נועם ירושלמי על נזיקין לט

(פ"ו דדמאי) מיחלפי' שיטתי' דר' יוסי תמן הוא אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות וכא הוא אמר הכין (פי' בהוסיפו לו אחת יתירה דר' יוסי אומר של שניהן) כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהם חולקין

וע"ז אומר מעתה אפילו (צ"ל אילו) אמר לו ליקח חטין ולקח לו חיטין לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה שאמר לו ליקח חיטין ולקח שעורין לא נתכוין מוכר לזכות אלא ללוקח וקים לי' בידי' (והוא ט"ס וצ"ל וקסמי' בידי') (וכמו דאית' (פ"א דנדה ה"ג) וקסמי' בידי' ע"ש) וע"ז פריך וקסמי' בידי' וע"ז אומר בשעה שקיים שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות (והוא ט"ס וצ"ל נתכוון המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובא לו הניי' מתחת ידו אף הוא חולק עמו כבר כתבתי שהוא (ט"ס וחילוף השורות ובכאן צ"ל) ולמה אינו חולק עמו שאסור ליהנות מחבירו (פי' דקאי אהא דאם קיים שליחותו נתכוין לזכות לבעל המעות) ולמה אינו חולק עמו (פי' דנאמר ג"כ דאם קיים שליחותו יחלוק בעל המעות עם השליח הלוקח מאחר שבאה לו הניי' מתחת ידו) וע"ז אומר שאסור ליהנות מחבירו (פי' כיון שקיים לו שליחותו הרי הוא של בעל המעות לגמרי והוא לא הוי רק שליח ואמאי יחלוק עמו שזה אינו רק אם לא קיים שליחותו א"כ לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח (וע"כ אמרינן בזה דחולקין) וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ד דדמאי ושם) כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה חולקין אבל אם קיים שליחותו הרי הוא של המשלח לגמרי והוא אינו רק שליח ע"כ הריוח כולו של המשלח

והנה כל זה הוא לר' יוסי דאמרינן שלא נתכוין המוכר אלא לזכות לבעל המעות אבל לר' יהודה דאמר לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח א"כ אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו ג"כ ללוקח אינו סובר הטעם דחולקין משום שבא לו הניי' על ידו כיון דסובר דבכל שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח וע"כ סובר דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו אם שינה (ולפי"ז איפשר לומר דהא דפריך ולמה אינו חולק עמו קאי על הברייתא שסוברת דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו והטעם משום דלא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח ואמאי אינו חולק עמו וע"ז אומר שסובר דאסור ליהנות מממון חבירו

עוד נראה לי דב' הברייתות מתורצים אליבא דר' יוסי (או אליבא דר' יודן לפי מאי דמשני בעירובין (ד' ל"ז) והוא דהא דאמר דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ולא לשניהם היינו משום דכיון דלא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח והא דאין חולק עמו מיירי בשלא לקחו במעות של המשלח אלא במעותיו של עצמו וא"כ כיון דלא נתן לו מעות וגם שינה ג"כ א"כ שייך הכל לשליח המשנה דכאן אין כאן מעותיו של המשלח וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דדמאי) כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהם חולקין וכן אמרינן התם תני רשב"ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר (פי' כיון שהחליף את המעה א"כ הוי המעות של זה הלוקח א"כ אינו שייך רק להלוקח) אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן ואבדו חיים באחריותן (פי' דמזה מוכח דאם החליף את המעות הוי כמעותיו. וע"כ צריך לעשר משום דהוי כאילו נותן משלו) וא"כ מוכח מזה דאם החליפן ואבדו חייב באחריותן וה"נ מיירי באם החליפן וע"כ הוי המעות שלו והוא נתכוין לזכות לבעל המעות והכא הוא בעל המעות נמי. וע"כ אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו

עוד שם התיב ר' שמואל בר בא קומי ר' יוחנן והתנינן א המקדיש וא' המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו (פי' וא"כ קשה דהטעם הוא משום שהצובע כונתו להקנות לאשתו ובניו וא"כ קשה דמי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה. והכא אין כאן בעל המעות וא"כ כונתו לזכות להבעל שנותן הצבע. וא"כ אמאי אין לו בכסות אשתו ובניו בשלמא בכל השליח אם אינו משנה ואינו קונה במעות המשלח א"כ קונה הוא ומקנה להמשלח. אבל הכא אי אפשר לבעל להקנות דהא הוא הקדיש נכסיו וא"כ צריך לומר שהקנהו הצבע מתחילה לאשה וא"כ קשה מי הודיעהו לבעל הצבע שיקנו צבעו לאשה וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ב) ואמאי לימא ה"נ מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לבעל האשה. אמר לו (ט"ס וצ"ל לא) עלת כו' לומר (ט"ס וצ"ל) ליסר בכסות אשתו ובניו (פי' לא הי' כונתו מתחילה להקדיש כסות אשתו ובניו והוא כמו דמשני בב"ק (שם א"ר אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו ופריך והא תנינן ערכי עלי כיון שאמר ערכי עלי לא קבל על עצמו אלא נ' סלע (פי' דפריך והא בערכין החמשים סלע הוא לא משום דקבל על עצמו רק נ' סלע אלא דזהו דין תורה דהאומר ערכי עלי יתחייב נ' סלע. וא"כ בערכין אין תלוי בכונתו וכן פריך בב"ק ושם) מתקיף לה רב הושעי' והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותם כו') ומשני האומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מה שעל אשתו ובניו (פי' דהוי כמו שהתנה מתחילה שלא לסדר מה שעל אשתו ובניו)

עוד שם ר' נסא בשם ר' בון בר חייא האומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מחפץ פלוני אין מסדרין לו מאותו החפץ רב הושעי' בשם ר' שמואל בר אבא זאת אומרת שאין שמין ערכין מן המטלטלין דבר תורה

[והנה בספרי נועם ירושלמי (פ"ד דמגילה) כתבתי שם לתרץ על מה שהקשה כאן הפ"מ על הירושלמי הלא משנה שלמה שנינו בפ"ק דסנהדרין הערכין המטלטלין בשלשה ר' יהודה אימר א' מהן כהן אלא דלר"י כהן הכתוב בפרשה אמטלטלין נמי קאי ולרבנן אקרקעות דווקא דקתני התם ולכולי עלמא שמין ערכין מן המטלטלין דבר תורה וכתבתי שם דלי נראה דלא קשה מידי דאע"ג דאינו גובה מן המטלטלין דבר תורה מ"מ תובעין אותו דרמי מצוה על גופי' לקיים נדרו אלא דאין הנכסים משועבדין ואינו יכול למשכנו וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דחגיגה ה"א) אמר ר' בא בר ממל מחלוקת שמואל ור' יוחנן דתנינן תמן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה שמואל אמר במפורשת ר"י אמר אפי' אינה מפורשת מאי בינייהו אם בשירשו קרקע כו' ומה נפקא מביניהן ירשו קרקע על דעתי' דשמואל לתבוע אין תובעין (צ"ל תובעין) ולמשכן אין ממשכנים (פי' משום דשמואל סובר שיעבודא לאו דאורייתא אך אעפ"כ לתבוע תובעין משום מצות כיבוד אב ואין כופין משום דאין ב"ד שלמטה מוזהרין עלי') על דעתי' דר"י אף למשכן ממשכנים משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ע"ד דר"י לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנים על דעתי' דשמואל אף לתבוע אין תובעין (פי' דלשמואל שסובר דשיעבודא לאו דאורייתא וא"כ אפי' מיני' לא היו יכולים לתבוע רק משום חיוב שעל גופי' אבל הנכסים אינם יכולים למשכנו ע"כ ליכא על היתומים אפי' מצוה דכיבוד אב אבל לר' יוחנן שסובר דשיעבודא דאורייתא ע"כ מיני' גבי אפי מגלימא דעל כתפי' משום שיעבודא דאורייתא וע"כ אם נפל לפני יורשין תובעין וע"כ כיון דאין גובין מן המטלטלין דבר תורה מהני התנאי ע"מ שלא לגבות דלשיטת הירושלמי אפי' מיני' דידי' אין גובין מן המטלטלין ועיין תוס' בב"ק (ד' קע"ו) בד"ה דבר תורה. אבל לשיטת הש"ס דילן גבי מיני' דידי' דאפי' מגלימא דעל כתפי' והא דאינו גובה מכסות אשתו ובניו הוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ג שם) אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה להן כסית אשתו ובניו ועיין בתוס' כתובות (ד' פ"ו) בד"ה פריעת חוב

ובזה נראה לי כעת לבאר הירושלמי (דפ"ט דנדרים ה"ה) פותחין לאדם בכתובת אשתו מעשה בא' שנדר מאשתו הניי' והי' כתובתה ארבע מאות זוז ובא לפני ר"ע וחייבו ליתן לה כתובתה כו' אמר לו ר' עקיבא אפי' אתה מוכר שער ראשך את נותן לה כתובתה כו' ופריך וגובין מן המטלטלין אמר ר' בא אע"ג דתימר גובין (והוא ט"ס וצ"ל) אין גובין אומרים לו שיתן והנה הפ"מ פירש שהוא כשיטת הש"ס דילן דמשני בנדרים (ד' ס"ו) דפריך מטלטלי מי משתעבדי לכתובתה ומשני הכי קאמר אפי' אתה מוכר שער ראשך ואוכל (פי' שהיא תגבה מן הקרקע ולא ישאר לך אלא שער ראשך למכור ולאכול). ושגה בזה אלא שהפי' הוא שאעפ"י שאין גובה כתובתה מן המטלטלין היינו דלא רמי שיעבוד על הנכסים אעפ"כ אומרים לו ב"ד שיתן פי' דרמי החוב על גופי' בלא שיעבוד נכסים המטלטלין כו' תמן אמרין מן חבנא לא גבאי ומגופי' גבאי ונדחקו בזה הק"ע והפ"מ. אבל לפי מה שביארתי הפי' הוא דתמן (פי' בבבל) חולקים על זה התירוץ דאיזה שיעבוד יש על הגוף בלא שיעבוד נכסים. וא"כ איך איפשר שאפי' מיני' דידי' אין השיעבוד על המטלטלין רק על גופי' הא האדם אין לו לפרוע אלא מן הנכסים וא"כ מן חבנא לא גבאי ומגופו גבאי (פי' דאם אין הנכסים ערבין לי' להתפרע מהן) ומגופי' גבאי (פי' בתמי') וע"כ מתרץ הש"ס דילן תירוצא אחרינא דהיינו אפילו את מוכר שער ראשך ואוכל ולא כמו שתירץ ר' בא דאע"ג דאין גובין אומרים לו שיתן וע"כ מתרץ הכא בירושלמי דנעשה כאומר ערכי עלי ע"מ שלא נסדר מחפץ פליגי ובש"ס דינן מתרץ בב"ק (שם) דנעשה כמו שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא ודו"ק ובמ"א יתבאר באופן אחר

שם (ה"ו) הגוזל את חבירו שוה פרוטה כו' נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש ה"ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה ובגמ' כיני מתניתא עד שיתמעט חומש האחרון פחות משוה פרוטה א"ר יונתן בנתינת החומש נעשה החומש קרן וע"כ ניחא הא שאומ' עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה

עוד שם לא אתי אנא בשעת העדים ובשעת הקרבן והנה המפרשים המהרא"פ והפ"מ נדחקו בזה הירושלמי מאוד.