נועם ירושלמי על זרעים קכה

מה שנראה לי כעת וזה לשוני שם ולי נראה שיהא תלוי קצת במה שפירש"י ותוס' בע"ג (דף ט"ו) ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה שרש"י פי' מזונותיו על ישראל ומסתמא מחיל הכהן ולפי פי' התוס' היינו דווקא אם מזונותיו על הכהן ובירושלמי (פי"א דתרומות) וע"ג החולים ברשות כהן ר' ירמי' בעי קומי ר' זעירא עד כדון בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ואפי' בתרומת גורנו א מאן יימר לך בתרומת גורנו (פי' שאמר לו הא דתנן וע"ג החולים ברשות כהן זה אינו רק לענין שאינו עובר עליו על איסור הנאת כילוי של תרומה וע"ז הוא הפעולה ברשות כהן אבל לא לענין לצאת ידי חובת נתינה) וע"ז אמר לו עד כדון בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וע"כ אינו צריך לצאת ידי נתינה דהא יורשה מכח אבי אמו ואינו רק אם יכול ליהנות וע"ז מהני ברשות כהן או שרשות כהן מהני אפי' לענין תרומת גורנו והוי כמו מחילה דמהני במקום נתינה

וע"ז אמר לו ר' זעירא מאן יימר לך בתרומת גורנו דבתרומת גורנו בודאי דלא יצא ידי נתינה בזה וע"ז אמר אח"כ שם ר' יונה ור' אסי ר' יונה כר' ירמי' ור' אסי כר' זירא מאן דאמר בתרומת גורנו נחלק אתי אתויי ולמ"ד בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן בלא כן אינו צריך זכי' וא"ל במזכה לו ע"י אחר וכתבתי שם בספרי נ"י שהפי' הוא שהקשה לו דלמ"ד דהיינו רשות כהן אפי' בלא נתינה אפי' בתרומת גורנו א"ש דהוי כמו נתינה אבל למ"ד בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן בלא כן אינו צריך זכי' (פי' דס"ל דאפי' אם ירש מאבי אמו כהן אעפ"כ לא יצא עדיין ידי נתינת תרומה) וע"ז משני במזכה לו ע"י אחר וא"צ ליתן דהא ירש מאבי אמו כהן אלא דהזיכוי הוא לצאת ידי חובת נתינה]

וכעת נראה לי להגיה בירושלמי ולהפוך הגירסא (כצ"ל) מ"ד בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אתי אתויי (פי' אתי שפיר דהא ירש מאבי אמו כהן וע"כ יצא ידי נתינה נמי אבל למ"ד בתרומת גורנו א"כ אעפ"י שמחל לו הכהן. אעפ"כ איך יצא ידי חובת נתינת תרומה). וע"ז משני לו במזכה לו ע"י אחר והמפרש מהרא"פ נדחק בזה מאוד עיי"ש]

וא"כ לפי מה שביארתי דבירש תרומה מאבי אמו כהן יצא בזה ידי נתינה וא"צ לאוקמי במזכה לו ע"י אחר וא"כ צריך לפרש הירושלמי (רפ"י דתרומות) דלא כמו שפירשתי בס' נ"י (שם). דאמרינן התם ר' בון בר חייא אמר קומי רשב"ל. אתי כמ"ד הפרשתו מקדשתו. ברם כמ"ד מתנתו מקדשתו בלא כן א"צ זכי'. א"ל במזכה לו ע"י אחר ושם פירשתי דקאי אהא דירש מאבי אמו כהן. ולא כפי' המפרש שם. והוא משום דמזה הירושלמי הוכחתי דאפי' בירש מאבי אמו כהן אינו יוצא ידי נתינה רק במזכה ע"י אחר. אבל לפי מה שנראה לי כעת להפוך הגירסא ע"כ צריך לפרש כפי' המפרש דקאי אהא דסמוך לי' דאכל תרומת חבר משלם לחבר תרומת ע"ה משלם לע"ה ולא נמצא מוסר טהרותיו לע"ה. כיצד הוא עושה נותן שתיהן לכהן חבר. ונוטל דמי אחת מהם ונותן לכהן עם הארץ. וע"ז אתי כמ"ד הפרשתו מקדשתו. ברם כמ"ד נתינתו מקדשתו. א"כ איך יוצא ע"י מה שנותן לכהן חבר הא אכל משל ע"ה וע"ז משני במזכה לו ע"י אחר כמו שפי' המפרש: מסכת מעשרות היה עומד בשוק פרק שני

פרק ב' דמעשרות. צא ולקוט לך עשרים תאנים משלי אוכל כדרכו והוא פטור. צא ומלא לך את הכלכלה לא יאכל עד שיעשר במה דברים אמורים בע"ה אבל בחבר אוכל וא"צ לעשר דברי רבי. רשב"ג אומר בד"א בע"ה אבל בחבר מתקן ודאי שלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף. אמר רבי רואה אני את דברי מדברי רשב"ג מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא יאכיל לע"ה טבלים. א"ר זעירא מדברי שניהם נלמד אפי' חבר ששלח לחבר צריך לעשר

והנה המפרש מהרא"פ פירש מדברי שניהם אפי' חבר ששלח לחבר צריך לעשר לא מיבעי ע"ה ששלח לחבר דצריך המקבל לעשרן אלא אפי' חבר ששלח לחבר צריך המקבל לעשרן ולא אמרינן הואיל והנותן חבר בודאי אינו מוצי' דבר שאינו מתוקן מת"י אלא אף החבר שול' לחבירו דבר שאינו מתוקן כו'

והנה המפרש מהרא"פ טעה בזה דהפי' הוא בהיפוך דאפי' חבר ששלח לחבר צריך הנותן להפריש ולא יסמוך על המקבל אעפ"י שהוא חבר. והראיה דהא זה ודאי מיירי שהמקבל חבר וכמו דמקשה בש"ס דילן בעירובין (דף ל"ב) האי ע"ה דקאמר למאן אילימא דקאמר לע"ה חברי' מעשרין דמאי מי ציית אלא בע"ה דקאמר לחבר כו' וא"כ כיון דפליגי אי חברים נחשדים לתרום שלא מן המוקף. אבל בלא"ה ודאי מעשר אעפ"י שנותן לחבר והחבר אינו צריך לעשר וכמו שמביא ראיה בעירובין (דף ל"ב) דחזקה שליח עושה שליחותו או דחזקה היא על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו

מתוקן

[והא שכתב הרמב"ם (פי"א מה' מעשר ה' א אסור למכור את הדמאי לע"ה או לשלוח לו מפני שהוא מסייע לי' לאכול דבר האסור אבל מוכרין ומשלחין אותו לת"ח שאין ת"ח אוכל עד שיעשר. או עד שיודיעו אדם נאמן שהוא מעושר היינו דווקא בדמאי אבל בטבל גמור צריך החבר לעשר וכן משמע במתניתין בדמאי (פ"ה) הלוקח טבל מב' מקומות מעשר מזה על זה. אעפ"י שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. והביא הר"ש הירושלמי שם אמר ר' ינאי אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ובלבד לחבר (והא דלא הביא ראיה ממתניתין דהתם הוא למכור. ע"כ הביא ראיה דאפי' לשלוח צריך לעשר ועוד דתנן (פ"ג דדמאי) כל דבר שאין אדם רשאי למכור דמאי לא ישלח לחבירו ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו והתם משמע דלחבר מיירי מדקרי לי' חבירו ואפילו אם נאמר כמו שכתבו התוס' בעירובין (דף ל"ב) דחבירו לאו דווקא עכ"ז משמע דאפי' בחבר דהא דקאמר ר' יוסי מתיר בודאי בלבד שיודיענו. (פי' אבל בדמאי במדה דקה לא והתם קאי אפי' לחבר דהא דאמרינן בירושלמי (פ"ג דדמאי) אמר רשב"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא מקסרין ולמדתי בו ג' דברים שהוא ודאי ושהוא טמא שלא בא בידו אחר כו' ולאו מתניתין היא ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו. אתא מימר לך אע"ג דו פליג על רבנן לא עביד עובדא כותי'. וא"כ משמע דר' יוסי מיירי אפי' בשולח לחבר. א"כ ת"ק נמי איירי בחבר

וא"כ משמע דאפי' דמאי צריך להפריש אם שולח לחבר. וא"כ קשה על הרמב"ם שהבאתי לעיל ועיין בתוספתא (פ"ב דדמאי) השולח בין לע"ה בין לחבר צריך לעשר רשב"ג אומר לע"ה צריך לעשר לחבר צריך להודיע. אמר רשב"ג מעשה ששלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא מקסרין כו' וא"כ רשב"ג סובר דצריך להודיע אך ר' זעירא מוכיח דאפי' חבר ששלח לחבר צריך לעשר החבר הראשון

ועוד דהא ר' זעירא ודאי סובר דהחבר הראשון צריך לעשר דאמרינן בירושלמי (פ"א דדמאי) ר' ירמיה שלח לר' זעירא חדא מסאנא דתאנים דלא מתקנא הוה ר' ירמיה סבר מימר מה ר' זעירא מיכל דלא מתקנא והוה ר' זעירא סבר מימר איפשר דר' ירמיה משלח לי מילא דלא מתקנא בין דין לדין אתאכלת טבל כו' וא"כ איך עביד ר' זעירא דלא כשמעתי' לפי פי' מהרא"פ. אלא ודאי דהחבר הראשון צריך לעשר ולא יסמוך על החבר השני וכן כתב הש"ע יו"ד ה' תרומות (ס' של"א ס' קי"ז) אין מוכרין טבל אלא לצורך ולחבר. ואסור לשלוח טבל אפי' חבר לחבר שמא יסמכו זה על זה ויאכל טבל. [וכן אמרי בירושלמי (פ"ש דדמאי) ר' זעירא ר' יסא בשם ר' יוחנן אפי' חבר ששולח לחבר צריך לעשר ר' זעירא בעי קומי ר' יסא כגון אני לרב שמואל בר רב יצחק ור' שמואל בר רב יצחק לי ושם פי' המפרש מהרא"פ בעצמו דצריך לעשר קודם שישלח לו]

והנה אמרינן שם בירושלמי הוין בעי מימר מ"ד שלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף וזה חבר צריך הוא לעשר ומ"ד מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל טבלים לע"ה. וזה חבר צריך הוא לעשר

והנה המפרש מהרא"פ נדחק לפרש הוין בעי מימר בני הישיבה היו רוצים לומר הא דפליגי רבי ורשב"ג לאו למימרא דחד אומד דעת החבר בהכי ומר אומד לי' בהכי אלא אליבא טעמא לנפשי' נמי פליגי רשב"ג סבר הא עדיפא ליה שישלח לו טבלים ולא יתרום החבר שלא מן המוקף וצריך המקבל לעשר ודאי ורבי סבר מוטב כו' וצריך הנותן לעשר וכן משמע בבבלי שם עכ"ל: