נועם ירושלמי על נשים סח

וע"ז מביא הברייתא מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה במצודתי היום מכור לך דבריו קיימין ר' אבהו בשם ר' יוחנן בלוה לתכריכי אביו והוא שיהא חולה אביו או מסוכן ר' אבהו בשם ר' יוחנן והוא שתהא מצודה פרוסה בפניו והוא משום כדי חייו כמו דאמרינן בב"מ (ד' ט"ו) וע"ז אומר ומר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף לקודש לא קדשו למה מפני המחלוקת ר' מאיר ור' יוחנן הסנדלר וא"כ קשה דהא ר' יוחנן סובר דדבר שלא בא לעולם לא הוי אלא במותר לאחר מיתה אבל מעשה ידים הוי דבר שבא לעולם וא"כ איך קאמר ר' יוחנן אף לקודש לא קדשו וקאמר על הא דמה שאירש מאבא מכור לך וכן על מה שאעלה במצודתי היום דלקודש לא קדשו וא"כ קשה דעל מה שתעלה מצודתי לא הוי לר' יוחנן דבר שלא בא לעולם כמו דלא הוי מעשה ידי' דבר שלא בא לעולם וא"כ אמאי קאמר אף להקדש לא קדשו מפני המחלוקת ר' מאיר ור' יוחנן הסנדלר וע"ז משני שני' היא הקדש מצודה שאינה מצויה (פי' ולא דמי למעשה ידי' שזהו אינו מצוי' והוי כמו מותר לאחר מיתה) וע"ז אומר מפני המחלוקת ר' מאיר ור' יוחנן הסנדלר וכמו דפליגי במותר לאחר מיתה (לר' יוחנן) ה"נ פליגי בהקדש מצודה שאינה מצוי'

וע"ז אומר אמר ר' יוסי לר' יעקב בר אחא נהיר דהויתון אמרין את ור' ירמי' בשם רשב"ל מאן תני הקדש מצודה שאינה מצוי' מחלוקת ר"מ ור"י הסנדלר (פי' וא"כ קשה מדר"ל אדר"ל דהא ר"ל אמר דלא פליגי ר"מ ור"י הסנדלר רק במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ולא פליגי כלל באחר מיתה אם קדוש דהיינו אם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם) וע"ז אומר הוי דיעון דיעון אית לי' לר"ש בן לקיש ופי' חלוקי דיעות הוא לר"ל פי' דפעמים הי' מפרש דפליגי במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ופעמים הי' מפרש כר' יוחנן הסנדלר דפליגי בלאחר מיתה והוא אם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכן אמרינן בירושלמי לקמן (רפ"ו) (וכה"ג אמרינן בש"ס דילן (ד' נ"ט) באופן אחר דקאמר תחילה דטעמא דר"מ משום דקא סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ הוי כאומר יקדשו ידיך לעושיהם ופריך ע"ז וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר כו' ר"מ אומר מקודשת מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה

עוד שם ר' ירמי' בעא המקדיש מעשה ידי עבדו והוה צייד מהו נשמעינה מן הדא כו' והנה הפ"מ פירש מהו שיהא ההקדש חל על מעשה ידי' וצייד דקאמר לאו דוקא אלא חד מכמה גווני נקט והוא דחוק וכן הק"ע פירש בדוחק וע"כ נראה לי לבאר והוא במה שביארתי דמעשה ידיו לא הוי כמו דבר שלא בא לעולם משום דעבידי דאתי אבל מצודה הוי כמו דבר שלא בא לעולם וכמו דאמר שני' היא הקדש מצודה שאינה מצוי' וע"כ בעא ר' ירמי' המקדיש מעשה ידי עבדו והוא צייד דמעשה ידים לא הוי דבר שלא בא לעולם אך כיון שהוא צייד וצידה הוי דבר שלא בא לעולם וע"כ אינו קדוש או כיון שעל מעשה ידים חל ע"כ אף שהוא צייד אעפ"כ חל ההקדש

וע"ז אומר נשמיעינה מן הדא המקדיש את עבדו הוא קודש ומעשה ידיו חולין מעשה ידי עבדו הוא תולין ומעשה ידיו קודש אמר ר' יוחנן הקוטע ידי עבדו של חבירו רבו נוטל נזקו צערו בושתו ופגמו והלה יצא ויתפרנס בצדקה והא תני המקדיש את עבדו יוצא הוא לפרנסה מהן והשאר קודש וא"כ אמאי קאמר דרבו נוטל נזקו צערו ובושתו כו' והלה מתפרנס מן הצדקה אמר ר' בא בר ממל לא על דעתו שימות (פי' וא"כ אם הקדיש בודאי הי' דעתי' שיתפרנס מן השאר) פי' וא"כ מוכח מזה דכיון דמקדיש מעשה ידיו ע"כ אפילו אם הי' צייד נמי חל ההקדש דאל"כ יתפרנס מעניני צידה שזה הוי דבר שלא בא לעולם (ובגיטין (ד' י"ב) עושה ופורע קמא קמא קדיש לי' בפחות פחות משו"פ ועיין תו' שם) וא"כ הי' לו לעשות מלאכה בדבר שאינו מצוי אלא ודאי דכיון שמקדיש מעשה ידיו אפילו על צייד נמי חל

[והנה בירושלמי אמרינן המקדיש מעשה ידי עבדו ובש"ס דילן (שם) אמרי' דאמר רב המקדיש ידי עבדו ולפי מה שביארתי ניחא שפיר דלשיטת הש"ס דילן הוי מעשה ידי' דבר שלא בא לעולם וע"כ קאמר ידי וע"כ הוי דבר שבא לעולם משא"כ לשיטת הירושלמי דמעשה ידי' לא הוי דבר שלא בא לעולם ע"כ אומר המקדיש מעשה ידי עבדו אך אעפ"כ אי איפשר לתרץ הכי דהא רב סובר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו דאמרינן ביבמות (ד' צ"ג) וכן בב"מ (ד' ט"ז) מכדי רב כמאן אמר לשמעתי' כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אך הא דקאמר בירושלמי מעשה ידי עבדו הוא כמו שביארתי שלשיטת הירושלמי לא הוי מעשה ידי דבר שלא בא לעולם ודו"ק). ואח"כ צריך להגיה כמו דאיתא בב"ק (פ"ח ה"ד) ר' לא בשם ר' יוחנן המקדיש מעשה ידי עצמו כולן קודש וחזר ותנא המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר הקדש הכא את אמרת השאר הקדש והכא את אמרת כולו קודש (פי' דמקשה על התירוץ שתירץ ר' בא בר ממל שהוא מסתמא לא רצה המקדיש שימות עבדו ברעב וא"כ תקשה דמ"ש במקדיש ידי עצמו כולו קודש וא"כ על עצמו בודאי לא רצה שימות ברעב) אמר ר' אחא מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מעבדים וע"כ אם מקדיש מעשה ידי עצמו רצה להקדיש כל המעשה ידי' מחמת שבודאי יפרנסו אותו משא"כ בעבדים ופריך לא כן אמר ח' יוחנן הקוטע ידי עבדו של חבירו רבו נוטל נזקו צערו ובושתו ופגמו והלה יצא ויתפרנס מן הצדקה רבנן דקסרין בשם ר' אחא מצווין ישראל לפרנס קטעין ואפי' עבדים והנה למאי שמשני הכא מפני שלא עלה על רצונו שימות ברעב כמו שתירץ ר' בא בר ממל לא קשה דבשלמא במקדיש כיון שאין ישראל מצווין לפרנס את העבדים ע"כ לא רצה מתחילה שימות ברעב וע"כ לא קידש אלא השאר משא"כ בקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל נזקו כו' מחמת שיוכל הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך והא שמביא התירוץ של רבנן דקסרין בשם ר' אחא הוא משום דבירושלמי (שם) בב"ק לא הביא התירוץ של ר' בא בר ממל ע"כ הוצרך להתירוץ של ר' אחא שמצווין ישראל לפרנס קטעין אפי' עבדים סיים הכא נמי אבל לפי התירוץ שני של ר' בא בר ממל אינו צריך להתירוץ דמצווין ישראל לפרנס קטעין אפילו עבדים ולא הביא רק משום דבב"ק הביא לזה התירוץ ודו"ק]

שם (ה"ח) ר' זעירא בשם שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם והתני ר' חייא נדה וחולה ארוסה ושומרת יבם כותבין לה איגרת מרד על כתובתה כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה (פי' שהוא כמו דאמרינן בכתובות (ד' ס"ד) לא קשי' כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום) אמר ר' יוסי ב"ר בון אפי' תימר כאן כמשנה אחרונה ב"ד שאחריהן מתרין בה ארבע שבתות והיא שוברת כתובתה ויוצאה והנה המפרשים הק"ע והפ"מ גרסו בירושלמי ואפי' תימר כאן וכאן כמשנה אחרונה כאן לחלוץ כאן לייבם (פי' בשאינו רוצה לייבם אין כותבין איגרת מרד על היבם אבל בשאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם אז כותבין איגרת מרד. והא דקאמר ב"ד שאחריהן מתרין בה ד' שבתות הוא ענין בפני עצמו)

ולי נראה דאיפשר לפרש הירושלמי הא דאמר אפי' תימר כאן וכאן כמשנה אחרונה ב"ד שאחריהן מתרין בה ד' שבתות כו' והוא דלפי משנה אחרונה אעפ"י שאמרו מצות חליצה קודמת אעפ"כ הא אמרינן ביבמות (ד' ל"ט) אמר רב אין כופין וכמו שפירשו שם דקאי למשנה אחרונה ואף שכתב רש"י דהיכא דנותנת אמתלא דכופין היינו דווקא בנותנת אמתלא אבל אם אינה נותנת אמתלא בודאי אין כופין כי אתי לקמי' דרב אמר אי בעי' חלוץ אי בעי' ייבם בדידך תלה רחמנא אם לא יחפוץ ץ הא אם חפץ אי בעי' חלוץ ואי בעי ייבם ואף רב יהודה סבר אין כופין מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה איך פלונית כו' ואמרו לי' אי צבית לייבם ייבם ואי לא איטלע לה רגליך כו' וכן הירושלמי נמי סובר דאין כופין לחלוץ כמו דאמרינן בירושלמי (פי"ג דיבמות ה' י"ד) אם כמשנה אחרונה שמענו שמותר לחלוץ שמענו שכופין (פי' בתמיה) וע"כ משני הירו' אמר ר' יוסי בר בון אפי' תימר כן כמשנה אחרונה (פי' כאן וכאן כמשנה אחרונה אך הא דתני ר' חייא נידה וחולה ושומרת יבם היינו בשתבע הוא והיא אינה רוצ' להתייבם ע"כ יש לה דין מורדת דהא הוא אומ' שרוצה לייבם ומתכוין למצוה משא"כ אם הוא אינו רוצה לייבם אין כותבין אגרת מרד דהא אומר שאינו רוצה לייבם שאינו יכיל לכוין לשם מצוה וע"ז אומר כאן וכאן כמשנה אחרונה אך הא דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם היינו שאם היא אינה רוצה להתייבם ע"כ כותבין אגרת מרד וע"ז מביא ראי' דהך ברייתא דר' חיי' מיירי בשהיא מורדת ע"ז אומר ב"ד של אחריהן מתרין בה ד' שבתות והיא שוברת כתובתה ויוצאה והוא ברייתא שמביא בכתובות (ד' ס"ג) רבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין עליו ארבע שבתות ושולחין לה ב"ד הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת וא"כ מיירי שהיא מורדת וע"כ כותבין עלי' והוא משום דבדידי' תלה רחמנא משא"כ אם הוא מורד לא נוכל לכפותו לייבם דהא למשנה אחרונה מצות חליצה קודמת אך לפי"ז אינו כשיטת הש"ס דילן דלמשנה אחרונה לא הוי מורדת וכמו דאמרינן בכתובות (שם) אלא אידי ואידי שתבע לייבם אך איפשר לומר דהירושלמי חולק על שיטת הש"ס דילן