נועם ירושלמי על נשים פא

ראיה שכתב וא"כ איירי במקום שאין כותבין כתובה וע"כ גובה בגיטה שעליו להביא ראיה שכתב לה כתובה וכותבת לו שובר דבמקום דלא איפשר כ"ע מודו דכותבין שובר וע"ז תני בסיפא כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי (והוא מחמת שעליו להביא ראיה ולא מצא ראיה וע"כ אומרת שנתנה לו שובר ואבד שוברי דבמקום שאין כותבין ודאי כותבין שובר לכולי עלמא ודו"ק

שם ר' חייא בר אבא אשכח פרוזבולא דר' יונתן והוי פרי מיתן ליה אמר ליה לית אנא צריך ליה ותני כן נאמן המלוה לומר שטר זה פרעתיו וקרעתיו (והמפרשים נדחקו בזה) ואיפשר דמביא ראי' מהא דתני נאמן המלוה לומר שטר זה פרעתיו וקרעתיו (פי' אם הלוה תובע השטר לאחר זמן שפרעו נאמן המלוה לומר שקרעו בכדי שלא יעבור על ואל תשכן באהליך עולה וכמו דאיתא בכתובות (ד' י"ט) דאסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו וכן בירושלמי (פ"ד דכתובות ה' ג') ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע וע"כ נאמן דמסתמא לא עביד איסורא וה"נ בפרוזבול והוא כמו דאמרינן בגיטין (ד' נ"ז) אמר ר"נ נאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי ואבד ממני מאי טעמא כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק התירא ואכיל איסורא (ודלא כהק"ע והפ"מ) וע"ז אמר מתניתא אמרה כן כו' האשה גובה שלא בגט ובע"ח שלא בפרוזבול ואיפשר כן לא פרעתיו וקרעתיו והכא פרעתיו וקרעתיו והק"ע גריס ואיפשר כן לא קרעתיו והכא קרעתיו והכי פירושו ואפשר שיגבה בלא פרוזבול אלא ודאי שטוען פרוזבול הי' לי וקרעתיו א"כ הכא נמי נאמן והפ"מ פי' ואיפשר כן דקתני שלא בפרוזבול ומשמע דלא כתב פרוזבול כלל בתמי אלא לאו פרעתיו וקרעתיו קאמר והכא נמי כן ופרעתיו הוא סתירה וביטול כמו תפריעו את העם ממעשיו והוא דוחק וע"כ נראה לי דקאמר ואיפשר כן לא פרעתיו וקרעתיו והוא (ט"ס וצ"ל) אלא לא פרעתיו וקרעתיו (פי' ואיפשר כן אהא דתנן האשה גובה שלא בגט ואיפשר כן שהיא גובה שלא בגט הא הבעל יכול לומר לא גרשתיך וכמו דמקשה בכתובות (ד' פ"ט) ואי ליכא עדי גירושין במאי גבי' אלא ודחי בדאיכא עדי גירושין עסקינן אלא שהבעל אומר שכיון שאין בידה גט א"כ מוכח שפרע הכתוב') ע"ז אומר אלא לא פרעתיו (פי' שהבעל טוען שפרע והוא קרע את הגט וע"ז אומר מן הסכנה ואילך נאמנת לומר לא פרעתיו וקרעתיו (פי' שבאמת לא נפרעה הכתובה וקרעתיו מחמת הסכנה) והכא לא פרעתיו וקרעתיו (פי' דבפרוזבול נמי אין נאמן הלוה לומר שפרע והראי' שאינו מראה הפרוזבול ומסתמא קרע מחמת שנפרע החוב) וע"ז אומר מן הסכנה ואילך נאמן לומר לא פרעתיו וקרעתיו דבאמת לא נפרע עדיין החוב ואעפ"כ קרעתיו (והוא דלא כהק"ע והפ"מ). והק"ע הקשה דמאי קאמר מתניתא אמרה כן דהא מתניתא לא קמיירי אלא בשעת הסכנה ואיפשר לומר דבתמי' קאמר מתניתא אמרה כן כו' בתמי' דהא מתניתין אמרה דדווקא בשעת הסכנה אבל שלא בשעת סכנה לא ולפי מה שפסק הרמב"ם דמסכנה ואילך יכולים לומר אפי' שלא בשעת סכנה אתי שפיר הא דקאמר מתניתא אמרה כן בניחותא והא דמקשה בגיטין (ד' ל"ז) ממתניתין איפשר לומר דמקשה אהא דתנן וכן בע"ח שמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אילו לא יפרעו ולפי הטעם של ר"נ מחמת דלא שביק התירא ואכיל איסורא א"כ אמאי אמר תחילה דבע"ח אינו נפרע שלא בפרוזבול ודו"ק]

שם (ה"י) אמר ר' חנניה קומי ר' מנא לית הדא אמרה ההן דיזיף מן חברי' וחזר ויזיף מיניה צריך מימר לבד מן כרטיסא קדמי' דאית לי גבך (פי' דאלו"ה אינו גובה רק בשט"ח אחת וכמו דאמרינן שתי כתובות וגט כו' אינו גובה אלא כתובה אחת) וע"ז אומר אורחא דאיתתא מימר אבד פורנא עביד חורין פי' דאורחא דאיתתא אם אבדה כתובתה אומרת לבעל שאבדה כתובתה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת) אלא כי אורחא כו' מימר אבד כרטיסא עביד חורין ופי' כי אין אורחא של בע"ח שאם אבד להם השט"ח שיאמרו שיכתוב להם שט"ח אחר) אלא כי איפשר יודי ליה והנה הק"ע פירש אם איפשר שיודה ליה שזה יוכל להיות שיודה לו בפני עדים שחייב לו אבל לא שיעשה שט"ח אחר והפ"מ ירש אלא כי איפשר יודי ליה (פי' יודה ששטר הראשון הוא מזוייף) ולי נראה לפרש בפשיטות והוא שאומר אלא כי אורחא דבר נש מימר אבד כרטיסא עבד חורין אלא כי איפשר יודי ליה (פי' דלאו אורחא של אדם אם אבד שט"ח שיאמר לו אבד שטר חוב עביד חורין דמתיירא שמא כשישמע שאבד השט"ח יכפור לו בחובו אבל אם לא אמר שאבד שט"ח וא"כ איפשר שיפרע לו אף שלא יראה לו שט"ח יודה לו על המלוה דהא לא אמר לו שאבד השט"ח וא"כ מסתמא יש לו השט"ח ויודה לו וע"כ אומר אורחא דבר נש אבד כרטיסא עביד חורין)

שם פליגי בה תרין אמוראין חד אמר לכתובה אבל לא לתנאין וחרנא אמר בין לכתובה בין לתנאין וכן פליגי בזה בכתובות (ד' צ') אטר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ורב יהודה אמר אפילו תוספת יש לה ועיין מה שביארתי ע"ז לקמן (ספ"י דכתובות)

שם ניחא גר קטן וקטן מגרש אמר ר' חגי קיימתיה כיי דמר ר' אלעזר בשם ר' חנינא והוא שבא עלי' משנתפקח ומשנשתפה וכא הוא שבא עליה משהגדיל הנה התוס' בכתובות (דף צ') דהא דאמרינן יש לה כתובה שע"מ כן קיימה הוא כתובה מאתים שע"מ כן קיימה שיהא עכשיו כתחילת נשואים (דאלו"ה מאי קמל"ן דהא אפי' לא כתב לה מעולם יש לה כתובה) והירושלמי מדמה להא דאמרינן בכתובות חרש או שוטה שכנסו פיקחת אעפ"י שחזר החרש ונתפקח שוט' ונשתפה אין לה כתוב' רצה לקיימה כתובתה מנה ר' אלעזר בשם ר' חנינא והוא שבא עליה משנתפקח ומשנשתפה אבל אם לא בא עליה אפילו כתובה מנה לית לה וא"כ לית לה אלא כתובה מנה: מי שהיה נשוי פרק עשירי

מתניתין מי שהי' נשוי לשתי נשים ומת הראשונה קודמת לשני' יורשי הראשונה קודמין ליורשי השני' נשא את הראשונה ומתה נשא שני' ומת היא שני' ויורשי' קודמין ליורשי הראשונ' ובגמ' מתניתא לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות ולכאו' איפשר לפרש דקאי על מזונות מחיים דלית בה דין קדימה והוא דהירו' לטעמיה כמו שביארתי בפ"ה דכתובות דהירושלמי סובר דיכול הבעל לומר לאשה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכמו דאמרינן בירושלמי לקמן (רפי"א) אשת איש שאמרה יצאו מעשה ידי למזונותי אין שומעין לה ודלא כמו רב הונא שסובר בכתובות דיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ג"כ כיון שמעשה ידיה עיקר א"כ הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ע"כ לית בה דין קדימה רק מהרמב"ם (פי"ח מה' אישות הי"ד) מוכח שסובר דהירו' קאי על מזונות אלמנה שכתב הניח נשים רבות אעפ"י שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה שאין דין קדימה במטלטלין וכתב הראב"ד ואפי' ניזונות מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת וה"ל כלוה ולוה וחזר וקנה שכולם שווים בו והה"מ פירש דברי הרמב"ם שכמו שלא אמרו חכמים קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למוכרן ולהפקיען מידי שיעבוד המלוה כך לא אמרו דין קדימה במזונות לפי שאם רצה הבעל למכור נכסיו הרי הוא מפקיען מידי שיעבוד מזונות וטעם נכון הוא זה והטעם שכתב הר"א בהשגות מפני שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו אינו נכון ואפי' בכתובה לא תהיה דין קדימה באלמנה שהרי אינה נגבית אלא משעת מיתה והרשב"א כתב בדין המזונות דבשעבוד מזונות הקילו ולי נראה דאין מהירושלמי ראיה דהירושלמי לטעמיה שסובר דשיעבוד דמזונות אלמנה לא אלימא וכמו שביארתי (בפ"ט דכתובות) וכמו דאמרינן לקמן (פי"ג דכתובות ה"ג) אין אלמנה דוחה את הבנים ואין אלמנה דוחה את הבנות כו' ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה ובירושלמי (פ"ט דב"ב ה"א) ראויה היא לתבוע ולאבד מזונותיה כהדא ארמלתא דר' שובתי הות מבזבזא בנכסי' כו' איתחמון זבנין מן נכסיה ואתית ותבעת פורנא כו' א"כ שיטת הירושלמי דאפי' באונס ג"כ אבדה מזונותי' ועיין מה שביארתי (פ"ט דכתובות ה"ז) וא"כ איפשר שתהא המוקדמת תובעת כתובתה ותאבד מזונותי' והשניה לא תאבד מזונותיה וע"כ ליכא דין קדימה במזונות האלמנה וא"כ אין ראיה מזה לשיטת הש"ס דילן דמשמע שסובר דדוקא מן השופי אבל באונס לא וכמו שהביא הרא"ש בפ"ה דכתובות וח"כ אין ראיה מזה הירושלמי אך משמעות הפוסקים שפסקו כהירושלמי לדינא אפי' לשיטת הש"ס דילן דליכא דין קדימה במזונות

עוד שם אמר בן ננס יורשי הראשונה אומרים ליורשי השני אם כבע"ח אתם טלו את שלכם וצאו ואם לאו אנו ואתם נחלוק בשוה אמר לו ר"ע בני שני' קפצה עליהן ירושת תורה ונוטלין כתובת אמם וחוזרין וחולקים ר' מנא אמר בשיש שם דינר יתר נחלקו אבל אם אין שם דינר יתר אף בן ננס יודה לר"ע בני השני' קפצה עליהן ירושת תורה (כצ"ל) א"ל ר' יוסי ב"ר בון הך דלא תניתא פליגא את עביד לי' פליגא (פי' לדברי ר' מנא שחומר בן ננס טלו את שלכם וצאו משמע דליכא ירושה יותר (וכן פירש"י בכתובות (ד' צ'). וע"ז אומר הך דלא תניתא פליגא את עביד פליגא משום דמשמע מן הברייתא דבאין שם יתר דינר נחלקו וע"ז אומר אלא בשאין שם יתר דינר נחלקו אבל אם יש שם יתר דינר אף ר"ע יודי לבן ננס כו' והוא כמו דאמרינן בכתובות (ד' צ') אמר רבה כו' דכ"ע אחת בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין והכא בכתובה נעשית מותר לחבירתה והוא הדין לבע"ח מר סבר כתובה נעשית מותר לחבירתה והוא הדין לבע"ח ומר סבר אין כתובה נעשית מותר לחבירתה והוא הדין לבע"ח ואמינא להו אנא בבע"ח כ"ע לא