נועם ירושלמי על זרעים קיז

אם הורו לעקור את כל הגוף ע"כ לא הוי הוראה. ע"כ היחיד מביא כשבה או שעירה וכמו דאמרינן בירושלמי יבמות (פ"י ה' ב') ויהא כן בהוראה כשהורו מותר לבוא על אשת איש (פי' ולא כר"י דאמר לית כאן פטורה אלא חייבת והוא כמו דאמרינן ביבמות (דף צ"ב) דאין זו הוראה אלא טעות) וע"ז פריך ולא עקירת הגוף הוא דהא הוי כמו שהורו שמותר לבא על אשת איש. וע"ז אומר כשהורו עד חמש שני' אסורה ונ"ל שהפי' הוא דהוי כמו שהורו עד הזמן. דהא אם יבוא בעלה תהא אסורה וא"כ לא הוי כהורו לעקור את כל הגוף ולא כפי' המפרשים הק"ע והפ"מ ע"ש] אבל אם עשה היחיד על פיהם אעפ"י שאין ב"ד מביאין פר אעפ"כ אין היחיד מביא כשבה או שעירה דר' יוחנן ס"ל דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור

ואח"כ אומר עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו חייבין שאין ב"ד מביאין עליהם פר (וסיום הברייתא הוא בש"ס דילן הכי) רוב הקהל שחטאו יהי' פטורין שהרי ב"ד מביאין על ידיהם פר) ר' יוחנן פתר מתניתא עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו יהי' חייבין שכן בהוריו' אין ב"ד מביאין פר (פי' מיעוט הקהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין שכן בהוריו' אין ב"ד מביאין על ידיהם פר וע"כ חייבין המיעוט בשגגת מעשה משא"כ רוב שב"ד מביאים על ידיהם פר וע"כ פטורין בשגגת מעשה) שמואל אמר אבל הן מביאין כשבה או שעירה (פי' דשמואל מפרש דמיעוט שעשו בהוראת ב"ד חייבין) ר"י אמר לא הן מביאין כשבה או שעירה (פי' דר"י סובר דמיעוט הקהל שחטאו בהוריות ב"ד הם פטורים ג"כ כיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור

וע"ז אומר על דעתי' דשמואל דו יליף לה חיוב מחיוב ניחא (פי' דלשמואל ניחא דקאמר עדיין אני אומר מיעוט הקהל שחטאו יהי' חייבין שכן בהורי' אין ב"ד מביאין פר. וע"כ כיון דשמואל ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ניחא מה שאומר דעדיין אני אומר מיעוט הקהל שחטאו בשגגת מעשה יהיו חייבין שכן בהוריו' אין מביאין על ידיהם פר והם חייבין. וע"כ חייבים מיעוט הקהל בשגגת מעשה ג"כ אבל רוב הקהל שחטאו יהי' פטורין שהרי ב"ד מביאין על ידיהם פר (פי' בהוראה והם פטורין) וע"כ יהי' פטורין אפי' בשגגת מעשה ת"ל מעם הארץ אפי' רובו אפי' כולו על דעתי' דר' יוחנן דו יליף חיוב מפטור (פי' אבל לר' יוחנן קשי' דכיון דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ומפרש להברייתא דעדיין אני אומר מיעוט הקהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין עליהם פר. ולא הן מביאין כשבה או שעירה שהם נמי פטורין. א"כ איך יתפרש הברייתא דמיעוט הקהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין על ידיהם פר והם נמי פטורין. וא"כ איך יתפרש הברייתא דע"כ מיעוט הקהל חייבין בשגגת מעשה מחמת שפטורין בהוראה א"כ מפני מה חייבין (וכן מקשה הש"ס דילן בהוריות (ד' ב')

מתניתא פליגא על שמואל או הודע אליו חטאתו אשר חטא פרט למומר (פי' דאיך קאמר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. דהא סובר דמותר לאכול חלב עפ"י ב"ד. וא"כ לא הוי שגגה. מתניתא פליגא על שמואל נפש אחת תחטא בעיסתה כו' הרי אלו מיעוטין התולה בעצמו חייב התולה בב"ד פטור הדא פליגא על שמואל ולית לה קיום (והפ"מ שגה בזה הרבה בפירושו) ודוק

וא"כ מוכח דהירושלמי ס"ל דהלכה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וכן אמרינן בירושלמי (פ"ב דהוריות ה' א') נפש אם הכהן המשיח הרי משיח כיחיד מה יחיד אם אכל בהוריות ב"ד פטור אף זה אם אכל בהוריות ב"ד פטור דלא כהש"ס דילן דסובר כשמואל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וע"כ אומר הירושלמי מה בין סבור שהוא חולין ונמצא תרומה שהוא חייב מה בין סבור שהוא כהן ונמצא ישראל (כצ"ל) שהוא פטור. וע"ז אמרין לי' מהוריות ב"ד דהירושלמי לטעמי' דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור

עוד בירושלמי שם א"ל עוד צריכה לי מה בין סבר שהוא חול ונמצא שבת שהוא חייב. מה בין סבר שהוא פסח ונמצא שלמים שהוא פטור. אמר ליה משוחט ברשות (פי' דהתם הוה טעה בדבר מצוה). ועיין במה שהארכתי שם בפסחים ובשבת

עוד בירושלמי שם אמר לון עוד צריכה לי מה בין סבר שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב ומה בין סבר שהוא אסור ונמצא מותר שהוא פטור כו' (פי' המפרש מהרא"פ סבור שהוא חלב ואכלו ואח"כ נודע שהי' שומן לא יביא קרבן על אכילתו שהרי לפי כו' איסורא אכל

והנה הירושלמי הזה איתא בריש הוריות ג"כ ושם איתא אוף אנא צריכא לי מה בין סבור שהוא מותר ונמצא שהוא אסור שחייב ומה בין סבור שהוא חלב ונמצא שומן שפטור (והוא ט"ס וצ"ל כמו דאית' הכא בירושלמי) והנה הפ"מ שיבש שם הגירסא דהכא ג"כ וצ"ל מה בין סבור שהוא מותר ונמצא שהוא אסור וכתב דהירושלמי סובר דאומר מותר פטור מקרבן. וכשיטת רש"י בשבת ר"פ כלל גדול (ד' ס"ח) דאומר מותר פטור מן הקרבן. דהוי כמו אנוס

ולא נראה לי דהא אמרינן בירושלמי (ר"פ כלל גדול) הדא אמרה היא הדא היא הדא דאפי' תינוק שנשבה לבין העו"ג נמי חייב עיי"ש ועוד דמשמע בירושלמי שסובר דאומר מותר קרוב למזיד יותר מהשוגג במעשה. דאמרינן בירושלמי (פ"ב דתרומות) על הא דתנן אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה ולא כלום. ר' פנחס בעי קומי רבי יוסי עד כדון בסבור בהו שהן טהורין הי' יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור. וא"כ משמע לכאורה דאומר מותר קרוב למזיד יותר. ע"כ לא מהני מה שאומר מותר. איפשר לומר דמיבעי לי' לרבי יהודה שאומר אם הי' יודע בו מתחילה אעפ"י שהוא שוגג לא עשה כלום. וע"כ דילמא זהו דווקא בשגגת מעשה. אבל באומר מותר אעפ"י שידע מתחילה נמי הוי כמו אנוס. וכן משמע מהתשובה שהשיב לו דאמרינן התם א"ל יאות רבי סבר כרבי יודא ברם כר' יוסי היא הדא היא הדא. אך איפשר דקאי על ר' יוסי דאמר שם דבין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה. וא"כ לא שייך למיבעי דהא אפי' במזיד נמי מותר ודוק

וכן משמע שם ר' שמואל בשם ר' אבהו בשוגג באיסור במזיד באיסור ונ"ל דהפי' הוא שאפי' בשוגג ובמזיד באיסור נמי הדין כן. ולא כפי' המפרש דדווקא שוגג באיסור מזיד באיסור. א"ר יוסי מתניתין אמרה כן המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל בשוגג באיסור במזיד באיסור

ויש עוד להביא ראי' שהירושלמי ס"ל דאומר מותר קרוב למזיד יותר מהא דאמרינן בירושלמי (פ"ה דגיטין ה"ה) על הא דתנן המטמא והמדמע והמנסך אם שוגג פטור ואם מזיד חייב. ואמרינן בירושלמי עד כדון דסבור שהוא חולין. היה יודע בה שהיא תרומה וכסבור שמותר לטמאותה. ופי' הפ"מ עד כאן לא שמענו ממתניתין שוגג פטור אלא בשוגג וכסבור שהוא חולין וטימאו וכגוונא דכל שוגג דעלמא הי' יודע בה שהיא תרומה (ופי' הפ"מ אלא שהי' סבור שמותר לטמאותה מהו אם אומר מותר שוגג מקרי או כמזיד הוא שהרי בכונה עשה) נשמעינה מן הדא הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין מה אנן קיימין אם כסבור שהוא חולין יש פיגול בחולין. אלא כי אנן קיימין ביודע בהן שהן קודש וסבור לומר שמותר לפגל בקודש והכא ביודע שהיא תרומה וסבור שמותר לטמאותה (והא דלא מוקי לה בכסבור שהוא שלמים וא"כ נאכלת לשני ימים ולילה אחד אח"כ יודע שהוא חטאת אך זהו כמו דאמרינן במנחות (ד' מ"ט) אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין. ותני עלה פיגולן פיגול ה"ד אלימא דידע דחטאת הוא וקא מחשב בה לשום שלמים החי שוגגין מזידין הוי. אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול אלמא עקירה בטעות הוי עקירה א"ל אביי לעולם דידע דחטאת הוא וקא מחשב בה לשום שלמים ובאומר מותר וע"כ לא מצי לשנויי דכסבור שהוא שלמים. דא"כ לא הוי פיגול כלל דעקירה בטעות לא שמי' עקירה וכן סובר הירושלמי פ"י דפסחים ה"ה) מתניתא ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשום שלמים (פי' מתניתין דמחייב בשוחט פסח שלא לשמו איירי ביודע שהוא פסח ושחטו לשם שלמים. דאי באינו יודע פטור דעקירה בטעות לא הוי