נועם ירושלמי על נשים עג

מקח טעות וכבר הארכתי שם וכתבתי שמה שכתב עוד שם בזה דחוק והקשיתי שם דאי אמרינן דבלא ידע שנסתרה הוי מנוקה מעון וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דסוטה ה"ג) כאן שידע בה כאן שלא ידע בה ולפי מה שפירש הפ"מ שם דאם לא ידע בשעת ביאה הוי מנוקה מעון א"כ אמאי לא ישקנה אחר כך דהא מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואמאי תצא שלא בכתובה. אך לפי מה שביארתי דבאלמנה לכהן גדול אם לא הכיר בה הוי מקח טעות ואף על גב שנוכל לברר על ידי השקאה עכ"ז שלא הכיר בה הוי נשואין בטעות וא"כ לא הוי אלא ארוסה וארוסה אין משקין אותה דתחת אישך כתיב ואף דנוכל לברר ע"י השקאה מ"מ כיון דהוי מקח טעות א"כ לא הוי נשואה ועיין ביבמות (ד' ק"ז ודף נ"ח) והא שהקשו התוס' ביבמות (ד' נ"ח) ונקה האיש מעון וא"ת ונוקמא כגון שבא עלי' בשוגג כשבא עלי' לא ידע עדיין שנסתרה כו' וא"כ לפי מה שביארתי מה הקשו דהא הוי הנשואין בטעות אך התוס' הקשו לפי שיטת הש"ס דילן דמה שהוא ע"י ביאת איסור לא הוי מקח טעות משא"כ לשיטת הירושלמי ויש לדחות ודו"ק)

שם (ה"ז) מתניתא במומין שאין דרכן להולד אבל במומין שדרכן להולד אפי' משנכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראי' ולומר התניתי עמה ופי' הפ"מ מתניתא דמחלק בין נולדו ברשות האב לנכנסה לרשות הבעל דוק' במומין שאין דרכן להולד בכל עת דרך מקרה והילכך ברשו' האב האב צריך להביא ראי' שלא היו בה מקודם אבל במומין שדרכן להולד תמיד אפי' משלא נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראי' שכך התניתי עמה שאפי' במומין כאילו אני מקפיד בהן והוא דוחק מאוד והק"ע גריס מתני' במומין שדרכן להולד אבל במומין שאין דרכן להולד האב צריך להביא ראי' וכן אמרינן בכתובות (ד' ע"ו) מודה ר"מ במומין הראויין לבוא עמה מבית אבי' שעל האב להביא ראי' ואמאי מנה לי בידך הוא אמר לי' הכא במאי עסקינן ביתרת יתרת מאי ראי' מייתי ראי' דראה ונפייס הוא

ועוד נראה לי לפי מה שביארתי בפרק קמא (הלכה י') ר' אלעזר שאל לר' יוחנן מתניתין דר"ג ור"א דלא כר' יהושע אמר לי' דברי הכל שני' היא מומין שדרכן להולד. וביארתי שם דלא כהק"ע והפ"מ הוא שני' היא מומין שדרכן להולד ע"כ אמרינן כאן נמצא כאן הי' אבל בבתולין שאינו מצוי שתהי' נבעלת אחר הנשואין אלא ודאי שנבעלה בבית אבי' וכמו שאמר שם בירושלמי אמר ר' יוסי מקמא דין חמיי רבנן מדמי מומין לבתולים כו' מומין מבתולים שאם נולדו כו' הבעל צריך להביא ראי' ובתולין וכי בטלי לא בבית אבי' בטלי כו' וע"ז אומר מתניתין במומין שדרכן להולד (כצ"ל) (פי' שדרכן להולד בשעה מועטת) אבל במומין שאין דרכן להולד (פי' שאי איפשר שיולדו ביום א') א"כ ודאי המומין היו בבית אבי' וא"כ ליכא בזה הטעם דכאן נמצא כאן הי' כיון דודאי בבית אבי' הי' וע"כ האב צריך להביא ראי' אך מה שמסיים צריך להביא ראי' ולומר התניתי עמה צריך להגיה ולומר התניתי עמו (פי' שהאב צריך להביא ראי' כיון שאין דרכן להולד ביום א' א"כ ודאי ברשות אבי' נולדו). אך מה שמסיים לומר התניתי עמו הי' לו לומר האב צריך להביא ראי' שברשותו נולד

ע"כ נ"ל שמביא הבריית' מתניתין במומין שדרכן להולד אבל במומין שאין דרכן להולד על האב להביא ראי' וא"כ מוכח מזה שהטעם משום כאן נמצא כאן הי' וזהו כמו ר' יוחנן דס"ל דמתניתין אתי ככולי עלמא מחמת שאין דרכן להולד אבל לר' יוסי דאמר דילפינן מומין מבתולים וא"כ אפילו מימין שאין דרכן להולד ביום א' נמי על הבעל להביא ראי' והוא כמו שביארתי שם דרישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך וא"כ כיון דנכנסה לרשות הבעל ע"כ אפילו מומין שאין דרכן להולד ביום א' נמי הבעל צריך להביא ראי']: וע"ז מסיים הירושלמי לומר התניתי עמו וא"כ יהי' הפירוש שבמומין שאין דרכן להולד מחדש אלא שנולדו עמה כגון ביתר אבר וא"כ מאי יביא ראי' שהתנה עמו (פי' שהתנה עם הבעל ונתרצה לזה) והוא כמו דאמרינן בש"ס דילן (ד' ע"ו) איתיבי' רב אחא ברי' דרב אוי' לרב אשי מודה ר"מ במומין הראוין לבוא עמה מבית אבי' שעל האב להביא ראי' ואמאי מנה לי בידך הוא א"ל ביתרת יתרת מאי ראי' מייתי ראי' דראה ונפייס הוא

שם (ה"ח) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג בד"א במומין הקטנים אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא ובגמ' ר' יהודה בשם רב כיני מתניתא בשהיו בו אבל נולדו בו כופין אותו להוציא ר' בא בר כהנא בשם ר' יוחנן הלכה כרשב"ג אתא עובדא קומי ר' ירמי' בכופיא וכפפו ואתי' דרב בשאין בו ודרשב"ג כשנולדו בו (פי' דפריך לרב דמוקי להא דת"ק בשהיו בו ורשב"ג ודאי בשנולדו בו דאי בשהיו בו מה לי גדולים מה לי קטנים הא קיבלה אלא ודאי בשנולדו בו א"כ לא פליגי ת"ק ורשב"ג בדבר א') (ואפשר שצריך לגרוס ואתי' דרבנן כשהיו בו (פי' לדברי רב) ודרשב"ג בשנולדו בו אמר ר' זעירא אתייא דרשב"ג כר"מ (והוא כמו דפריך בש"ס דילן בכתובות (ד' ע"ז) רב יהודא תני נולדו חיי' בר רב תני היו מ"ד נולדו כ"ש היו כו' מאן דאמר היו אבל נולדו לא תנן אמר רשב"ג בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא בשלמא למ"ד נולדו היינו דשני בין גדולים לקטנים אלא למ"ד היו מה לי גדולים מה לי קטנים כו' כסבורה שיכולה לקבל ועכשיו אינה יכולה לקבל והוא כר"מ שאומר אעפ"י שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וכן משני בירושלמי כר"מ וע"ז פריך היי דין ר"מ בקדמייא או באחרייא אין בקדמייא דהיינו ר"מ דקדמיי' היינו במשנה שבתחילה דסובר ר"מ שאפי' על מומין שבגלוי יכול לטעון וסובר הירושלמי דר"מ פליג על רבנן דאמרו ראה ונפייס דאפשר דסבור הי' שיכול לקבל ועכשיו אינו יכול לקבל (ולפי"ז הוא דלא כמה שכתבו התוס' בכתובות (ד' ע"ה) נראה לרבינו יצחק דר"מ לא פליג אמומין שבגלוי דמודה דאין יכול לטעון דראה ונפייס הוא כדאמר סתמא דהש"ס בגמ' ולשיטת הירושלמי אפשר לומר דר"מ לטעמי' שאומר שהיא יכולה לומר כסבורה הייתי וכמו כן לגבי דידי' יכול לטעון אפי' במומין שבגלוי שסובר ר"מ דלא אמרינן ראה ונפייס ואפשר דטעמי' שיכול לומר כסבור הייתי כו' והא דקאמר אין בקדמייא עד שיתנה אפשר לומר לפי גירסת הירושלמי בד"א במומין שדרכן להולד אבל במומין שאין דרכן להולד ופירשתי דהיינו ביתרת אבר וגרסתי שם עד שיתנה עמו ופי' שיתנה האב עמו שאינו מקפיד ע"ז) אין באחריי' אפי' התנה לא כלום הוא אלא סלקת מתניתין כרשב"ג (פי' ואין באחריי' אפי' התנה לאו כלום הוא) והוא דלא כמו שפירשו הק"ע והפ"מ שהוא קושי' אלא בניחותא והפי' הוא דאתי כר"מ ואין בקדמייא עד שיתנה אבל בלאו"ה לא אמרינן דראה ונפייס ואין באחריי' אפילו התנה לאו כלום הוא והא דקאמר אלא סלקת מתניתין כרשב"ג ואל הן כופין אותו להוציא כרבנן והפ"מ והק"ע נדחקו בזה

ע"כ נראה לי כמו שביארתי דקאמר תחילה דלרשב"ג נמי מיירי בשהיו בו והא דמחלק בין מומין קטנים לגדולים ע"ז קאמר דזה ניחא דרשב"ג אתי כר"מ אלא סלקת מתניתין כרשב"ג ואלו הן שכופין אותו להוציא כרבנן (פי' שפשט המשנה משמע דהא דקאמר ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס הוא פירוש להא דאמר רשב"ג בד"א במומין הקטנים אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא וע"ז קאמר אלו הן שכופין להוציא אבל לפי מה שתירץ דרשב"ג סובר כר"מ באחרנייתא וע"כ אומר בד"א במומין הקטנים אבל בגדולים כופין אותו להוציא אפי' בשהיו בו והוא כר"מ שאומר שיכולה לומר סבורה הייתי כו' וא"כ איך ר"מ פליג ע"ז הא ר"ג כר"מ סבירא לי' וא"כ צריך לומר דסלקת מתניתין כרשב"ג (פי' דסיום המשנה הוא כרשב"ג) ואלו שכופין אותו להוציא כרבנן (פי' דבזה אפי' רבנן נמי מודו) (וכן ביארתי בספרי נועם ירושלמי בשבת (פ"ג דשבת ה"ג) סלקת מתניתין מעשה שעשו אנשי טברי' כן הגהתי שם והפי' הוא סלקת מתניתין שזהו סוף המשנה והבאתי ראיות ע"ז עיין שם) וה"נ הפי' הוא דא"כ דרשב"ג סובר כר"מ אם אלו שכופין אותו להוציא נמי שייך לדברי רשב"ג וא"כ איך יחלוק ר"מ על זה הא רשב"ג סובר כר"מ וא"כ צריך לומר דסלקת מתניתין כרשב"ג שסוף המשנה הא דאלו שכופין להוציא הוא כרבנן וע"ז אומר נשמעינה מן הדא (פי' שמהברייתא נמי מוכח דהא דתנן ואלו שכופין אותו להוציא אינו מדברי רשב"ג) וע"ז מביא הברייתא רשב"ג אומר אם הי' מום גדול כגון סומא באחת מעיניו קיטע באחת מידיו חיגר באחת מרגליו יוציא ויתן כתובה וא"כ הא דקאמר ואלו הן שכופין אותו להוציא אינו מדברי רשב"ג דהא הא דקאמר רשב"ג דבמומין הגדולים כופין אותו להוציא היינו קיטע באחת מידיו חיגר באחת מרגליו ע"ז אומר הדא אמרה סלקת מתניתין כרשב"ג ואלו שכופין להוציא כרבנן וא"כ איפשר לומר כרב דתני היו בו ואפי' בהיו בו מחלק נמי רשב"ג בין מומין הקטנים לגדולים דסובר כר"מ והא דפליג ר"מ היינו ממתניתין דואלו שכופין אותו להוציא שזה אינו מדברי רשב"ג והפ"מ נדחק בזה מאוד עיין שם ודו"ק: