נועם ירושלמי על זרעים יג

אלא איסור מלאכה במקום שנהגו הוא משום דאמרינן בפסחים (דף נ"ד) דאמר ר"א אסור להושיט אצבעו במים כו'. ופריך עלה מדתנן אין בין ט"ב לת"צ אלא שזה אסור בעשית מלאכה וזה מותר בעשית מלאכה ומשני אמר ר"פ קולי קולי קתני אבל הירושלמי לא מתרץ קולי קולי קתני ובאמת משמע מירושלמי דלא ס"ל הא דר"א דאסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בט"ב כדרך כו' וכן משמע דריב"ל דקאמר בט"ב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו ואיפשר דע"ז אמר הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קהות שמותר להרחיצן במים ואיפשר שהפי' שמותר לרחוץ רגליו בט"ב. ופי' דזה מוכח ג"כ מברייתא דתני אין בין ט"ב לת"צ כו' אלא איסור מלאכה במקום שנהגו משמע דפניו וידיו ורגליו מותר כמו בתענית ציבור]

והא דלא משני בירושלמי דקולי קולי קתני כמו דמשני בש"ס דילן לכאורה הטעם הוא דבש"ס דילן גרסינן בהאי ברייתא אין בין ט"ב לתעני' צבור אלא שזה אסור בעשית מלאכה וזה מותר בעשית מלאכה במקום שנהגו דהיינו באמצעיות ובאחרונות שאסורין בעשית מלאכה וט"ב מותר בעשית מלאכה במקום שנהגו וע"כ משני קולי קולי קתני. אבל בירושלמי גריס בברייתא אין בין ט"ב לת"צ אלא איסור מלאכה במקום שנהגו (פי' דקאי אתעניות הראשונות שמותר בעשית מלאכה ואלו ט"ב אסור בעשית מלאכה במקום שנהגו) א"כ נקט מה שט"ב חמור מת"צ וא"כ מ"ט לא קחשיב שט"ב אסור בצונן אלא ודאי דט"ב אינו חמור מת"צ. וא"כ מוכח דאבל נמי מותר ברחיצת צונן כל שבעה והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דמסיק דאבל אסור בצונן כל ז' וגם בט"ב אמר ר"א אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בט"ב כדרך שאסור להושיט אצבעו ביה"כ

אך עכ"ז קשה דלפי מאי שביארתי שיטת הירושלמי והברייתא דתני אין בין ט"ב לת"צ אלא איסור מלאכה במקום שנהגו וקאי על תעניות הראשונות הא ט"ב ודאי חמור משלש תעניות הראשונות דהא מפסקינן בעוד יום ובג' תעניות הראשונות אוכלין ושותין משחשיכה ועוד דלענין חמין ט"ב חמור דהא אמרינן בתענית (דף י"ג) דאבל אסור להושיט אצבעו בחמין וא"כ צ"ל דיש ט"ס בירושלמי וצריך להגיה כמו דאיתא בש"ס דילן אין בין ט"ב לת"צ אלא היתר מלאכה במקום שנהגו וקאי על אמצעיות וא"כ פשיט מינה דצונן מותר כמו בת"צ וא"כ מוכח דאבל נמי מותר בצונן אך עכ"ז קשה לי דמשמע מהירושלמי דאפילו ת"צ בצונן אסור דאמרינן בירושלמי (פ"ק דתענית) בתשמיש המטה איתא חמי ברחיצה אסור בת"המ לא כש"כ. ומשני תיפתר במקום שאין טובלין או קודם עד שלא התקין עזרא טבילה לבעלי קריין אמאי לא משני דהא בת"צ מותר ברחיצה בצונן וא"כ משמע שסובר דת"צ אסור בצונן נמי וא"כ לפי"ז משמע מהירושלמי דלא כשיטת הש"ס דילן בתענית (ד' י"ג) דאבילות חמור מת"צ. אלא דאבילות קיל מת"צ דת"צ אסור אפי' בצונן ובאבילות שקיל וטרי טובא אם מותר ברחיצה ואיפשר לומר דשיטת הירושלמי דרחיצה אינו אסור רק מצד תענית וכמו שאומר אמר ר' יוסי ב"ר אבין מי שהוא מתיר הרחיצה הזאת עושה אותה כאכילה ושתי' וא"כ בת"צ דאסור באכילה ושתיה אסור ברחיצה ואפילו בצונן וכן בט"ב אסור מחמת ת"צ אבל באבל מותר וא"כ שיטת הירושלמי הוא בהיפך משיטת הש"ס דילן דלשיטת הש"ס דילן אבל חמור מת"צ. ודוק: מי שמתו פרק שלישי

מתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מהק"ש ומן התפילין כו' תני אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין ביום השני הוא נותן תפילין. ואם באו פנים חדשות חולצן דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר בראשון ובשני אינו נותן תפילין. ביום השלישי הוא נותן תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולצן כו' ר' ירמי' רב זעירא בשם רב הלכה כר"א בנתינה. וכר' יהושע בחליצה. ר' זעירא בעי נתן ביום השני כר' אליעזר מהו שיעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. אמר רב אסי ב"ר בון וכיני נתן ביום שני כר"א נעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. ואין כיני נימא הלכה כר' אליעזר (כן הוא הגירסא בירושלמי פ"ג דמוע"ק הל' ה') והנה המפרש והפ"מ פירשו דמיבעי לי' נתן ביום ב' כר"א מהו שיעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ (פי' דמיבעי ליה הא דאמר הלכה כר"י דאם באו פנים חדשות אינו חולצן היינו דוקא ביום ג' אבל ביום ב' צריך לחלוץ אם באו פנים חדשות או דפסק הלכה כר' יהושע לענין חליצה דא"צ לחלוץ אפי' ביום ב' נמי

ולפי פירוש זה יותר טוב להגיה ולמחוק בירושלמי (וכצ"ל א"ר יוסי ב"ר בון ואין כיני נימא הלכה כר"א בנתינה) וכן הגיה בהגהות הגר"א] פי' אבל בחליצה לא דאין צריך לחלוץ ומכש"כ דא"צ לחלוץ ביום ג'. ואמאי אומר כר"א בנתינה וכר"י בחליצה אלא ודאי דהא דאמר הלכה כרבי יהושע דאינו חולץ היינו דווקא ביום ג' אבל ביום השני חולץ. וכן אמרינן בש"ס דילן. אמר עולא הלכה כר"א בחליצה. וכר' יהושע בנתינה. והוא משום דבש"ס דילן גורס בהיפך מהירושלמי דר"א סובר דבשלישי מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות אינו חולץ. ור' יהושע אומר דמשני ושני בכלל מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות חולצן. ולהירושלמי הוא בהיפך. ומיבעי לי' בש"ס דילן בשני לעולא חולץ או אינו חולץ. ת"ש אמר עולא חולץ ומניח אפילו מאה פעמים אלא דהירושלמי מוכיח מהך גו דאמר דהלכה כר"א בנתינה לפי שיטת הירושלמי. ולהש"ס דילן כיון דאמר עולא בהדי' ע"כ א"צ לדייק מדיוקא

אבל לפי הגירסא שלפנינו בירושלמי נראה לי לבאר באופן אחר דפשיט בירושלמי דביום השני ג"כ א"צ לחלוץ. [(וכ"כ המ"כ במדרש ויחי פ"ק) ופירש וכיני נתן ביום השני כר' אליעזר נעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. פי' דאפי' ביום השני אינו חולץ דאם שנעשה כר"א לגמרי ושיחלוץ ה"ל למיפסק הלכתא כר"א דבשני מניח וחולץ ולמה אמר הלכתא כר"א בנתינה אלא בנתינה לחוד הוא דהלכה כר"א אבל בחליצה לא. וכתב דכך משמע סוגיא של הירושלמי. אע"ג דבבלי לא פסק הכי. (וכן פי' הק"ע בפ"ג דמוע"ק דפשיט שלא לחלוץ ביום שני)]

והנה לפי פירושו עדיין הוא דוחק. ועוד דאם הדיוק הוא דאינו חולץ בשני א"כ אמאי לא מדייק הש"ס דילן הכי. דלפי פי' הראשון שביארתי דפשיט הירושלמי דחולץ א"כ הוא כשיטת הש"ס דילן ואע"ג דבגמרא דילן לא פשיט מדיוקא כשיטת הירושלמי. דאיפשר דמיבעי לי' לעולא. ועולא אמר בהדי' דחולץ ומניח אפי' מאה פעמים ע"כ אינו רוצה לדייק מדיוקא. אבל אם נאמר דהירושלמי פשיט דאינו חולץ מדיוקא. א"כ תקשה זה לפי שיטת הש"ס דילן

ע"כ נראה לי לבאר הירושלמי והוא דמיבעי לי' בירושלמי אם הא דפליגי ר"א ור"י בהנחה ובחליצה דלר"א בשני הוא מניח וחולץ ולרבי יהושע מניח בשלישי ואינו חולץ. הוא דלא פליגי פלוגתא אחרת בחליצה אלא דעיקר הטעם הוא משום הנחה. דלר"א דאמר מניח ביום שני דתקיף אבלי' עדיין ביום שני. ע"כ ס"ל נמי דאם באו פנים חדשות חולץ. אבל לר"י דס"ל דאינו מניח אלא ביום השלישי דאז לא תקיף אבלי'. ע"כ ממילא אם באו פנים חדשות אינו חולץ. וא"כ עיקר הפלוגתא בהנחה. דלר' אליעזר דמניח בשני. ע"כ אם באו פנים חדשות חולץ. אבל לר' יהושע דאינו מניח אלא בשלישי דאז לא תקיף אבלי'. וע"כ ס"ל נמי דאם באו פנים חדשות אינו חולץ. או שהוא פלוגתא אחרת בחליצה ואינו תלוי בצד הנחה. דלר"א אף ע"ג שהניח אעפ"כ אם באו פנים חדשות חולץ ור"י ס"ל דכיון שהניח שוב אינו חולץ: