נועם ירושלמי על זרעים יד

וע"ז אמר ר' יוסי ב"ר בון ואין כיני נתן ביום השני כר"א נעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ פי' דאם הטעם הוא דהחליצה תלוי בזמן הנחה וע"כ ביום שני דחמיר אבלי' חולץ נימא הלכה כר"א א"כ א"צ לומר רק הלכה כר"א סתם דכיון דמניח ביום שני א"כ כיון דתקיף אבלי' צריך לחלוץ א"כ הוי ממש כמו ר"א ויותר טוב הי' לגרוס אמר ר' יוסי ב"ר בון וכיני (פי' אם הטעם כן הוא דהטעם של חליצה הוא מפני דפליגי בזמן הנחה] נתן ביום השלישי נעשה ר"א כר"י שלא לחלוץ (והיה כתוב ג' ונשתבש בדפוס) ולפי זה ביום השלישי ר"א נמי מודה לר"י שלא לחלוץ. וכל הפלוגתא של חליצה הוא מפני הטעמים של זמן הנחה וא"כ ביום השלישי ר"א מודה לר' יהושע דא"צ לחלוץ והא דקאמר דחולץ הוא משום דס"ל דזמן הנחה הוא ביום השני ואין כיני נימא הלכ' כר"א. (פי' רק כר"א דזמן הנחה הוא ביום השני וא"כ כיון דתקיף אבלי' כ"ע מודו דצריך לחלוץ והא דפליג ר' יהושע הוא משום דסובר דבשלישי הוא נותן וע"כ ס"ל דאינו חולץ. וע"כ מיבעי לי' בירושלמי על הא דפסיק ר' ירמיה הלכה כר"א בנתינה וצריך להניח ביום שני וכר' יהושע בחליצה דביום שלישי א"צ לחלוץ ומיבעי לי' לר' זעירא נתן ביום השני כר"א מהו שנעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. פי' דאם נאמר דלא פליג בחליצה של תפילין בפני עצמה אלא דתלוי בהנחה וכיון דצריך להניח ביום השני אף ע"ג דתקיף אבליה. אבל מ"מ אם באו פנים חדשות חולץ דעיקר הטעם של חליצה תלוי בזמן הנחה. דאם הוא ביום השני בודאי דצריך לחלוץ. והא דפסק כר' יהושע בחליצה היינו דווקא ביום שלישי דלא תקיף אבליה. וע"ז אומר ר' זעירא בעי נתן ביום שני כר"א נעשה ר"א כר"י שלא לחלוץ. פי' דביום השני איפשר דס"ל לכ"ע חולץ והא דאמר ר' יהושע דאינו חולץ הוא משום דס"ל דביום השני אינו מניח וע"כ כיון דאינו מניח רק ביום שלישי ע"כ ס"ל דאינו חולץ ויותר טוב הוא שאח"כ אומר נעשה ר"א כר"י וכמו שאבאר דסובר דזמן הנחה הוא ביום השלישי וא"כ לימא הלכה כר"א דא"כ פוסק הלכה לגמרי כר"א דמניח ביום השני וביום השני חולץ וביום השלישי נמי מודה ר"א שלא לחלוץ כיון דלא תקיף אבליה. אלא ודאי דהטעם של החליצה הוא פלוגתא בפני עצמה ואינו תלוי בזמן של הנחה אלא דר"א ס"ל דחולץ ור' יהושע ס"ל דכיון שהניח שוב אינו חולץ וא"כ כיון דפסיק כר"י ביום השלישי שלא יחלוץ דכיון שהניח שוב לא יחלוץ. א"כ ביום השני נמי אינו חולץ

וזהו לשיטת הירושלמי. אבל הש"ס דילן דקא מיבעי ליה בשני לעולא אם חולץ לא מסתפקא לי' כלל בדר"א ור"י אי הא דפליגי בחליצה הוא מצד זמן הנחה אלא שהוא פלוגתא אחרת [וכמו דמסיק בירושלמי וכל האיבעי' הוא רק למאי שפסק עולא הלכה כר"א בחליצה והלכה כר' יהושע בהנחה. איך הוא הדין בשני אם בשני חולץ ואיפשר לומר כמו דאמרינן בירושלמי (רפ"ח דתרומות) וכולן שהיה תרומה לתוך פיהם ר"א אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט והטעם הוא כמו שאומר בירושלמי (שם) דר"א ס"ל כיון דהתחיל בהיתר ור' יהושע ס"ל דלא אמרינן כיון שהתחיל בהיתר. וע"כ ס"ל לר"א דאע"ג דאבל אסור בתפילין אעפ"כ כיון שכבר הניח והותר לו להניח תפילין ע"כ שוב אינו חולץ אבל לר"י צריך לחלוץ אבל לשיטת הירושלמי דר"א ס"ל דחולץ ור"י ס"ל דאינו חולץ וא"כ אי איפשר לומר דר"א ור"י פליגי מחמת שהתחיל בהיתר ע"כ רצה לומר דטעם הפלוגתא הוא משום דתלוי בזמן הנחה

והנה כל מה שביארתי דלהירושלמי דמספקא לי' בטעמא דר"א ור' יהושע וכמו שביארתי תחילה הוא דווקא להגירסא של הירושלמי כמו שהוא בברכות תני אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין כו' ואם באו פנים חדשות חולצן דברי ר"א. אבל לפי הגירסא של הירושלמי בתענית. ואם באו פנים חדשות חולצן כל שבעה. א"כ ליכא לפרושי כמו שביארתי. דטעם של חליצה הוא משום הנחה. דהא אמר דחולצן כל שבעה. ע"כ הגירסא של ברכות הוא עיקר ועדיין צריך לבאר דמ"ט שינה הירושלמי דאבל ביום ראשון אינו נותן תפילין. ביום שני הוא נותן תפילין. ובש"ס דילן קאמר משלישי ושלישי בכלל. וכן משני ושני בכלל. וע"כ נראה לי דלשיטת הבבלי אבל אסור להניח תפילין ע"כ אמר משני ושני בכלל והטעם כמו שכתבו התוס' דמקצת היום ככולו וע"כ כיון שנהג איסור הוי מקצת היום ככולו דנהג אבילות באותו יום אבל לשיטת הירושלמי האבל פטור מתפילין אבל אינו אסור להניח תפילין. וא"כ לא שייך מקצת היום ככולו כיון דאינו רק פטור מהנחת תפילין וע"כ פליגי אם בשני חייב להניח תפילין או לא

ובזה יתורץ מה שכתב הרש"בא על הירושלמי דפריך אם ביום השני אינו נותן תפילין צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתני דא תנא דא וכן תירץ הרשב"א. ועוד כתב ובירושלמי בעי לה ופריק פירוקא אחרינא ולא נמצא בירושלמי שלנו תירוץ אחר

ולפי מה שבארתי הי' איפשר לומר דהקושי' אם ביום השני אינו נותן תפילין. צ"ל אחר הא דאמר ר' ירמיה הלכה כר"א בנתינה דלמאי יקשה קודם שמסיים הלכה. ומקומו צ"ל אח"כ קודם הא שאומר תני אם רוצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. וא"כ מי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין ואם רוצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו משא"כ באבל וא"כ ניחא הא דתנן מי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין משא"כ לשיטת הש"ס דילן דאבל אסור להניח תפילין ע"כ תירץ הרשב"א דתני אגב אידך

שם בירושלמי (ד' י"א) ר' יעקב בר אחא בשם ריב"ל אין קרי אלא מתשמיש המטה רב הונא אמר אפי' כו' ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרי אפי' מדבר אחר תמן תנינן יוה"כ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו' ותני עלה בעלי קריין טובלין כדרכן בצינעא ביוה"כ ולית הדא פליגי על דריב"ל אמר אין קרי אלא מתשמיש המטה. פתר לה כששימש מבעוד יום כו'. והתני מעשה בר' יוסי בן חלפתא שראו אותו טובל בצינעא ביו"הכ אית לך מימר על אותו גוף קדוש כו'

והנה לכאורה קשה על הירושלמי דמאי פריך מהא דר' יוסי בן חלפתא שראו אותו טובל בצינעא ביוה"כ. וכיון דאין קרי אלא מתשמיש המטה א"כ למאי טבל דהא איפשר לומר דטבל משום דסובר דטבילה בזמנה מצוה דהא לענין בעל קרי מטמא אין נ"מ בין מתשמיש המטה בין מדבר אחר וא"כ איפשר לומר דטבל משום דר' יוסי בן חל לטעמיה דס"ל טבילה בזמנה מצוה וכמו דאמרינן בסוף יומא (דף פ"ח) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביוה"כ נדה ויולדת טובלות כדרכן בליל יו"הכ בעל קרי הולך וטובל עד המנחה כו' ר' יוסי אומר כל היום כולו ורמינהי הזב והזבה המצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טובלין כדרכן ביוה"כ בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו יכול לטבול. לא קשיא הא דצלי תפילת נעילה הא דלא צלי תפילת נעילה אי דלא צלי מ"ט דרבנן קא סברי טבילה בזמנה מצוה מכלל דר' יוסי סבר לאו מצוה והא תניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו ה"ז לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילת מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל ר' יוסי אומר יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף. וקיי"ל דבטבילה בזמנה מצוה פליגי ההיא ר' יוסי ב"ר יהודה היא דתני ר' יהודה אומר די' לטבילה שתהא באחרונה

וא"כ כיון דר' יוסי בן חלפתא סובר דטבילה בזמנה מצוה א"כ ניחא הא דטבל בצינעא ביוה"כ. הוא משום דטבילה בזמנה מצוה דלענין טהרות ליכא חילוקא בין מתשמיש המטה בין מדבר אחר וע"כ א"ש הא דקאמר מעשה בר"י בן חלפתא שראו אותו שטבל בצינעא ביו"הכ ולא קאמר סתם ר' יוסי היא משום דר"י סובר דאין טבילה בזמנה מצוה. ע"כ קאמר ר' יוסי בן חלפתא וכן אמרין בירושלמי (פ"ב דביצה ה"ב) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בט' באב