נועם ירושלמי על נזיקין נח

דיניהם דין קיום שטרות שאני. אך שכתבו דהא דאמרינן בכתובות (ד' כ"ב) ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל וכתבו התוס' פי' כמו שסובר שמואל בעלמא כן ס"ל בקיום שטרות כו' אבל רבנן דא"י שסוברים דב"ד היינו דווקא שלשה א"כ לקיום בודאי יהי' ב"ד של ג'. וע"ז אמרו על הקיום ב"ד דאשלי דיינים שבח"ל הם גוזלי דיינים שבא"י וקאי אהא דקאמר בתחילה אם הי' אישר הדיינין ה"ז יחזיר ועי' בסנהדרין (ספ"ה) א"ר יוסי ושמע מינה שלשה שדנו ומת א' מהן חותמין בשנים וכותבין אעפ"י שחתמו בשנים בשלשה דנינו ושם יתבאר עוד בזה

עוד איפשר לומר משום דיש חילוקים בקיום שטרות בין ב"ד שבא"י לב"ד שבח"ל והוא כמו דאמרינן בירושלמי בכתובות (פ"ב ה"ז) א"ר זעירא תני בכתובו' דבי רב דברי רבי כמעיד על השטר ודברי חכמים כמעיד על המלוה. רב הונא אמר והוא שיהא זוכר עדותו ר' יוחנן אמר אעפ"י שאינו זוכר עדותי' ותייא דרב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן וזהו לשיטת הירושלמי וא"כ בעינן שידע עדותו בעצמו ע"י הכתב. אבל לשיטת הש"ס דילן בכתובות (ד' כ"א) דשטר שנכתב כתיקונו לא הוי מפיהם ולא מפי כתבם והיינו כשעשו מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשוב שטר והא דפליגי רב הונא ור' יוחנן היינו אם כותב עדותו על השטר שלא מדעת הלוה אז אם מעיד ע"י השטר הוי מפיהם ולא מפי כתבם אבל לא אם נכתב מדעת הלוה. וא"כ יש חילוק בקיום בין רבנן שבא"י לרבנן שבבל ועוד יש נ"מ בעד א' שבכתב ועד א' בע"פ מהו שיצטרפו ולשיטת הירושלמי מי היינו דווקא בשמצאו לקיים כתב ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ועיין בב"ב (ד' קס"ה) אמר אביי לא נצרכא דאפילו עד א' בכתב ועד א' בפה ועיין תוס' שם: אלו מציאות פרק שני

שם (ה"ב) ר' שמעון בן אלעזר אומר כלי אנפורי' אינו חייב להכריז כו' אמוראי דרב יצחק בר טבלי כו' אתא גבי ר' יצחק ואורי לי' כהדא דר' שמעון בן אלעזר דמתניתין (פי' דאמר כל כלי אנפורי' אינו חייב להכריז וכמו דאמרינן בב"מ (ד' כ"ד) ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין דאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצנורות כו' וע"כ אורי לי' כהדא דרשב"א דכלי אנפורי' אין חייב להכריז) וע"ז אומר דאורי לי' כהדא דר' שמעון בן אלעזר דמתניתין והא דקאמר דמתניתין הוא משום דבסמוך קאמר אורי לי' כהדא דרשב"א דמתניתא דהיינו רשב"א דברייתא ע"ז אומר דמהא אורי לי' כר' שמעון בן אלעזר דמתניתין (וכמו שיתבאר בסמוך דלא כהפ"מ)

עוד שם אמורי' דר' יוחנן אשכח עזיל במקטורה אתא לגבי' דר' יוחנן א"ל הן כו' בסימטא בפלטי' דו בעי מפתרינה כהדא דרשב"א דמתניתא (כצ"ל) (פי' רשב"א דברייתא) (ודלא כהפ"מ שפי' דאם בסיטמא הוי המקום סימן ואם ברה"ר לח הוי מקום סימן) אלא דשאלו היכן מצא דאם ברה"ר אינו חייב להכריז והוא כמו דאמרינן בב"מ (ד' כ"ד) וכן הי' רשב"א אומר המציל מן הארי כו' והמוצא בסרטי' ופלטי גדולה ובכל מקום שהרבים מצוים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן וכן ביארתי בספרי נועם ירושלמי (פ"ק דביצה ה"ה) על הא דאמרינן בירושלמי (פ"ב דב"ב) ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה ה"ז של בעל השובך חוץ מחמשים אמה ה"ז של מוצאו כו' ובגמ' הדא דתימר בשאין דרך הרבים מפסקת בינתיים אבל בזמן שמפסקת לא בדא ופי' הפ"מ הדא דתימר הא דקתני במתניתין קרוב לזה שלו דווקא בשאין דרך הרבים מפסקת בין שתי שובכות דליכא למיחש דילמא מרובא דעלמא הוא אבל בזמן שמפסקת דרך רה"ר לא בדא אמרו דהולכין אחר הקרוב משום דאיכא למיזל בתר רובא דעלמא והוי של מוצאו עיי"ש מה שהביא הפ"מ מה שכתב הרמב"ן וכתבתי שם דלי נראה דהא דאמר בירושלמי הדא דתימר בשחין דרך הרבים מפסקת אבל בזמן שמפסקת לא בדא אין הטעם כמו שכתב הפ"מ שהירושלמי סובר דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב (וכמו שהוכחתי שם מהירושלמי דפ"ק בביצה דלא סבר כריב"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב) אלא הטעם שאם דרך הרבים מפסקת א"כ מתייאש ואין צריך להחזיר וכמו דאמרינן בב"מ (ד' כד) המוצא בסרטי' ופלטי' ובכל מקום שהרבים מצוין שם הרי אנו שלו כו' לעולם רשב"א הוא ואפי ברוב ישראל נמי וכן אמרינן בירושל' (פ"ג דשקלים) אשכח גדי צלי כו' והתירוה משום שני דברים משום מציאה ומשום רוב מהלכי דרכים משום מציאה כהדא דתני המציל כו' ומסרטי' גדולה ופלטי' גדולה הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן כו' וע"ז אומר בירושלמי על הא דתנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה ה"ז של בעל השובך ע"ז אומר הדא דתימא בשאין דרך הרבי' מפסקת אבל אם דרך הרבים מפסקת שב ש א"כ הבעלים מתייאשין וע"כ הוי של מוצאו וע"ז אומר הכא אמורי' דר' יוחנן כו' אשכח כו אתא לגבי' ר' יוחנן א"ל כו' בסימטא בפלטי' (פי' דאם בסימטא חייב להכריז מפני שאין הבעלים מתייאשין אבל אם בפלטי' הבעלים מתייאשין מהן) וע"ז אומר דו בעי מפתרינא כהדא דר' שמעון בן אלעזר דמתניתא (פי' שסובר דבכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן). וזהו ר' שמעון בן אלעזר דמתניתא (ודלא כהפ"מ) ודו"ק

שם (פ"ב ה"י) עזוב תעזוב זו פריקה הקם תקים זו טעינה רשב"י אומר כשם שפורקו מה"ת כך טוענו מן התורה חמור ישראל ומשאוי של עובד כוכבים ומזלות דברי הכל פורק וטוען חמור של עובד כוכבי' ומזלות ומשאוי של ישראל כדברי חכמים לא פורק ולא טוען כדברי ר"ש פורק לא טוען והנה הפ"מ נדחק בזה ולי נראה דשיטת הירושלמי הוא דחכמים סברי צער ב"ח דאורייתא וסברי דמסיימי קראי וא"כ קשה דלכתוב טעינה ולא בעי פריקה דמה טעינה דלית בה צער בע"ח חיי' מכש"כ פריקה דאיכא צער בע"ח: אלא ש"מ דטעינה בחנם פריקה בשכר ור"ש סובר דצער בע"ח לאו דאורייתא וע"כ ליכא ק"ו וע"כ צריך למיכתב תרווייהו והוא כמו דאמרינן בב"מ (ד' לב) מדברי שניהם נלמד צער בע"ח דאורייתא ואפי' ר"ש לא קאמר אלא משום דלא מסיימי קראי אבל מסיימי קראי דרשינן ק"ו אלמא דאי הוי סבר צער בע"ח לאו דאורייתא ע"כ כיון דליכא ק"ו הוי צריך למיכתב תרוייהו כיון דליכא ק"ו וע"כ שיטת הירושלמי דבאמת אין הטעם דר"ש משום דלא מסיימי קראי אלא דהטעם משום דליכא ק"ו דצער בע"ח לאו דאורייתא וע"כ סובר דזה וזה בחנם וא"כ רבנן סברי דצער בע"ח דאורייתא ור"ש סובר דצער בע"ח לאו דאורייתא וע"ז אומר חמור עובד כוכבים ומשאוי של ישראל דברי הכל פורק וטוען חמור ישראל ומשאוי של עובד כוכבים כדברי חכמים לא פורק ולא טוען כדברי ר"ש פורק ולא טוען ולי נראה שהוא ט"ס וצ"ל כדברי חכמים פורק ולא טוען (פי' משום דסברי דצער בע"ח דאורייתא וע"כ אפי' בחמור עובד כוכבים ומשאוי של ישראל אעפ"כ פורק ולא טוען משום צער בע"ח) וכדברי ר"ש לא פורק ולא טוען (כצ"ל) (פי' דלר"ש שסובר דצער בע"ח לאו דאורייתא ע"כ לא פורק ולא טוען אבל לרבנן פורק ולא טוען משום צער בע"ח וכן אמרי' בב"מ (ד' לב) בהמת עו"ג מטפל בה כבהמ' ישראל אא"ב צער בע"ח דאורייתא משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל אלא אי אמרת צער בע"ח לאו דאורייתא אמאי מטפל בה כבהמת ישראל: המפקיד פרק שלישי

המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם למי שהפקדון אצלו כו' ובגמ' מנא תיתי לי' אם המצא תמצא בידו הגניבה וכי אין אנו יודעים שאם ימצא הגנב ישלם שנים ומה תלמוד לומר שנים ישלם אם אינו ענין לו תנהו ענין לשלפניו

עוד שם רבי עאל לפירקא דרבי יודן אמר קומי' הדא א"ל אמור דבתרה נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר כו' למי משלם לבעל הפקדון וישלם למי שהפקדון אצלו ר' נסה בשם ר' יונה חיים שנים ישלם למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך והנה הפ"מ כתב מכולא סוגי' דהכא משמע דכל הני דיני דמתניתין מקראי נפקא לן ולא נמצא כן בבבלי ואדרבא שיטתי' דהתם מוכחא דלאו מן התורה הוא אלא דחכמים אמרו כן דאי מגזירת הכתוב לא הוי מקשה והא אין אדם מקנה דשלב"ל וכן הא דאמ' רבא לקמן נעשה כאומר לו וכדפרש"י דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים וכו' וכן לא הוי מחלקינן בדינא דשבחא כדאמר התם סתמא דמילתא כו' מכל הלין נראה דסוגי' הש"ס בבני לא סל האי דינא דקנית הכפל בשומרין מד"ת הוא אלא מדרבנן

ולי נראה לבאר הא דאמרינן רבי עאל לפירקא דר' יודן אמ' קומי הדא א"ל אמור דבתרה כו' וישלם למי שהפקדון אצלו ר' נסה בשם ר' יונה חיים שנים ישלם כו' והיא דרבי שאל לר' יודן דווקא