נועם ירושלמי על נזיקין קיא

אם עבדה בעבודת הגבוה וע"כ אם עבדה בזריקת אבנים והוא עבודה כוכבים של פעור ע"כ פוטרין אותו וא"צ לשאול דילמא הוי כעין עבודת זריקה [ועי' בר"ן ר"פ ר"י שכ' ואחרים פירשו כו'] ודו"ק

שם (ה"ב) רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות לא בטלה העדות ור' יוחנן אמר הכחיש עדות בתוך עדות בטלה העדות ד"ה הכחיש עדות לאחר עדות לא בטלה העדות כו' א' אומ' בסייף הרגו וא' אומר במקל הרגו הכחיש עדות בתוך עדות בטלה העדות וכרב לא בטלה העדות אחת אומרת לצפון נטה ואחת אומרת לדרום פנה דברי הכל הכחיש עדות לאחר עדות לא בטלה העדות כו' מתניתא פליגא על רב א' חקירות וא' בדיקות בזמן שמכחישין זה לזה עדותן בטלה מה עבד לה רב פתר לה עד בעד א"ר אבין אפי' יפתר כת בכת שני' היא לדיני נפשות דכתיב צדק צדק תרדוף וכ' הפ"מ וכבר ביארתי ביבמות דהא דקאמר לעיל דאפי' בדיני נפשות ס"ל לרב לא בטלה העדות לאו דברי רב הן אלא דהש"ס קאמ' הכי וכר' מנא דס"ל דרב מדמי דיני נפשות לדיני ממונות ור' אבין פליג עלי' וסובר דלא קאמר רב אלא בדיני ממונות

ועיין בירושלמי (פי"א דיבמות ה"ה) מהו שיעידו עדות אחת ותעלה להם עדות אחת (פי' אם נתערבו הולדות) או ייבא כההיא דמר ר' זעירא ר' יצחק בשם רב אסי מאחר שאלו ימצאו העדים זוממין אין נהרגין ואין ההורג נהרג ואוף הכא כן וא"כ הכא נמי איפשר דהטעם משום שכת א' פסולין כמו שהקשו התוס' בסנהדרין (ד' לא) דניהוי כאלו נמצאים העדים קרובים או פסולין וכיון שבטלה מקצתה בטלה כולה ותירצו כיון דלא ידעינן איזה מהם פסול לא הוי בכלל נמצא א' מהם קרוב או פסול אך מ"מ לא הוי עדות ראוי' להזימה וע"כ איפשר דאמר מודה רב בדיני נפשות דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דלא נודע מי הוא הפסול שאינה ראוי' להעיד משא"כ בדיני ממונות כיון דאמרו אין צריך דרישה וחקירה משום דלא תנעול דלת בפני לוין וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' לב) ע"כ לא בטלה העדות (ועי' בס' אבי הנחל ס"ו)

(ה"ד) אמר ר' לא מפני מה כותבין דברי המזכה מפני המחייב שמא תטרף דעתו ואי חליף מילא יימרון לי' הדא אמרת הדא לא אמרת צריכה שני ימים (כצ"ל) נמצא דינו משתקע ר' יוסי ב"ר בון אומר מפני המזכה והנה הא דאמר ר' לא מפני המחייב הוא כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' לד) בשלמא דברי המחייבין למחר חזי טעמא אחרינא ובעו למיעבד הלנת דין כו' והא דאמר ר' יוסי ב"ר בון מפני המזכה (פי' הפ"מ שלא יאמרו טעם א' מב' מקראות והוא כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' לד) כדי שלא יאמרו טעם א' מב' מקראות) וכבר ביארתי לעיל שהטעם הוא כדי שלא יאמר שטעה בדבר שהצדוקין מודין בו וכמו שהקשו התוס' בד"ה אלא דברי המזכין מאי טעמא פי' הקונטרס למה לי' למיכתבינהו משו' משא ומתן דלמחר הא מילתא בעלמא הוא כדי שיחזור אחר זכות לכתוב פלוני זיכה למה לי' טעמא אלא משום דאי הדר לא צייתי לי' הילכך צריך למיכתב טעמא דלא לימא בדבר שהצדוקין מודין בו הייתי טועה וא"ת ומהאי טעמא צריך לכתוב טעמא אעפ"י שיכול לחזור בשעת גמר דין משום דבשעת משא ומתן דלמחר שלא יאמר בדבר שהצדוקין מודין בו הייתי טועה ויחזור ויש לומר כיון דליכא נפקותא כולי האי לענין פטור וחובה של נידון אלא כדי שיחזור אחר זכות לא הי' להם לחוש לכתוב טעמא מאחר דבשעת גמר דין יכולים לחזור בכל ענין אבל אם אינם יכול' לחזור בכל ענין אף בשע' גמר דין שיש נפקותא אז ראוי לכתוב. וא"כ לשיט' הירושלמי דאמרי' בפ"ד דסנהדרין (ה"ד) רבי אומר ובלבד שלא יהיו מחוסרין לומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב (פי' דאז אינם יכולים לחזור ורק לאחר גמ"ד אינם יכולים לחזור אבל קודם גמ"ד יכול לחזור) וא"כ כיון שלדברי רבי (ולעיל הגהתי ר' אמי) דלאחר גמ"ד א"י לחזור א"כ צריך לכתוב כדי שלא יאמר טעיתי בדבר שהצדוקים מודים בו. ור' לא דאמר מפני המחייבין סובר כר' יוסי ב"ר חנינא דאמר אפי' מחוסרין בשעת משא ומהן אינו יכול לחזור אבל לאחר גמ"ד יכול לחזור וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ל"ד) דמסקינן שלחו מתם לדברי ר"י ב"ר חנינא מוצא מכלל רבינו אין מוצא איתמר וא"כ כיון דלאחר גמר דין בלאו"ה יכול לחזור א"כ מפני מה כותבין דברי המזכה ע"כ אמר ר' לא מפני המחייב כו' והוא מחמת דבעי הלנת הדין וכמו דאמרינן שם (ד' ל"ד) עיי"ש

שם (ה"ה) תני א' מן העדים שאמר יש לי ללמד זכות ובא חבירו וסייעו ובא חבירו וסייעו את מי ממנין לראשון ולשני ולשניהם נשמעינה מהדא דמר ר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין הרי שנזדכה מפי עצמו (וכתב הרמב"ן דגרסינן הרי שנזדכה מפי עדיו לא מצינו עד נעשה דיין)

[ונראה לי לבאר שהאיבעי' הוא אפי' אליבא דרבנן וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ל"ג) דתני' ועד א' לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה. ר"י בר"י אומר עונה לזכות ואין עונה לחובה וע"כ מיבעי' ליה אליבא דרבנן דאין עונה אפי' לזכות אך שהוא למד הזכות לפני אחר ובא חבירו וסייעו ובא חבירו וסייעו את מי ממנין לראשון ולשני דאף דאין העד עונה לזכות אך כיון שאחר שמע מה שאמר והאחר יכול ללמד עליו זכות ולימד זכות ומצאו ממש דבריו או שאפי' אין ממש לא הי' יורד משם כל היום כולו את מי ממנין לראשון או לשני אם ממנין לראשון דהיינו להעד שהי' מלמד זכות או דילמא דלעד לא ממנין כיון שאם הוא הי' אומר לא היו שומעין משום דמיחזי כנוגע בעדותו והאחר ששמע ממנו סייע לדבריו מושיבין אותו או שמושיבין בין לשניהם הראשון מפני שהוא הי' המלמד זכות אך לא היו שומעין את דבריו אם היה הוא הא מר והאחר ששמע דבריו וסייעו קבלו ממנו דבריו ע"כ ממנין לשניהן. וע"ז אומר נשמעינה מהדא דר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין הרי שנזדכה מפי עדו לא מצינו עד נעשה דיין (פי' דהא לא תלי בפלוגתא דר"י בר"י ורבנן דלר"י בר"י דאמר דשומעין דברי העד לזכות ודאי ממנין. אך לדברי רבנן דאמרי דאין שומעין לזכות משום דמחזי כנוגע בעדותן מיבעי' להו אם האחר ששמע דבריו וסייע להם אם ממנין לראשון זה אינו דהא הוא בודאי יכול ללמד זכות על עצמו וכמו דתנן בסנהדרין (דף מ') ואפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמו שומעין לו ובלבד שיש ממש בדבריו ואפי' הכי אמר ר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין והוא משום דאין בעל דין נעשה דיין הרי שנזדכה מפי עדו לא מצינו עד נעשה דיין וא"כ אפי' לריב"י דאמר דעד מעיד לזכות לא אמר אלא ששומעין דבריו אבל לא שמושיבין אותו דיין כמו מפי עצמו דשומעין דבריו ואעפ"כ אין מושיבין אותו דיין משים דאין בעל דין נעשה דיין וה"נ בעד וזה לא תלי כלל בפלוגתא דריב"י ורבנן דאפי' לריב"י דאמר דשומעין דבריו אעפ"כ זה בודאי דאין ממנין אותו דיין וכמו דאמר ר' יוחנן בנזדכה מפי עצמו]: נגמר הדין פרק ששי

שם (ה"ב) מתניתין אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו יוצא ליסקל והכרוז יוצא לפניו כו' וכל מי שיודע זכות יבוא וילמד עליו ובגמ' תני שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אומר כל הקודם בו זכה. ריש נקיש אמר הפקר טעות הוא. וכן עבד היוצא ליסקל והקדישו בעליו ר' יוחנן אמר זכה לעצמו ר"ל א' יאוש של טעות היה

[והנה פלוגתא זו הובא בירושלמי (פ"ד דב"ק) וכן (בפ"י דסנהדרין ה"ז) ולא הובא בו הא שהקדישו בעליו וע"כ צריך לבאר דמפני מה הובא בכאן הא דהקדישו בעליו דהא אם לא הקדישו בעליו נמי פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן אמר זכה לעצמו וריש לקיש אמר שיאוש של טעות הוי כמו דפליגי בשור הנסקל

ע"כ נראה לי לבאר במה דאמרינן בגיטין (דף כ"ח) ג' דברים אמר ר"א בן פרטא לפני חכמים כו' והיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים כו' אמר רב יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של כו' כיון דגמר דינא לקטלא קטלינן ליה כו' ת"ש מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש כו' מת איש כו' נהרג ישיאו את אשתו מקומטניסין כו' אל ישיאו את אשתו אלימא מת ממש נהרג ממש ודכוותי' כו' אמאי לא ישיאו את אשתו אלא לאו מת יוצא למות נהרג יוצא ליהרג וקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו כו' איכא דאמרי אמר רב יוסף לא שנו אלא בב"ד של כו' אבל בב"ד של ישראל כיון דנפיק דינא לקטלא קטלי' ליה וכתבו התוס' אע"ג דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ט) שהי' אחד רוכב על סוס וסודרין בידו ומצאו לו זכות והיה הלה מניף בסודרין מ"מ לא כו' ועיין בהרא"ש שהרי"ף פסק כלישנא קמא דבב"ד של ישראל נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים והטעם הוא כמו שפירש רש"י שם נותנין עליו חומרי חיים שלאחר גמ"ד זמנין דחזי ליה זכותא ומחזירין אותי כדאמרי' בנגמר הדין (ד' מ"ב) הסוס רץ ומעמידו

וא"כ הא דעבד לא דמי לשור הנסקל דכיון שיוצא ליסקל מתייאש וע"כ אמר ר' יוחנן כל הקודם זכה. אבל בעבד שהוא דיני נפשות א"כ כיון דנותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים ח"כ נא מתייאש וע"ז אימר הכא דהקדישו בעליו וא"כ הסימן שנתייאש מדלא חס להפסד ממונו והקדישו בעליו וע"כ פליגי בזה דר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה והוא משום דנתייאש ממנו. א"כ כשנמצאו עדים זוממין זכה לעצמו וריש לקיש אמר יאוש של טעות הוי וע"כ מביא הירושלמי הכא על מתניתין דתנן וכרוז יוצא לפניו כל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד עליו וע"כ אמרינן בגיטין (דף כ"ח) נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים. וע"כ אמר והקדישו בעליו (או שצ"ל ונתייאשו בעליו) פי' ששמעו שנתייאש אבל בלאו הכי לא מתייאש ובירושלמי סוף יבמות (פ' ט"ז ה"ה) מקומטריסין כו' מת איש כו' נהרג כו' אין משיאין את אשתו מבית דין שלישי (צ"ל של ישראל) מת כו' נהרג כו' משיאין אשתו התם איפשר דמיירי שאומרים