נועם ירושלמי על נשים סט

וכמו דאיתא בירושלמי (בפי"ב ה"ו) אית תנא תני חליצה גנאי אית תנא תני חליצה שבח אמר רב חסדא מאן דאמר חליצה גנאי כמשנה הראשונה מאן דאמר חליצה שבח כמשנה אחרונה אמר ר' יוסי אפי' תימר כאן וכאן כמשנה ראשונה כאן וכאן כמשנה אחרונה כו' ופי' הפ"מ דמ"ד גנאי אפילו למשנה אחרונה והי' לו להתכוין לשם מצוה אלמא דאפי' למשנה אחרונה אין כופין ויכול לייבם אפי' לפי משנה אחרונה וע"כ סובר הירושלמי שכותבין איגרת מרד על שומרת יבם

ומה שפירשו המפרשים הק"ע והפ"מ דכאן וכאן כמשנה אחרונ' והא דכותבין אגרת מרד היינו בשאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ הוא דחוק דהא משמעות הברייתא דתני ר' חייא הוא בשהיא מרדה וכמו שהבאתי תחילה מהא דתני שם רבותינו חזרו ונמנו וכן אמרינן בירושלמי תני ר' חייא ארוסה וחולה ושומרת יבם כותבין לה איגרת מרד על כתובתה מה אנן קיימין אם כשמרדה עלי' והיא נדה התורה המרידתו עלי' אלא כן אנן קיימין דמרדה עליו עד שלא באת לנדתה וא"כ איך הגיהו כאן לייבם כאן לחלוץ וכשהיא אינה רוצה לא לייבם ולא לחלוץ א"כ מיירי שהוא מורד והברייתא מיירי שהיא מורדת וכמו שהוכחתי מהברייתא וכן אמרי' בכתובות (ד' ס"ג) אחת לי חולה כו' בשלמא למאן דאמר מתשמיש היינו דקתני חולה אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא כו' וא"כ הברייתא דר' חייא מיירי שהיא מורדת וע"כ התירוץ הוא כמו שביארתי והא דקאמר ר' זעירא בשם שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם צריך להגיה לשומרת יבם ודו"ק]

שם (הי"א) רב אמר כצ"ל כו' לשון נקי שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אכילה ממש על דעתי' דרב אוכלת משלו על דעתי' דר' יוחנן אוכלת משלה מה שפי' הפ"מ בכאן הוא דחוק וצ"ל על דעתי' דרב אוכלת משלה (דהא מפרש אוכלת תשמיש אבל האכילה גופא הוא ממה שנתן לה ומשלה אוכלת בשבת) על דעתי' דר' יוחנן אוכלת משלו (פי' לר' יוחנן שאומר אכילה ממש וא"כ הא דקתני ואוכלת עמו בלילי שבת היינו משל בעל וכן פי' הק"ע ודלא כהפ"מ: מציאת האשה פרק ששי

מתניתין מציאת האשה ומעשה ידי' של בעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחיי' בושתה ופגמה שלה כו' ובגמ' ר' חזקי' בשם ר' אימי אתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר דברי הכל וחרנא אמר במחלוקת כו' מסתברא דרשב"ל הוא דו אמר במחלוקת דו פתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן מעה כסף לצרכי' ותנינן ואם אין נותן לה מעה כסף לצרכי' מעשה ידי' שלה (ומפרש ר"ל דפליגי בזה דלר"מ תיקנו מותר תחת מזונות ומעשה ידי' תחת מעה כסף ולר"י הסנדלר איפכא וא"כ הכא דקאמ' דמעשה ידי' של בעלה תלוי במחלוקת אם מעשה ידי' תחת מזונות או תחת מעה כסף) וחד אמר דברי הכל הוא ור' יוחנן לטעמי' דמפרש (בפ"ה ה"ה) דבמותר לאחר מיתה פליגין אבל לא פליגי מפני מה מעשה ידי' של בעלה וע"כ אמר דברי הכל מעשה ידים שהן כמציאה והנה מה שפירשו המפרשי' הוא דחוק

ע"כ נראה לי שנתחלפו השורות וצ"ל אח"כ (וכצ"ל) אתא ר' יעקב כו' בשם רשב"ל דברי הכל הוא (פי' כר' יוחנן דר"מ ור"י הסנדלר לא פליגי בזה אם מעשה ידי' תחת מזונות או שמותר מעשה ידי' תחת מזונות) רק דפליגי בלאחר מיתה אם אדם מקנה דבשלב"ל וע"ז משני הוי דיעון דיעון אית לי' לר' שמעון בן לקיש פי' שיטות חלוקות הי' לו לרשב"ל) ופעמים שהי' אומר דפליגי בלאחר מיתה כר' יוחנן וכאן צריך לומר מעשה ידים שהן כמציאה (פי' דקשה לו אהא דתנן מציאת האשה ומעשה ידי' של בעלה דמאי קמ"ל תנינא האב זכאי בבתו בקידושי' בכסף ושטר וביאה זכאי במציאתה ומעשה ידי' כו' נישאת יתר עלי' הבעל שהוא אוכל פירות בחיי' וא"כ מאי קמ"ל במתניתין וכן מקשה בש"ס דילן בכתובות ד' ס"ה) וע"ז אומר בירושלמי מעשה ידי' שהן כמציאתה (פי' דקמ"ל דאפילו מעשה ידי' שהן כמציאתה נמי לבעלה) וכמו דאמרינן בכתובות (ד' ס"ו) כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעלה ור' עקיבא סבר לעצמה אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שע"י הדחק דמי וע"כ קמ"ל במתניתין דמציאתה ומעשה ידי' של בעלה אפי' בהעדפה שע"י הדחק נמי (ואע"ג דתנן זכאי במציאתה ומעשה ידי' כו' יתר עלי' הבעל אעפ"כ תנא לה במתניתין דממשנה יתירא אשמועינן דהעדפה שע"י הדחק נמי הוי לבעל דומי' דמציאתה וכן אומר למי נצרכה לר"מ אע"ג דר"מ עביד יד העבד כיד רבו זכתה האשה זכה בעלה מודה שאין לו עלי' אלא אכילת פירות בלבד (פי' שמתרץ ג"כ דלמאי תני וירושתה הוא אוכל פירות בחיי'. וע"ז משני דקיי"ל דאפי' לר"מ שאומר דיד העבד כיד רבו ויד האשה כיד בעלה אעפ"כ אין לו אלא אכילת פירות בלבד)

שם (ה"ד) פסקה להכניס לו בחמש מאות דינר שום עושה אותן ד' מאות לא עשה כן אלא עשה אותו אלף אם עשת קיצותה גובה את הכל ואם לאו מיגרע חמשה דינר לכל סלע ואינו נוגע בתוספת פסקה להכניס לו חמש מאות דינר כספים עושה אותן שבע מאות ומחצה לא עשה כן אלא עשה אותן אלף אם עשת קיצותא גובה את הכל ואם לאו מיגרע ששה דינר לכל סלע ואינו נוגע בתוספת פסקה להכניס לו אלף זוז צריך לעשותן ט"ו מנה לא עשה כן אלא כתב לה שדה שוה בשנים עשר מנה תחת אלף זוז אם עשת קיצותא גושה את הכל ואם לאו אין פוחתין לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הנה המפרשי' נדחקו בפי' הירושלמי הזה ולי נרא' לפרש שמגרע ותולין שטעה בשום ולא פיחת חומש וע"כ מגרע אבל התוספת שהוא אפי' לאחר הגירעון זה צריך לשלם אבל בפסקה להכניס חמש מאות דינר וכספים עושה אותן שבע מאות ומחצה כו' צ"ל נוגע בתוספת דתלינן שטעה בזה בהוספת שליש וע"כ הוסיף עד אלף ע"כ צריך להוסיף לה עד שבע מאות ומחצה ולא יותר שאין לה תוספת דתלינן שטעה בתוספ' שליש וכתב אלף זוז דברישא שהיה צריך לפחות ולא להוסיף טעה בהפחת אבל ההוספה שהוסיף אין לזה טעות ע"כ צריך לנכות ואינו נוגע בהתוספת שהתוספ' צריך לשלם דאין הגירעון מעיקר הנידוני' וע"כ אינו נוגע בתוספ' אבל בסיפא שהטעות היה בתוספת ע"כ נוגע בהתוספת שא"צ לשלם יותר רק משבע מאות ומחצה פסקה להכניס אלף זוז צריך לעשותו ט"ו מנה לא עשה כן אלא כתב לה שדה שוה שנים עשר מנה תחת אלף זוז אם עשת קיצותא גובה הכל ואם לאו אין פוחתין לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה שאם פיחת אמרינן דלא רצה להוסיף רק שרצה לפחות (אפי' אי גרסינן בסיפא נמי אינו נוגע בהתוספ' היינו עד שבע מאות ומחצה שזה צריך להוסיף אבל יותר לא דתלינן בהטעות)

ובזה יתבאר הא שאומר אח"כ הכא את אמר מיגרע והכא את אמר אינו מיגרע כאן בנטלה מקצת וכאן בלא נטלה מקצת (פי' לפי מה שביארתי ברישא אע"ג דצריך לפחות השום אפ"ה אינו נוגע בהתוספת ומה שהוסיף צריך לשלם אלא דמנכה לה מה שהוא צריך לשלם בעד מה שהכניסה ואינו שייך להתוספ' לומר שנתבטל התוספ' ג"כ) והנה המפרשי' נדחקו בזה מאוד ולי נראה דקאי אהא דאיתא בכתובות (ד' נ"ד) אמר ר' איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מינה למוכרה כו' ולפוגמת וכתבו התוס' איצטריך דאם פגמה כתובתה לא תגבה גם התוספ' אלא בשבועה וא"כ הפגם של עיקר הכתובה שייך נמי להתוספ' וא"כ אמאי תני דאם פסקה בחמש מאות דינר שום עושה אותן ארבע מאו' לא עשה כן אלא עשה אותו אלף ע"כ אע"ג שיש טעות בעיקר הכתוב' צריך לנכות מן השום אעפ"כ ההתחייבות שהוסיף בתוספת אינו נוגע בהם ואמאי לא אמרינן דכיון שנתבטל החיוב של עיקר הכתובה נתבטל ג"כ התוספ' וע"ז משני כאן בנטלה מקצת כאן בלא נטלה מקצת (פי' התם שפגמה עיקר הכתובה וקבלה ע"כ יש לה דין פוגמת בכל אפי' בהתוספת אבל הכא לא נטלה מקצת רק שיש טעות בעיקר הנדוני' ע"כ אינו נוגע בהתוספת או דקאי על הא דאמרינן בירושלמי (פי"ב ה"ה) הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה דרב אמר במזכה על ידיה כו' אמר ר' בא טעמא דר' יוסי בר' חנינא לא סוף דבר כתובתה מנה ומאתים אלא אפי' כתובתה אלף דינר מקולי כתובה שנו אלמא אע"ג דלא קיבלה אלא כל שהוא ע"כ אבדה כתובתה וא"כ הוא הדין שאף התוספ' לא תגבה וא"כ הכא נמי כיון שנמצא טעות בעיקר החיוב נמי צריך להיות מיגרע גרע שהגירעון יהיה בכולן וע"ז משני כאן שנטלה מקצת וע"כ כיון שקבלה הוי כאלו מחלה כל הכתובה משא"כ הכא שלא קיבלה ע"כ אף שנמצא טעות בהשומא אעפ"כ אינו נוגע בהתוספת והתוספ' צריך לשלם משא"כ בסיפא דתלינן שהוא טעות בההוספה ע"כ אין צריך לשלם ההוספה