נועם ירושלמי על נזיקין קכה

שלא לתובעו שביעית משמטתו) ובכאן צ"ל ואר"א דר"י הוא כיי דאמ' ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמי שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמי שהוא ראוי ליתן לו מעו' וכאן הואיל והוא ראוי ליתן לו נעשית הראשונ' מלוה (פי' דר"א מדחה דלעול' ניתן לתובעו בר"ה ודר"י הוא) והוא כמו דמשני בשב' (ד' קמ"ח) דאמרינן מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בר"ה אם הי' חודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנ' לתובעו אמאי אינו משמט ומשני שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא) וע"ז משני בירושלמי א"ר אלעזר דר' יהודה היא (פי' שהוא כמו דמשני בש"ס דילן שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דחול הוא אך שקשה ע"ז דהא אמרינן בביצה (ד' ד') דשני ימים טובים של ר"ה הוי קדושה אחת וא"כ הראשון נמי יו"ט הוא ע"ז אומר ר' יהודה היא והוא כמו דאמרינן בעירובין (ד' ל"ט) ר' יהודה אומר ר"ה שהי' ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין כו' ולא הודו לו חכמים ואם כן לר"י הוי שני יו"ט של ר"ה נמי מחמת ספק (ועיין תוס' שם) וא"כ כיון דעברוה הוי יו"ט ראשון חול) וע"ז אומר כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמי שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו ראוי הוא ליתן מעות (פי' שאומר דודאי אתי כר' יהודה דהא הוא חילקה בר"ה ולאו מלוה היא וא"כ צריך לומר דאתי כר"י דראשון ראשון משמט) כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו מעות וכאן הואיל והוא ראוי ליתן ולא נתן עשית הראשונה מלוה (פי' לר"י דלא הוי רק משום ספק וע"כ כיון שעיברוהו א"כ הוי הראשון חול א"כ ראוי ליתן לו מעות וא"כ אין ראי' מהא דחילקה בר"ה) וכן צריך לגרום שם דקאמר ומפני שהוא מקיף לה פעם שני' נעשית הראשונה מלוה א"ר אלעזר דר' יודה היא וראוי לתובעו בר"ה ר' בא בשם ר"ז כו' (וצ"ל) ג"כ תחילה וראוי לתובעו בר"ה וע"ז אמר ר"א דר' יהודה היא ר' בא בשם ר"ז כו' וכאן הואיל וראוי ליתן לו מעות נעשית ראשונה מלוה והא דלר"י אמרינן דאיגלאי מילתא דחול הוא כמו דמשני בש"ס דילן בשבת (ד' קמ"ח) והיינו דווקא לר' יהודה וע"כ השיג הראב"ד על הרמב"ם דהא אתי כר"י

וכעת נראה לי אף שהרמב"ם כתב דהמלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו והוא שסמך על הירושלמי וא"כ גירסתו המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו השביעית משמטתו וכבר כתב ע"ז הכ"מ וכתב הרי"ק דטעם הדבר אעפ"י שאינו יכול ליגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו קרי' בי' לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן אך שקשה מהא דאמרינן בשבת (ד' קמ"ח) איתמר הלואת יו"ט ר' יוסף אמר לא ניתן ליתבע כו' רבה אמר ניתן ליתבע כו' מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בר"ה אם הי' חודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנה ליתבע אמאי משמט ומשני שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא אלמא דאי לא ניתן ליתבע אינו משמט אע"ג דבודאי חייב לשלם מעצמו וכן יכול לתפוס משכנו וכמו דאמרינן שם אח"כ רב אוי' שקיל משכונא רבא בר עולא מערים ערומי ופירש"י לאחר יו"ט לוקח ממנו חפץ ומעכבו

ע"כ נראה לי דצ"ל בירושלמי המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אין שביעית משמטתו וע"ז פריך והא תנינן השוחט את הפרה וחילקה בר"ה וראוי הוא לתובעו בר"ה והוא כמו דמקשה בשבת (שם) דאי הלואת יו"ט לא ניתן ליתבע א"כ אמאי משמט וע"ז משני דאתי כר' יהודה וכמו שביארתי דסובר בעירובין (ד' ל"ט) דר"ה שהי' ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין כו' ולא הודו לו חכמים וא"כ לר' יהודה הוי שני יו"ט של ר"ה נמי מחמת ספק וא"כ ניתנה ליתבע ומביא ראי' דאתי כר' יהודה דאל"ה אינו משמט דלא הוי מלוה אך שר' יהודה סובר דאפי' בהקפת החנות הראשון ראשון משמט אבל מהא דשבת (ד' קמ"ח) משמע דאי הלואת יו"ט לא ניתן ליתבע אינו משמט אך איפשר לומר דפריך דאי לא ניתן ליתבע א"כ אפי' לר' יהודה אינו משמט דכל ענין דמשמט הוא מכיון שראוי לתובעו א"כ נעשית הראשונה מלוה אבל אם אינו ראוי לתובעו א"כ לא נעשית מלוה אבל זה דוחק אלא דהטעם דמכיון דהלואת יו"ט לא ניתן ליתבע אינו משמט והרמב"ם דפסק דמשמט איפשר שסובר דאי הלואת יו"ט לא ניתן ליתבע א"כ אמאי משמט והא דמשני דאיגלאי מילתא דחול הוי גם הוא דוחק להרמב"ם דכיון דשני יו"ט של ר"ה הוי קדושה אחת ובפרט לרב יוסף דאמר בפ"ק דביצה (ד' ה') ורב יוסף אמר אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה וא"כ הוי קדושה אחת אלא ודאי דאפי' לא ניתנה ליתבע נמי משמט אבל בהירושלמי נראה לי לגרוס אינו משמט. וע"ז פריך והא תנינן דלפי הגירסא דמשמט א"כ הוא ראי' לדבריו וכן נראה לי מהא דגרסינן לקמן בירושלמי לא כן אמר ר' בא בר ממל כו' המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו לפי מה שאבאר לקמן מוכח דהגירסא הוא אינו משמט כמו שאבאר

[וכן נראה לי מהא דאיתא בירושלמי (פ"ה דגיטין) פשיטא דא מילתא מלוה שהיא נעשית כפרנית אינו משמט כפרנית שנעשית מלוה משמט וכבר הארכתי בזה בספרי נועם ירושלמי (שם) דהטעם דכיון שנעשית כפרנית א"כ אינו יכול לתובעו וכיון שאינו יכול לתובעו אינו משמט משום דכיון שהוא כופר בכל ואינו מודה במקצת ממילא פטור מדין תורה קודם שתקנו שבועת היסת וא"כ אינו יכול לתובעו אף שבודאי חייב לשלם לצאת ידי שמים דהא אפילו מן הדין חייב ותפיסה נמי מהני דהא יכול לתופסו כיון שהוא תובעו בברי ואעפ"כ אמר ר' ירמי' דאינו משמט אלא ודאי כיון שאינו יכול לתובעו אינו משמט אך איפשר לומר דהירושלמי לטעמי' דלא מהני תפיסה אפי' תובעו בברי וכמו שביארתי בב"ב ובסנהדרין (פ"ג ה"ח) דיליף מקרא דהמוציא מחבירו עליו הראי' וא"כ מוכח מזה דכיון דאינו יכול לתובעו אין שביעית משמטתו ולקמן יתבאר עוד בזה]

עוד שם ר' יוסי בר בון בשם רב המלוה את חבירו על מנת שלא תשמטנו שמיטה אין השביעית משמטתו וצריך לגרוס השביעית משמטתו וכן גריס הפ"מ והא תנינן בין נותנם מכאן ועד שלשים יום בין נותנם מכאן ועד עשר שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה ר' הונא אמר אתפלגון ר"נ ורב ששת חד אמר במלוה על המשכון וחרנה אמ' בכותב לו פרוזבול הנה על מה שכתב הפ"מ המלוה את חבירו ע"מ שלא תשמטנו שביעית כלומר שהרחיב לו זמן עד לאחר השמיטה כגון שהלוה לו על עשר שנים הוא דחוק אלא שהפי' הוא שהלוה לו ע"מ שלא תשמטנו שביעית ומקשה ממתניתין דהמלוה את חבירו לעשר שנים וא"כ הוי כאלו התנה שלא תשמטנו שביעית ועיין בקצה"ח (ס' סז) שהאריך בזה וא"כ קשה לרב דאמר דעל מנת שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו וע"ז משני במלוה על המשכון או בכותב לו פרוזבול

עוד שם בירו' תני שלשים יום לא איתי מהו שלשים יום לא איתי שמואל אמר המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו עד שלשים יום. עאל רב יהודה ומר טעמא קרבה שנת השבע שנת השמיטה לא היא שנת השבע היא שנת השמיטה ומה ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמיטה שלא תאמר כל שלשים יום אינו רשאי לתובעו לאחר שלשים יום בהשמט כספים הוא לא יגבנו לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ולא כן א"ר בא בר ממל רב עמרם רב מתנה בשם רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו השביעית משמטתו אשכח תני ר' ישמעאל קרבה שנת השבע שנת השמיטה כו' שלא האמר כל שש שנים שדהו לפניו כרמו לפניו (והגר"א גריס כל שבע שנים כרמו לפניו) ולאחר שם שנים (וגריס הגר"א ולאחר שבע שנים) בהשמט כספים הוא לא יגבנו לפום פן צריך מימר קרבה שנת השבת שנת השמיטה

והנה מה שאומר הירושלמי תני שלשים יום לא איתי מהו שלשים יום לא איתי אין לו ביאור כלל (והגר"א גריס תני שלשים יום לא אתבע)

ולי נראה לבאר כמו דאיתא בירושלמי כל שלשים יום לא איהי מהו שלשים יום לא איתי והוא דקאי על הא דאמר תחילה דאמר רב על מנת שלא תשמטנו שביעית השביעית משמטתו (כצ"ל) וכמו דאיתא בירושלמי בב"מ (פ"ד ה"ג) רב אמר כל הנושא והנותן במנת שאין עליו אונאה יש לו עליו אונאה הכי נמי סובר רב בשביעית דע"מ שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו וע"ז פריך והא תנינא בין נותנן מכאן ועד שלשים יום בין נותנן מכאן עד עשר שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה (פי' וא"כ מוכח דע"מ שלא תשמטנו שביעית אין שביעי' משמטתו) ע"ז אומר רב הונא אמר אתפלגון רב נחמן ורב ששת חד אמר במלוה על המשכון וחרנה אמר בכותב לו פרוזבול

והנה צריך לבאר דמ"ט לא תירץ דע"כ אין שביעית משמטתו משום דכיון דאינו יכול לתובעו עד עשר שנים לא קרינן