נועם ירושלמי על נשים עא

לירושת אחי אביו וע"ז אומר רוצה הוא בתקנת בתו יותר מן הקרובים (פי' דזה לא הוי חב לאחרים משום שרוצה אדם בתקנת בתו יותר מן הקרובים (פי' דמסתמא רוצה בתקנת בניו יותר) ובזה יתיישב הא דמקשה תחילה בירושלמי דכל הלשונות אדם מזכה חוץ מלשון ירושה וא"כ איך תני דאם מחו יירשו אחרים תחתיהם כו' דאיך מהני לשון ירושה ואמאי לא משני כמו דמשני בש"ס דילן (ד' קכ"ט) דפריך והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקני הוא מותיב לה והוא מפרק לה בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה הוא אך כיון דמשני בירושלמי דמיירי דאין לו אחים והירושלמי לטעמיה דאמרינן בב"ב (פ"ח ה"ה) אמר ר' יוחנן לא אמר ר' יוחנן בו ברוקה אלא על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות וא"כ כיון דמשני דמיירי שאין לו אחים ע"כ לא מתרץ כמו דמתרץ הש"ס דילן בראוי ליורשו וריב"ב הוא ובש"ס דילן דמשני בראוי ליורשו היינו כמו רבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל בנו של ריב"ב ומוקמי לפלוגתא דריב"ב באחר במקום בת כמו שפירש רשב"ם ולהש"ס דילן לא קשה ליה דאינו חב לאחרים במה שיוכל לבוא מזה חוב לאחרים ואינו רק אם אמר בפירוש אם מתי יירשו אחרים תחתיהם ע"כ אמרינן דבין שאמר תנו ובין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל משום שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם אבל באומר תנו שקל לבני לא קשה להש"ס דילן הא דחב לאחרים ודו"ק): המדיר פרק

שביעי

(ה"א) מתניתין המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד לה פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה כו' תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכא את מר הכין (פי' דהתם תנן שבת אחת יוציא ויתן כתובה והכא אה מר הכין דתמתין שלשים יום) ומשני תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ופריך ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו ופי' בשלמא בתשמיש המטה יכול להדירה דמיירי באומר הנאת תשמישך עלי) וכמו דאיתא בכתובות (דף ע"א) כדרב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי' יפר לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכן איתא בירושלמי (פי"א דנדרים ה"א) אמר רב הונא הנייתי עליך כופה ומשמשתו הנייתך עלי הרי זה יפר אבל הכא במדירה מנכסיו קשה ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו אמר ר"י בן חנינא מכיון שהוא עתיד לגרשה וליתן כתובה ולמעט ממזונותיו כמו שאין בו חוב (פי' דהא יכול להפקיע שיעבודה דהא יכול לגרשה וא"כ יכול להפקיע שיעבודה וע"ז פריך ותהא יושבת וממתנת אם גירש הרי יפה ואם לאו יעלה לה מזונות וע"ז משני כמאן דמר אין מזונות האשה דבר תורה: והנה בספרי עמק יהושע (ס' כ"ד) הקשיתי שם על הא דמשני כמ"ד אין מזונות האשה דבר תורה (וע"כ חל הנדר) וקשה דהא מעשה ידיה הוי לכולי עלמא מדרבנן ואפ"ה קאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליה יותר מן הראוי לו אבל בחמש סלעים אינו יכול לאסור וכה"ג הקשו תוספות על רש"י בכתובות (דף ע"א) בד"ה שהגיע זמן ולא נישאו פירש בקונטרס דמדאורייתא לא משתעבד לה לפיכך הנדר חל וקשה דא"כ מן הנשואין נמי יחול הנדר מהאי טעמא דהא קייל"ן דמזונות האשה דרבנן ועוד קונם שאני עושה לפיך אמאי אין הנדר חל והא מעשה ידיה לכולי עלמא לא הוי אלא מדרבנן ותירצו שם דהירושלמי סובר דבשיעבודא דבעל אלמוהו לשיעבודא ע"כ אינה יכולה לאסור משא"כ בשיעבודא דאשה דהא בלאו"ה יכול להוציאה בע"כ וכה"ג כתב הר"ן לתרץ דברי הרמב"ם עיין שם)

וכעת נראה לי דהירושלמי לית לי' הא דאלמוה לשיעבודא (שלא הובא זה בירושלמי) והא דאמר כמאן דאמר אין מזונות האשה דבר תורה הוא כמו דאמרינן בירושלמי (פי"א דכתובות ה"א) אשת איש שאמרה תורה יצאו מעשה ידי למזונותי' אין שומעין לה וא"כ מוכח דהירושלמי סובר כמו ריש לקיש בכתובות (ד' נ"ט) דמעשה ידי' עיקר ומזונות תקח תחת מעשה ידי' וע"כ משני כמ"ד אין מזונות אשה מד"ת ולא הוי רק דרבנן והוא בשביל מעשה ידי' ולר"ל כיון דמעשה ידי' עיקר ומזונות תחת מעשה ידי' וא"כ יכול הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כיון דעיקר התקנה הוא משום הבעל וע"כ כיון שיכול לומר לו צאי מעשה ידיך במזונותיך ע"כ יכול לאסור על אשתו נכסיו דהא יכול להפקיע שיעבודה על ידי שיאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והוא כמו דאיתא בכתובות (ד' ע') אלא מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך נעשה כאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ופריך על זה ואם איתא להא דאמר רב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה כו' וא"כ להירושלמי שאינו סובר כרב הונא ע"כ יכול לאסור על אשתו משא"כ כשהיא אומרת קונם שאני עושה לפיך מחמת שהיא משועבדת למעשה ידי' דהא הירושלמי סובר דאשת איש שאמרה יצא מעשה ידי למזונותי אין שומעין לה וע"כ אינה יכולה לאסור בקונם רק בהעדפה וכמו דאיתא בירושלמי (פי"א דנדרים ה"ד) אמר ר' בא כשאסרה מעשה ידי' מלעשות עד ה' סלעים פודה מכאן ואילך אינו כופה (פי' וע"כ חל הנדר על ההעדפה) ועל זה אומר כהדא דתני אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית (ואם כן מוכח דמזונות תחת מעשה ידיה ועל כן הוי כמו פריעת חוב מדמי שביעי') ופריך ויעמיד לה פרנס כהדא איש פלוני מודר ממני הניי' כו' (פירוש שאומר דמוכח דמותר בהעמדת פרנס ואע"ג דפרנס שליחותי' קא עביד והוא כמו דפריך בכתובות (דף ע') ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומשני אמר רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד כו' והירושלמי משני לה כהדא איש פלוני מודר הנאה ממני והוא כמו שהקשו התוס' בכתובות בד"ה כל הזן אינו מפסיד ולא בעי לשנויי בחנוני הרגיל אצלו אומר ר' דיעמיד פרנס משמע דמפרנס לה מזונו אבל בחנוני הרגיל אצלו לא מפרש והירושלמי שאומר כהדא איש פלוני איפשר דלא ניחא ליה לתרוצי באומר כל הזן אינו מפסיד והוא דסובר כר' אמי דדוקא בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואתי למעוטי אפי' שאר איסורי' ג"כ ואיפשר לומר דע"כ פריך ויעמיד פרנס כהדא איש פלוני מודר הנאה ממני דבלאו"ה הי' אפשר לומר דיעמיד פרנס הוא בשיאמר כל הזן אינו מפסיד ואמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וע"כ התירו לה שלשים יום והוא משום שמא ימצא פתח לנדרו אבל לעולם לא התירו ע"י פרנס דכל הזן אינו מפסיד ע"כ פריך ויעמיד פרנס כהדא איש פלוני מודר ממנו הנאה דזה מותר לגמרי וא"כ יעמיד פרנס לעולם וע"ז משני רשות ביד האשה לומר אי אפשר להתפרנס מאחר אלא מבעלי והתנינן המשרה את אשתו ע"י שליש ומשני כאן כשקיבלה עלי' כאן בשלא קיבלה עלי' כו'

עוד שם ר' יוסי אומר בכהנות פליגין יותר מכאן יוציא ויתן כתובה בסוף שנים ור' יהודה אומר בישראל חדש א' יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה בסוף שנים ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובתה בתחלת שלשה ותני פליג בסוף שלשה דברי ר"מ א"ל ר' מנא הן דלא תניתא פליגא את עביד פליגא אלא בישראל פליגין יותר מכאן יוציא ויתן כתובה בתחילת שנים ור' יודה אומר בישראל חדש א' יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים ובכהנת ב' מקיים ג' יוציא ויתן כתוב' בסוף ג' ותני כן בסוף נ' ד"ה והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בזה הירושלמי. ולי נראה שיש כאן (ט"ס) וחילוף השורות (וכצ"ל) ר' יוסי אומר בכהנת פליגין יותר מכאן יוציא ויתן כתובה בסוף שנים ור' יהודה אומר בישראל חודש ח' יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה בסוף שנים (והוא ט"ס וצ"ל בתחילת שנים) והוא שסובר דבכהנת פליגין אבל בישראל לא פליגי וא"כ כיון דת"ק קאמר עד שלשים יעמיד פרנס כו' ה"נ סובר ר' יהודה והא דקאמר בישראל חודש א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה היינו בתחילת שנים כמו הת"ק) ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה בתחילת שלש (פי' דכמו דאמרינן בישראל שנים יוציא ויתן כתובה הוא בתחילת שנים דהא ר' יוסי אומר דבכהנת פליגין) ולא בישראל וא"כ הא דקאמר נמי ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה היינו בתחילת שלש ותני פליג בסוף שלשה דברי ר' מאיר ומביא ראי' מחבריי' דבסוף שלשה דברי ר' מאיר אלמא דר' יהודה סובר בתחילת שלשה ופליג עם ר"מ. וע"ז אמר לו ר' מנא הן דלא תניתא פליגא את עביד פליגא דאדרבה יותר טוב לפרש דר' יהודה פליג עם ת"ק בישראל נמי דאל"כ למה לו לומר בישראל חודש א' יקיים אלא ודאי דפליג עם ת"ק בישראל נמי והא דתני בסוף שלש נמי הוא דוחק דר"מ יחלק עם ר' יהודה כיון דסובר כמו ר' יהודה דיש חילוק בין ישראל לכהנת א"כ למה לאפושי פלוגתא בין ר"מ ובין ר' יהודה ושיהי' שלש מחלוקת בדבר וע"ז אמר לי' ר' מנא הן דלא תניתא פליגא את עביד פליגא אלא בישראל פליגין יותר מכאן יוציא ויתן כחובה בתחלת שנים ור' יהודה אומר בישראל חודש א' יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה בתחילת שנים (והוא ט"ס וכצ"ל בסוף שנים) וא"כ חולק עם ת"ק בישראל נמי ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה בסוף שלשה (דכיון שאומר תחילה בישראל חודש א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה היינו בסוף שנים (בכדי שמחלק בזה עם הת"ק) א"כ צריך לומר נמי הא דקאמר ובכהנים שנים