נועם ירושלמי על נזיקין מ

ע"כ נרא' לי לבאר במאי דאמרינן בירו' (פ"ג דב"מ ה"ט) השולח יד בפקדון ב"ש אומרים ילקה בחסר ויתר וב"ה אומרים כשע' הוצאה ר' עקיבא אמר כשעת התביעה ובגמ' כיני מתניתא כשעת תביעתו בב"ד רב ירמי' בשם רב הלכה כר' עקיבא אפי' בית הלל חולקין עליו ר' בון בר חייא מעשה הוה והורה רבי כר' עקיבא א"ר הושעי' בשאין עדים אבל יש עדים כל עמא מודו על הדא דר' עקיבא והנה התוס' כתב בב"מ (ד' מג) בד"ה ר"ע אומר כו' לכך נראה לב"ש דאמרי ילקה בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזילה וב"ה לא פליגי נמי בהא והיינו כרבה (פי' דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שוי' זוזא השתא שוי' ד' תברה או שתי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט כיון דאי איתה הדרה למארי' בעינא ההיא שעתא דקא שתי לי' או דקא תבר לה מיני' גזלה ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כו') ור"ע פליג אזול ויוקר דאמר משלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר

וע"ז אומר בירושלמי לא אתי אלא בשעת העדים ובשעת הקרבן (פי' דמדייק מהא דתנן הגוזל את חבירו שוה פרוטה וא"כ מיירי דגזל שוה פרוטה וא"כ איך תנן ה"ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה דהיינו החומש כיון שאין בגזילה רק שוה פרוטה) וע"ז אומר לא אתי אלא בשעת (צ"ל כשעת) עדים וכשעת הקרבן (פי' דמתניתין מיירי שצריך לשלם כשעת העדים דע"ז כתיב לאשר לו יתננו ביום אשמתו דהא הירושלמי סובר דהלכה כר"ע וביש עדים כולי עלמא מודו דעיקר הגזילה הוא כשעת העדים ואם אין עדים הוא כשעת התביעה בב"ד) וע"ז אומר לא אתי אלא כשעת עדים וא"כ כיון דהלכה כר"ע (או דכ"ע מודו בזה) א"כ אם הוקרה צריך לשלם אח"כ כשעת העדים או אם אין עדים והוא כפר והודה א"כ בשעה שהודה ונתחייב קרבן ע"ז כתיב ביום אשמתו וכמו דאמרינן בב"מ (ד' מג) ומודה ר"ע במקום שיש עדים מ"ט דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו וכיון דאיכא עדים מההיא שעתא הוא דאיחייב לי' אשמה ופירש"י מ"ט דר"ע דא' כשעת התביעה דאמר קרא ביום אשמתו בדמים של אותו יום שהוא מתחייב לו והיכא דתבעו והודה דעל פיו הוא מתחייב העמדתו בדין והודאתו הוא יום אשמתו אבל אם יש עדים משעה שראוהו שגזלה הוא אשם לו ולשיטת הירושלמי באם הודה פליגי בה ב"ש וב"ה ור"ע אם מתחייב כשעת הגזילה או כשעת הודאתו דאיפשר דכיון שאם הודה הרי מתחייב למפרע אבל אם יש עדים כולי עלמא מודו להא דר"ע ואם הגירסא הוא כמו דאיתא בירושלמי סובר הירושלמי דאי איכא עדים משעה שמעידין בב"ד אז הוא עיקר החיוב (וכמו דאמרי' בירושלמי (פ"ג דסנהדרין) וכן הוא הגירסא שצ"ל לעולם מוסיפים דיינים עד שיגמר הדין והדיינים יכולין לחזור בהן נגמר הדין אין יכולים לחזור בהם)

וא"כ לפי מה שביארתי לגירסת הירושלמי דביש עדים כל עמא מודו להדא דר"ע היינו שהחיוב משעה שמעידין ולא פליגי אלא בהודה מעצמו אם החיוב הוא כשעת הגזילה או שהחיוב הוא ביום שהודה הוא דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו: וע"ז פליג ר"ע ואמר כשעת התביעה בב"ד

וע"ז אומר לא אתי אלא כשעת עדים (פי' הא דתנן הגוזל את חבירו שוה פרוטה ואח"כ תנן עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה) ע"ז אמר לא אתי אלא כשעת העדים דהיינו אם יש עדים שמעידים והוא הודה אח"כ דבכה"ג נמי מתחייב קרבן וחומש וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דשבועות ה"ג) א"ר יוחנן ותני כן טענו טענת אבוד ונשבע לו והודה בין עד שלא באו עדים ובין משבאו עדים משלם קרן וחומש ואשם ואם כן מיירי שהוקרה בשעת העדאת עדים דבזה כ"ע מודו לשיטת הירושלמי דמחייב קרן וחומש כשעת העדים ובשעת) (צ"ל וכשעת) הקרבן (פי' אי מיירי בלא עדים אתי כר' עקיבא דמחייב כשעת הקרבן דהיינו בשעה שהודה שאז הוא יום

אשמתו

) [אבל הש"ס דילן לא מדייק בזה דתחילה תני שוה פרוטה איפשר שהוא להשמיענו דאפי' נשבע ע"י עצמו נמי חיי' וכמו שכתבו החו' בד"ה הגוזל ע"ש ועוד איפשר לומר דלשיטת הש"ס דילן נמי איפשר דתחילה הי' שוה פרוטה ואח"כ הוקרה וכגון דתברה או שתי' וכמו דאיתא בב"מ (ד' מ"ד) אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שוי' זוזא והשתא שוי' ד' תברה או שתי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא וע"כ צריך לשלם ד' זוזי וא"כ ניחא שפיר אבל הירושלמי מפרש אליבא דר"ע שסובר דהלכה כר"ע והש"ס דילן מפרש אליבא דרבא דפסק בב"מ (ד' מ"ג) דהלכה כבית הלל ודו"ק]

שם (ה"ז) תני אין מקבלין פקדון מנשים כו' וכולן שאמרו בשעת מיתתן ינתנו לפלוני שהו שלו יעשה פירוש לפירושו ר' זביד בשם ר' בא בר ממל ובלבד בעדים (פי' הפ"מ שימסור לפלוני שאמרו בפני עדים) והוא תמוה דמאי קא משמע לן

[ע"כ נראה לי לבאר והוא דאיפשר לומר דאין צריך עדים ואפי' אם הניחה יורשים והוא אמר אח"כ נמי נאמן דהא בידו למסור בעצמו לאותו פלוני וא"כ יהא נאמן שהיא אמרה לו כן אך הירושלמי לטעמי' דלא אמרינן מיגו בממון וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דשבועות ה"א) אמר ר' יודן אין אומר בממון מאחר מאחר דיכול מימר לי' לא הלויתני יכול מימר לי' הלויתני ונתתי לך חצים וע"כ כיון שהירושלמי סובר דא ין אומרין מיגו בממון וכמו שיתבאר ע"כ לא מהימן במה שיכול בעצמו למסור לאותו פלוני: ני

וכן יש לבאר בזה הירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ו) אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית הודית ואיזהו דת משה מאכילתו שאינו מעושר כו' ובגמ' כולן בעדים פלוני ראה כתמן פלוני קצה חלתה כי' וכתב הפ"מ הרא"ש הביא לזה וכתב משמע דאין המתקן נאמן לומר לא תקנתי לה אם היא מכחישתו כו' אבל מדברי הרמב"ן נראה שהכהן והחכם נאמנים וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא האחד וכפר אין השני האומר משמו נאמן ואיפשר דמאי דקאמר וכולהון בעדים לא קאי אמאי דאמר כהן כו' עיי"ש ולי נראה שאין ראי' מהירושלמי והוא משום דבס' שב שמעתתא (שמעתתא ו' פי"ד) כתב הטעם דהראשון נאמן משום דיכול לומר מבודה הייתי דכל זמן שלא נתבררו העדי' יכולין לחזור בהם וע"כ כיון שהטעם הוא משום מיגו שיכול לומר מבודה הי תי ע"כ זהו לשיטת הש"ס דילן דאמרינן מיגו אבל לשיטת הירושלמי דאין אומרים מאחר בממון וא"כ אינו נאמן מחמת מיגו וע"כ אמרינן שם בירושלמי וכולהון בעדים וכן ה"נ אומר שאם הניחה ביד אחר אינו נאמן שהיא אמרה כך משום מיגו והירושלמי שלמי לטעמי' דאין אומרים בממון מאחר ובמ"א יתבאר זה בארוכה

שם (ה"ח) האומר לבנו כו' ובג' א"ר ירמי' חמי האיך תנינן הכא עיין בספרי נועם ירושלמי (פ"ה דנדרים ה"ג)

שם (ה"ט) הגוזל את הגר ונשבע לו ומת ה"ז משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח כו' חילפי וריב"ח אמר דר"י הגלילי היא כו' במה הכתוב מדבר בגוזל את הגר כו' רב ור"ל אמרי ר"ע היא דאמ' תושב אשמה בכל מקום והנה לעיל ביארתי דקאי אמתני' (ה"ז) אהא דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת ה"ז משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ולא מהני מחילה לנפשי' וא"כ אמאי תנן לעיל מחל לו על הקרן כו' וכמו דמקשה הש"ס דילן בב"ק (ד' ק"ט) אמאי ונימחלי' לנפשי' מי לא תנן מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש אלמא בר מחילה הוא וע"כ חילפיי וריב"ק אמרו דר"י הגלילי היא והוא כמו דמשני בש"ס דילן אמר רב ששת הא והא ר"י הגלילי כי אמר ריה"ג דמצי מחיל לאחרים אבל לנפשי' לא מצי מחיל. וע"כ הא דתנן מחל לו על הקרן הוא מחילה דאחרים אבל הכא בהגוזל את אביו דהוי מחילה לנפשי' לא מהני (דאי הוי מהני מחילה לנפשי' א"כ האיך אפשר שיהי' גזל הגר לכהנים כיון דלנפשי' מצי מחיל ג"כ ולר"ע בין לנפשי' בין לאחרים לא מהני) רב ור"ל אמרי תושב אשמה בכל מקום (פי' דלר"ע מחלקין בין מחילה דנפשי' למחילה דאחרים וא"כ מתניתין דמחל לו על הקרן אתי כר"ע ג"כ משום דהוי מחילה לאחרים אבל הכא מחילה דנפשי' לא מהני. אבל לריה"ג אפי' מחילה לנפשי' נמי מהני) והא דגזל הגר דצריך ליתן לכהנים הוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ט) אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים כו' אמר רבא הכא במאי עסקינן כשגזל את הגר כו' והודה לאחר מיתה דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים ומתניתין כר"ע אתי והא דאוקמי כר"ע הוא כמו דאמר רבא בב"ק (ד' קט) כי אמר ר"ע דלא מצי מחיל לנפשי' אבל לאחרים מצי מחיל ולר"י הגלילי אפי' לנפשי' מצי מחיל. ועוד דהירושלמי רוצה לאוקמי מתניתין דמחל לו על הקרן כר' עקיבא והוא כמו שביארתי לעיל (ה"י) על הא דקאמר לא אתי אלא בשעת העדים ובשעת הקרבן והוא כר' עקיבא כמו שביארתי: ועוד דאיפשר לומר דהא דרב ור"ל אמרי ר"ע היא דאמר תושב אשמה בכל מקים דר"ל אזיל לטעמי' והיא כמו דאמרינן בירושלמי דתרומות (פ"ו) דאתפלגון גזל תרומה משל אבי אמו כהן ר' יוחנן אמר משלם לשבט ור"ל אמר משלם לעצמו וא"כ לר"ל מהני מחילה אפילו לנפשי' וא"כ צריך לומר לר"ל דלר"ע מהני מחילה לאחרים ולנפשי' לא מהני מחילה ולר"י הגלילי מהנו מחילה לנפשי' ג"כ וא"כ איפשר לומר דר"ל יהי' סובר כריה"ג וע"כ בגזל תרומה מאבי אמו כהן מהני מחילה לנפשי' אע"ג שהיא כפרה באכל תרומה בשוגג אבל לחילפיי וריב"ח דאמרי דריה"ג היא וא"כ ריה"ג נמי סובר דלא מהני מחילה לנפשי' ור"ע סובר דלא מהני אפי' מחילה דאחרים א"כ בגוזל תרומה משל אבי אמו כהן לא מהני לכולי עלמא אך הא לא דמי והוא דהתם בהפרשה תלוי' וכמו דפליגי החם אי הפרשתו מקדישתו. וע"כ כיון שמפריש מהני מחילה אפי' לנפשי' דהא עיקר הכפרה הוא בהפרשה וכמו שכתבו התוס' בכתובות (ד' ל') בתוס' ד"ה