נועם ירושלמי על זרעים קיח

עקירה כן פי' הק"ע). וא"כ כיון דעקירה בטעות לא הוי עקירה ע"כ צריך לומר באומר מותר

וא"כ מוכח דס"ל דאומר מותר קרוב למזיד יותר. וקא פשיט דאומר מותר נמי הוי שוגג. וכן כתב הכ"מ בעצמו שם. והא דקאמר רבא ברפ"ח דמכות (ד' ז') דאומר מותר קרוב למזיד הוא וממעט לי' מגלות מדכתיב בשגגה כבר כתבו התוס' דשאני התם דבשגגה יתירי כתיבי. אבל בעלמא אומר מותר שוגג הוא כדאמר פ' כ"ג כו'

ועוד מוכח מהירושלמי גופא דס"ל דחומר מותר מביא חטאת. דכיון דאמרינן בפסחים (פ"ו ה' א') מתניתא ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים דס"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה. א"כ הא דתנן הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עלי' חטאת היינו באומר מותר וכמו שפירש"י בפסחים (ד' ע"א) הפסח וכו' כסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו דאל"ה עקירה בטעות לא שמי' עקירה. וא"כ מוכח דאומר מותר הוי שוגג ומביא חטאת. (וכן מוכת דאפי' רבה דס"ל במכות (ד' ז') דאומר מותר קרוב למזיד (עיי"ש דהגירסא היא רבה) ואפ"ה סובר במנחות (ד' מ"ט) דעקירה בטעות לא שמי' עקירה ורבה גרסינן התם עיי"ש. וכן מוכח מהא דמסיים שם רבה לטעמי' דאמר מחשבה דלא מינכרא פסל בה רחמנא ומחשבה דמינכרא לא פסל בה רחמנא. וזו היא סברת רבה במנחות (ד' ב') דאלו רבא אמר התם (ד' ג') לא קשי' כאן בקומץ מנחה כו' ולא ס"ל כרבה עיי"ש. וא"כ כיון דס"ל דעקירה בטעות לא שמי' עקירה וא"כ צ"ל מתניתין דפסחים (ד' ע"ב) דהפסח ששחטו שלא לשמו. היינו דסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו. וא"כ מוכח דס"ל לרבה דאומר מותר הוי לענין קרבן כשוגג

וא"כ מוכח דס"ל להירושלמי דאומר מותר הוי כשוגג ומביא קרבן. ובירושלמי (רפ"ו דתרומו') ולא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן (כצ"ל) וכן הוא הגירסא (רפ"ג דתרומות) ואולי צ"ל הגירסא מזיד בלאו ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן אלמא דאפי' שוגג בקרבן מביא קרבן. וכן בירושלמי (רפ"ג דשבועות) ר' בא בשם רבי יהודא בשוגג בקרבנה ומזיד בקרבנה כו' (וכמו דאיתא בשבועות (דף כ"ו) באומר יודע אני כו' אבל איני יודע אם חייבין עלי' קרבן אם לאו כו') לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן כו'

ע"כ נראה לי שאין לשבש הגירסא והגירסא הוא כמו דאי' בירושלמי מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב. ומה בין סבור שהוא אסור ונמצא מותר שהוא פטור ואמאי לא יתחייב חטאת על מה שהיה סבור שהוא חלב אעפ"י שנמצא שהוא שומן ואעפ"י שבמעשה לא עבר עבירה אע"ג שהתוס' הביאו במכות (דף י"ד) בד"ה לאפוקי פסח ומילה דבקום ועשה נינהו קשה ל"ל הקישא תיפוק ליה מדאמרינן בת"כ ועשה אחת יצא מסית ומדיח ומקלל כו' ועדים זוממין שאין בהם מעשה דאין בהם קרבן כו'. אך הכא איכא מעשה שאכל אעפ"י שבאמת הוא היתר

אך "ז לכאורה קשה דמאי בעי מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב ומה בין סבור שהוא אסור ונמצא מותר. (פי' ואמאי לא מתחייב חטאת דכיון שהוא סבור שהוא אסור א"כ אין כאן שגגה כלל. ואיך יתחייב חטאת ע"ז ומהו השאלה)

ע"כ נראה לי שהוא כמו דאמרינן במנחות (דף ס"ד) איתמר שחט שני חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת אמר רבה חייב על השני' ופטור על הראשונה כו' א"ל רבינא לרב אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים מהו בתר מחשבתי' אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין או דילמא בתר מעשי' אזלינן א"ל לאו היינו דרבה ורבא דאיתמר שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור ועד כאן רבה לא קא פטר אלא כיון דשמע דעתי' נמי אתינוק אבל לא שמע לא ואיכא דאמרי א"ל היינו פלוגתיי' דרבה ורבא דאיתמר שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור ורבא אמר חייב רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתי' וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות ה' ט"ו) נמצאת הראשונה טריפה בבני מעיים אעפ"י שלא ידע שהוא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה מתכוין הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה ה"ז פטור מחטא' וכן הפורש מצודה להעלות דגים מן הים בשוגג והעלה תינוק עם דגים בין ששמע שטבע תינוק בין שלא שמע הואיל והעלה תינוק ה"ז פטור מחטאת אעפ"י שלא הי' כונתו אלא לצוד מפני שהי' שוגג וכן כל כיוצא בזה

ובאופן זה שאל ר' חגי לחבריי' מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב ומה בין סבור שהוא אסור ונמצא מותר שהוא פטור דהיינו שסבור שהוא אסור ועשה בשגגה דהיינו שנתכוין לצוד בשבת בשגגה ואח"כ מצא שהי' שם תינוק ונמצא שהוא מותר לגמרי ופטור מחטאת דהא צריך ליזל בתר מחשבתי' והוא נתכוין לאיסור בשוגג וע"ז אמר לון או הודע אליו חטאתו והביא השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש (פי' שאלו הי' יודע בתחילה סוף המעשה היה מותר לכתחילה) ועיין בתוס' במנחות (דף ס"ד) בד"ה ואפי' נתכפר בשני' ולא דמי לבעי' דבסמוך בתר מחשבתי' אזלינן או בתר מעשיו דהתם אם יבוא אלי' ויאמר שהיא כחושה בבני מעיים הי' מביא שמינה ודוק

ובזה ניחא מה שכתב הרמב"ם (פ"ב מה' שבת ה' ט"ז) נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפי' לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם דגים פטור וכתב הראב"ד הנך מילי פלוגתא דרבה ורבא נינהו במנחות ורבא לקולא דאמר זיל בתר מעשיו והוא פסק כרבא אע"ג דתלמיד הוא לגבי דרבה ועיי"ש במ"מ ולפי מה שביארתי שזה פירוש השאלה ששאל ר' חגי דמה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב ומה בין כו' וע"ז פשיט לי' מהא דתני' או הודע אליו חטאתו כו' השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש (פי' שאלו הי' יודע באמת המעשה לא הי' פורש וע"כ אינו מביא חטאת) וע"כ סמך ע"ז הירושלמי דמיני' מוכח ג"כ שהוא פטור וע"כ פסק דפטור דבתר מעשיו אזלינן ועיין בשבועות (דף כ"ו) בעי מיני' רבינא מרבא כו' ובירושלמי (פ"ג דשבועות ה"י)

חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ר"א אומר אם הי' מונחת במקום המוצנע כו' אמר ר"י ב"ר בון מדברי שלשתן תלוי' אסור לשורפה (פי' דמדברי ר"א ור"י ור"ג דפליגי בחבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה כולם סברי דתלוי' אסור לשורפה אלא דר"א סובר דאם הי' מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע ור' יהושע סובר דמותר לגרום לה טומאה ור"ג סובר דאל יחדש בה דבר אבל כולם סוברים דתלוי' אסור לשורפה)

חברי' בשם ר' אליעזר חבית הראשונה כר' יוסי והשני' כר"מ (פי' חבית הראשונה היינו הא דפליגי בחבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה דפליגי בה ר"א ור"י וחבית השניה היינו הא דפליגי אח"כ בחבית של תרומה שנשברה כו' דפליגי ר"א ור"י חברי' אמרי חבית הראשונה כר' יוסי ולית ר"מ מודה בה והשני' כר"מ ולית ר' יוסי מודה בה (פי' דחברי' בשם ר"א אמרי דחבית הראשונה כרבי יוסי ור"מ לא ס"ל פלוגתא דחבית הראשונה דהא כיון דס"ל לר"מ בפסחים (דף י"ד) דמדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח והטעם כיון דחמץ צריך לשרוף וע"כ כיון דאזיל לאיבוד אעפ"י שהוא שלא מחמת טומאה אעפ"כ מותר לשורפה עם הטמאה בפסח וא"כ בתלוי' נמי כיון דסוף כל סוף אזיל לאיבוד ע"כ לר"מ ודאי דמותר לשרוף וא"כ חבית הראשונה היינו פלוגתא דחבית הראשונה אתי כרבי יוסי שחולק על ר"מ שם דא"ר יוסי אינה היא המדה וא"כ חבית הראשונה כר' יוסי אבל ר"מ ס"ל דלא פליגי בחבית הראשונה דכיון שהיא תלוי' וסוף כל סוף אזיל לאיבוד וע"כ מותר לשורפה) וחבית השני' כר"מ (פי' דחבית השני' דהיינו חבית שנשברה בגת העליונה ותחתונה חולין טמאים כו' אתי כר' מאיר אבל ר' יוסי לא ס"ל חבית אחרונה דאי הוי ס"ל חבית אחרונה אם כן כיון דאזיל לאיבוד ס"ל לר'