נועם ירושלמי על זרעים יב

הא דרב חסדא דאמר חרש בשגרת לישנא הוא. אבל לשיטת הירושלמי ס"ל כיון דבר חיובא הוא. דהא בכל אדם אמרינן דאם לא שמע יצא. וע"כ יכול להוציא אחרים אפי' לכתחילה כיון שהם שומעים

ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ב דמגילה ה"ג) בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו. ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו וייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. או ייבא כההיא דאמר ר' חלבי' רב הונא בשם רב חייא רבה הכל יוצאים בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה

והנה הא דאמרינן הכל יוצאים בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה. היינו רק בדיעבד. אבל לא לכתחילה וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דמגילה) ר' הונא בשם ר' חייא רבה הכל יוצאים בי"ד שהוא זמן קריאתה כו' ר' יוסי ור' אחא הוי יתבין א"ל ר' יוסי לר' אחא לא מסתבר אלא לשעבר אבל לבא לא (פי' לכתחילה לא)

ואיפשר לומר דאם הבן עיר צריך לצאת והבן כרך מוציאו אעפ"כ אם רוצה לצאת ידי חובתו לכתחילה צריך לקרות בט"ו. וכמו דאמרינן שם בירושלמי והא תני מקום שנהגו לקרותה בשני ימים קורין אותה שני ימים. א"ל אוף אנא סבר כן. אמר ר' מנא ויאות אלו מי שקרא בארבעה עשר וחזר וקרי בחמשה עשר שמא אין שומעין לו. אם אומר את כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכים בידך. פי' דמקשה על הא דאמר דבן כרך שקרא בי"ד יצא. וא"כ אמאי מחייבין לקרות בשני הימים מספיקא דהא כיון שקרא ביום י"ד יצא בדיעבד. וע"ז א"ל אוף אנא סבר כן. ופי' דלא קשה מזה עלי על שאמרתי דבן כרך שקרא בי"ד יצא]. וע"ז א"ר מנא ויאות אלו מי שקרא בי"ד וחזר וקרא בט"ו שמא אין שומעין לו אם אומר את כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכים בידך. ופירוש דאע"פ דבדיעבד אם קרא בי"ד יצא היינו משום שעושה מעצמו וקרא בי"ד. אבל לענין עירות המסופקות אם יאמרו חכמים שלא יקרא רק בי"ד והטעם משום דאיך תאמר לו שיקרא בשניהם הא כיון שקרא בי"ד יצא. אעפ"כ אינו דומה כיון שאם תאמר לו שיקרא בי"ד. ומחמת זה לא יצטרך לקרות בט"ו. א"כ נמצאת עוקר זמן כרכים בידך וא"כ ה"ל כמו שחכמים עוקרים זמן כרכים. כיון שלא עשה מעצמו רק שפוסקים לו הדין כך. ע"כ צריך לקרות ב' הימים [ועיין בספרי נ"י מה שביארתי על הירושלמי דשבת. (פי"ג) תמן את גרמת לו). וא"כ הכא שבן עיר צריך לקרות. ואין אומרים שבן כרך יוציא אותו. א"כ איפשר לומר שבן כרך צריך לקרות פעם שני. כיון דלא עשה מעצמו בדיעבד. וא"כ אם נאמר לו שאינו צריך לקרות בט"ו א"כ נמצאת עוקר זמן כרכים וע"כ צריך לקרות ביום ט"ו ג"כ. וכמו שאומר אלו מי שקרא בי"ד וחזר וקרא בחמשה עשר שמא אין שומעין לו

וא"כ כיון שביארתי דהירושלמי ס"ל דבן כרך לכתחילה לא יקרא בי"ד. ואעפ"כ אמרינן דמוציא בן עיר אע"פ שהוא צריך לקרות לכתחילה בי"ד ומשמע מהירושלמי דאפי' יש אחר שיכול לקרות לו להוציאו אעפ"כ יכול בן כרך להוציאו לכתחילה. והוי מחוייב בדבר. כיון דבדיעבד יצא. ע"כ יכול להוציא לבן עיר לכתחילה. והכא נמי כיון שהחרש הוי בר חיובא. דהא בדיעבד אם לא השמיע לאזנו יצא ע"כ יכול להוציא את שהוא בר שמיעה לכתחיל' כיון, דמכל מקום שומע ממי שהוא מחוייב בדבר ויוצא בקריאה ושמיעה

ובאמת צריך לבאר דמאי מיבעי לי' בירושלמי בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו. ייבא כהד' כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את כו'. מ"ט אינו מוציא את חבירו. דכיון דמחוייב בדבר אע"פ שאינו חייב כעת דהיינו שיצא מכבר נמי מוציא. וכמו דאמרינן בר"ה (דף כ"ט) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא. חוץ מברכת הלחם כו' ופירש"י שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות ומ"ט אמרינן שם דבן עיר אינו מוציא בן כרך ידי חובתו ואמאי אינו יכול להוציא מטעם ערבות. ודוחק לומר דבאותו היום הוי כאינו מחויב בדבר. וכן קשה נמי על הירושלמי (רפ"ב דמגילה) ר' אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז יצא בלעז (ט"ס וצ"ל אינו יוצא בה אלא אשורית) יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז. ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. וקש' דמ"מ מ"ט אינו מוציא את חבירו כיון שהוא מחוייב בדבר. וא"כ יכול להוציא מצד ערבות

ע"כ צריך לומר דהא דמוציא מטעם ערבות היינו אם הם שוים בדיניהם. ע"כ יכול להוציא מטעם ערבות אע"פ שכבר יצא. אבל אם חלוקים בדיניהם אז הוי כמו בר פטור. ואינו יכול להוציא רק אם בדיעבד יצא הוי כמו שוין בדיניהם. וה"נ גבי חרש כיון דבדיעבד יצא הוי כמו שוין בדיניהם. וע"כ יכול להוציא אחרים. וע"כ אמר לית כאן חרש, כמו שביארתי. ודוק: ועיין בירושלמי (פ"ג דברכו') כל מצות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובתן וכו' והא תנן כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם חייב אפי' אם יצא מוציא כו'

שם בירושלמי (ד' ט') מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה ר' נתן כו' א"ר יוסי ב"ר אבין מי שהוא מתיר את הרחיצה הזאת עושה אותה כאכילה ושתי'. ר"י בר"ח ראו אותו טובל אם לקרי' לא ידעינן אם להקר גופו שאין רחיצת צונן רחיצה לא ידעינן. הורי ר' בא כהדין תני. הורי רבי אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קהות שמותר להרחיצן במים

ונראה לי דהא דאמר מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה ר' נתן היינו ברחיצת צונן דס"ל לרבנן שחולקים על ר' נתן דרחיצת צונן מותר באבל. וכמו דאמרינן בתענית (דף י"ג) אמר רבא אבל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה מידי דהוי אבשרא וחמרא. וכמו דאמרינן בירושלמי ר' אסי ב"ר אבין מי שהוא מתיר את הרחיצה הזאת עושה אותה כאכילה ושתי' אבל כל זה הוא דווקא ברחיצת צונן. אבל לא ברחיצת חמין. וכן בתענית ציבור דווקא ברחיצת חמין (ודלא כמו דאמרינן בש"ס דילן (דף י"ג) דכל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן וכל שהוא משום תענית כגון תענית ציבור בחמין אסור בצונן מותר. וע"ז מביא ראיה מר' יוסי ב"ר חנינא שראו אותו טובל אם כו' אם להקר גופו שאין רחיצת צונן רחיצה. הוא כמו דמייתי בש"ס דילן. ת"ש דאמר ר' אבא הכהן כו' מעשה ומתו בניו של ריב"ח ורחץ בצונן כל ז'. ומשני בש"ס דילן התם כשתכפוהו אבליו וכמו שפירש"י כדקתני שמתו בני'. אבל בירושלמי מייתי דטבל ולא מייתי הא דמתו בניו. וע"כ אמר אם לקרי' אם להקר גופו. שאין רחיצת צונן רחיצה

וע"ז אמר הורי ר' בא כהדין תני. ועיקר מילתא דר' בא היא בפ"ק דתענית ובסוף יומא. ומייתי התם על ריב"ל דאמר בת"צ מרחיץ ידי' ופניו כדרכו בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו כו'. ופריך והא תני אין בין תשעה באב לת"צ אלא איסור מלאכה במקום שנהגו כו' [וא"כ מוכח שתשעה באב דומה לת"צ]. וע"ז אמר שם הורי ר' בא כהדין תני (פי' כהך ברייתא דאין בין ט' באב לתענית ציבור אלא איסור מלאכ' בלבד]

וע"כ מייתי הכא דמזה מוכח דאבל מותר ברחיצת צונן שאין רחיצת צונן רחיצה. דאל"ה הרי תשעה באב דומה לאבל ואסור ברחיצת צונן נמי. וא"כ איך קאמר אין בין ט' באב לת"צ אלא איסור מלאכה במקום שנהגו והנה הא דלא פריך בש"ס דילן על רב חסדא דאמר כל שהוא משום תענית ציבור בחמין אסור בצונן מותר. וכן פסק שם והלכתא אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן. וכל שהוא משום כו' מהא דתני' אין בין ט' באב לת"צ