצל מצות כו' ע"ש וע"כ מיבעי לי' דאם מצות כגבוה הן יש דיחוי וכמו שיש דיחוי בקדשים ואפי' אם נפרש לענין מאוס עכ"פ מוכח דאין דיחוי אצל מצות דהא קאמר פשיטא שהוא מביא וא"כ משמע דהירושל' ס"ל דאין דיחוי אצל מצות

וכן משמע בירושלמי (פ"ק דביכורים) פשיטא הדא מילתא מכר לו פירות ושייר קרקע המוכר אינו יכול להביא שאין לו פירות חזר ולקחן ממנו נשמעינה מהדא נתן לה קדשים הרי אלו מותרין יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח כו' מה אנן קיימין אם בשנתן לה באתננה כך אנו אומרים הלוקח מן השוק מביא ביכורים אלא כי אנן קיימין כשהיו הגפנים שלה ומכרה לו פירותיהם חזר ונתנם לה באתננה מפני שהי' אתנן הא לא הי' אתנן מביא הדא אמרה חזר ולקחן ממנה מביא (וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה' ביכורים ה' י"ז). ולכאורה קשה דאי אמרינן יש דיחוי אצל מצות א"כ אמאי מביא ממנו ביכורים דהא הוי נראה ונדחה שמתחילה הי' נראה ואח"כ כשמכרם לו נדחה ממצות ביכורים שהמוכר אינו יכול להביא מפני שאין לו פירות והלוקח אינו יכול להביא מפני שאין לו קרקע וא"כ אמאי מביא ביכורים כשלקחם אח"כ הא יש דיחוי אצל מצות וכ"ת דאזלינן לחומרא וע"כ חייב להביא דלחומרא אין דיחוי אצל מצות א"כ היה צריך להיות מביא ואינו קורא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דביכורים) צריכא לר' יהודא המוכר שביל לחבירו מקום כו' מספק מביא ואינו קורא וכן תנן (פ"ק דביכורים) טומטם ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין ועוד דהוי צריך לאקדשינהו כיון דהפרשתו מספק וכמו דאמרינן בב"ב (ד' פ"א) לענין שני אילנות וא"כ משמע דס"ל להירושלמי דאין דיחוי אצל מצות (ומה שפסק הרמב"ם להלכה יתבאר במ"א)

וע"כ כיון דמוכח מהירושלמי דאין דיחוי אצל מצות א"כ מפני מה אמר (פ"ג דחלה) שני ישראלים שעשו שני קבים וחלקו כו' פטורים שכבר היה להם שעת חובה ונפטרו אלא ודאי דכיון דבעת התחלת החיוב נפטר מן החיוב ע"כ