נועם ירושלמי על נזיקין קלח

(קודם שנתקנה שבועת היסת) יכול לומר לו אתה אמרת לי להרוג ולקצוץ וא"כ אפי' לא הי' שורו נגחן וכן אין רוב נטיעותיו בטילות יהי' נאמן אלא דאין אומרים בממון מאחר ולכאורה איכא למימר משום דאין דרך לומר להרוג אם אין שורו נגחן או שאין נטיעותיו בטילות והוי כמיגו במקום עדים אך בב"ק ביארתי דהירושלמי לית לי' מיגו והא דהלכה כרבן גמליאל וכר' אליעזר בכתובות (ד' י"ב) הוא דהירושלמי סובר דברי ושמא ברי עדיף וכמו שאומר תחילה הרגת שורי קיצצתה נטיעתי והוא אומר איני יודע חייב וא"כ ס"ל דברי ושמא ברי עדיף ע"כ אומר אח"כ דאין אומרים בממון מאחר ודו"ק]

(ה"ו) מתניתין משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני כו' שאנס איש פלוני ופיתה את בתי ושחבל בי בני והדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין ובגמ' נפש כי תחטא נפש כי תחטא לגזירה שוה מה נפש כי תחטא שנאמר להלן תביעת ממון ויש לו אף נפש כי תחטא שנאמר כאן תביעת ממון ויש לו לית הדא פליגא על ר"ל דאמר אין ממון אצל מלקות [פי' שמקשה דמזה קשה לר"ל דאמר אין ממון אצל מכות דבשלמא לר' יוחנן איפשר לומר דמיירי בשגגה וחייבי מלקיות שוגגין חייבין וחייבי מיתות שוגגין פטורין וכמו דאמרינן בכתובות (דף ל"ה) אבל לר"ל דאמר אף חייבי מלקות שוגגין פטורין א"כ מה החילוק בין רישא לסיפא וע"ז אומר פתר לה כר"מ דאמר לוקה ומשלם (פי' אבל מת ומשלם לא)

עוד שם מ"מ לא הפסידו ממון כיון דהלה הוי בעי למיתן ליה ולא יהב ליה כמו שהפסידו ממון. כבר ביארתי הירושלמי הזה בהקדמתי לספרי נועם ירושלמי על סדר זרעים על מה שנדחק הפ"מ לפרש מכל עקום לא הפסידו ממון הרי ממון ממש לא הי' להתובע אצל זה ומשני כיון דהלה הוי בעי למיתן ליה ולא יהיב ליה שזה הי' לו מן הדין ליתן לו אם היו מעידין עליו ועכשיו כשלא העידו אינו נותן לו כמו שהפסידו ממון ממש והילכך חייבין ופירושו דחוק

ע"כ נראה לי דפריך על הברייתא שמביא בתחילה דנפש כי תחטא נפש כי תחטא לגזירה שוה מה נפש כי תחטא שנאמר להלן תביעת ממון ויש לו אף נפש כי תחטא שנאמר כאן תביעת ממון ויש לו וא"כ אמאי חייב בקנס דתנן אנס פלוני את בתו חייב ואמאי מ"מ לא הפסידו ממון וא"כ כמו שבשבועת הפקדון אם תבעו קנס וכפר פטור הכא נמי בשבועת העדות דהא ילפינן בג"ש דנפש כי תחטא וע"ז משני כיון דהלה הוי בעי למיתן ליה ולא יהב ליה כמו שהפסידו ממון (פי' דיש חילוק בין פקדון לעדות דבפקדון פטו' בתביעת קנס דאם הי' מודה לו הי' פטור ע"כ לא הוי כפירת ממון משא"כ בשבועת העדות אם היו מעידים שחייב לו הי' צריך לשלם ע"כ הוי כמו שתבעו ממון. והוא כמו דאיתא בשבועות (ד' ל"ג) איבעי' להו משביע עידי קנס מהו כו' מאי כיון דאילו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה או דילמא השתא מיהא לא אודי וכתבו התוס' בד"ה או כו' תימא דתפשוט ממתניתין דס"פ שבועת הפקדון ד' ל"ח) דאנסת ופתית את בתי ר"ש פוטר משום דאינו משלם קנס עפ"י עצמו ואפי' רבנן לא מיחייבי אלא משום דקא סברי בושת ופגם הוא דקא תבע ושבועת העדות ילפינן בג"ש דתחטא תחטא דעיקר שבועת העדות דמיירי בתביעת ממון לא גמרינן אלא משבועת הפיקדון ולאו פירכא היא דלקמן גבי שבועת הפיקדון טעמא משום דלא כפר לי' ממונא שלא היה מתחייב בהודאתו כדאמרינן לקמן אבל הכא בשבועת העדות הוי קנס כשאר ממון שאם היו מעידין היה מתחייב בהודאתו כדאמרינן לקמן שאם היו מעידין היה מתחייב הנתבע בממון אחר) ודו"ק: שבועות הפקדון פרק

חמישי

(ה"א) וכחש בעמיתו לכשיצא ווידויו בשבועה פרט למכחש בא' מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה וכבר האריך בזה הרא"ש והביא מה שכתב ה"ר אפרים שהי' דוחה הירושלמי משום דבגמ' דידן לא אשכחן כופר בא' מן השותפין דפטור בכה"ג אלא כגון דאמרי לי' מתרוייהו יזפת ואמר להו לא מחד מינייהו יזפת דהוי לי' כפירת דברים בעלמא וכתב הרא"ש ולאו דיחוי' הוא דתרתי מתניתין נינהו ההיא דגמרא דידן תני פרט למודה אלמא דמשום הודאתו הוא דפטו' הילכך לא משכחת לה אלא דאתו תרווייהו ומודו לאחד וכפר לאחד והתם תני פרט למכחש אעפ"י שעכשיו אין מודה לחבירו:

ולי נראה דאיפשר לומר דהא דאמרינן אח"כ בירושלמי וכחש בה ולא בו ופי' הפ"מ גבי אבידה כתיב או מצא אבידה וכחש בה דדרשינן דווקא שכחש באבידה שאומר לא מצאתי אבידה שלך בהא הוא דמחייב קרבן שבועה אם הודה אח"כ ולא לו אבל אם אמר מצאתי אבידה ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך פטור משבועת הפקדון שהרי לא פטר עצמו מכלום (והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' קה) וכחש בה פרט למודה בעיקר כו')

[ולי נראה שאין לשון הירושלמי מדוקדק במה שאמר וכחש בה ולא בו דקאי על הא דאמר פרט למודה בעיקר ע"כ נראה לי דזהו כמו דאיתא בשבועות (ד' ל"ז) וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין היכי דמי אילימא דאודי ליה בפלגא דידי' הא איכא כפירה באידך אלא לאו דאמרי לי' מתרווייהו יזפת ואמר להו לא מחד מינייכו יזפי דהוי לי' ככפירת דברים בעלמא וא"כ כיון דזה ממעט בירושלמי מהא דכתיב וכחש בה וע"כ ממעט בירושלמי מהא דכתיב וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה פרט למכחש באחד מן השותפין וע"ז אומר הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולקמן יתבאר עוד בזה]

עוד שם ר' לא ור"י ור"ל תריהון אמרין לית כאן עדים כמי שיצא וידויו בשבועה למה משום שמצויין למות ושטר אינו מצוי לאבד הוי לית טעמא אלא משום שמצויין לשכח עדותן והנה בש"ס דילן בשבועות (ד' לז) איתא אלא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע היינו טעמא דר' יוחנן משום דהוה שטר שיעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות

וצריך לבאר דמ"ט לא אמר בירושלמי הטעם כמו דמסיק בש"ס דילן דהטעם הוא משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעו' ע"כ נ"ל שהוא כמו דאיתא לקמן בירו' (פ"ו דשבועות ה"ו) עבר ונשבע ר"י אמר מביא קרבן על השבועה ר' אלעזר אמר אינו מביא קרבן על השבועה והנה הפ"מ פירש לקמן דפליגי אם חייב משום שבועת ביטוי או לא. ולקמן ביארתי דלא כהפ"מ אלא דפליגי דאף דאין ב"ד מחייבין שבועה בכפירת קרקע אבל אעפ"כ אם עבר ונשבע מביא קרבן על השבועה והוא דהא אם הודה חייב ליתן לו וע"כ אף שאין הדיינים מחייבין אותו שבועה אעפ"כ אם עבר ונשבע מביא קרבן על השבועה והוא כמו בכופר הכל שאין הדיינים מחייבין אותו שבועה אעפ"כ אם עבר ונשבע מביא קרבן על השבועה וכמו שכתבו התוס' בב"ק (ד' קג) בד"ה הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע כו' כגון שנשבע מעצמו דאין ב"ד משביעין אלא בטענת שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואפי' בשבועת עצמו מיחייב חומש כדמוכח בשילהי פירקין ובמס' שבועות (ד' לו) תנן נמי שבועת הפיקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו כו' ולקמן יתבאר עוד בזה דלא כהפ"מ

וא"כ כיון דלר' יוחנן לשיטת הירושלמי מביא אשם על כפירת קרקע אלא שאין ב"ד מחייבין אותו א"כ ליכא לשנויי דהטע' הא דאין מביאין קרבן בכופר בשטר הוא משום דאין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות דהא ר' יוחנן סובר דבקרקע גופה אם נשבע מביא קרבן על השבועה וע"כ מתרץ הירושלמי משום דעדים מצויין לשכח עדותן

עוד שם א"ר יוסי מתניתא אמרה כן היו שתי כיתי עדים כו' עיין מה שביארתי ע"ז בב"ק (פ' מרובה)

עוד שם וכחש בה ולא בו כבר ביארתי לעיל דלא כהפ"מ אלא שהוא כמו דאיתא בשבועות (ד' לז) דאמרי לי' מתרוינן יזפת והוא אמר מחד מינייכו יזפי וע"כ הוי כפירת דברים וע"ז אומר וכחש בה ולא בו וע"כ לא שקיל וטרי בזה בירושלמי כמו הש"ס דילן בב"ק (ד' קה) איתבי' רב עמרם לרבה וכחש בה פרט למודה בעיקר ובעי למיפשט מינה דגורם לממון לאו כממון דמי דלפי מה שביארתי אין הפירוש פרט למודה בעיקר אלא כמו שביארתי דאמרי מתרוינן יזפת דאע"ג דכתיב באבידה וכיחש בה אעפ"כ הש"ס דילן ממעט מזה בשבועות (ד' לז) לענין דאמרי מתרוינן יזפת כו' ודו"ק

עוד שם בן עזאי אומר ג' אבידות הן ביודע בה ובמוצאי' בה ולא במוצאי' לא בה ולא במוצאי' והנה ברייתא זו יש בה ט"ס וצריך להגיה כמו דאיתא בש"ס דילן בב"ק (ד' קה) תני' אשר בן עזאי שלשה שבועות הן הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לא בה ולא במוצאה (ופריך ע"ז הש"ס לא בה ולא במוצאה קושטא אשתבע אימא בה ובמוצאה למאי הילכתא ר' אמי אמר ר' חנינא לפטור ושמואל אמר לחיוב)

וע"ז פליגי בה בירושלמי ר' חוני' בשם ר' ירמי' כולהון לפטור ר' יעקב בר אחא בשם ר"י לית כן ר' יוסי בעי ויהא כן הפטור א"ר מנא לית כן משלש אבידות

והנה הפ"מ האריך בזה ונדחק בזה מאוד ע"כ נראה לי לפרש דר' חוני' בשם ר' ירמי' כולן לפטור והוא משום שסובר דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ובה ובמוצאה איפשר לפירושי בעד א' דהוי גורם לממון כמו דאיתא בב"ק (ד' קה) אך בירושלמי