נועם ירושלמי על נשים סב

אפי' חירשו ע"פ הקול וכ"ת דאע"ג דבד"ש חייב ה"מ גבי המבעית את חבירו אבל גבי עבד כיון דאיכא מ"ע דלעולם בהם תעבודו אפי' מד"ש נמי לא יתחייב זה אינו דהא אמרינן בירושלמי (ספ"ג דכתובות) אההיא דמודה בקנס פטור וזה לשונו מה שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעינה מהדא מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא י"ש והשתא אם איתא דכל שחייב בשאר כל אדם לצאת י"ש אעפ"כ גבי עבד לא מחייב לצאת ידי שמים מחמת העשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ מאי פשיט הירושלמי דאין אומרים דמודה בקנס חייב לצאת י"ש אלא ודאי דכל שחייב לצאת י"ש ה"ה גבי עבד נמי וא"כ מאי טעמא לא הביאו הפוסקים דאם הבעיתו בקול דחייב לצאת י"ש ע"ש שהניח בצ"ע ועיין בספרי ע"י וסי' י"ב) ובספרי נ"י (ס' י"ד) מה שכתבתי בזה הירושלמי

וכעת נראה לי בפשיטות דלא קשה מידי דהירושלמי דבעי מודה בקנס מהו שחיי' לצאת ידי שמים לאו דוקא במודה בעי לה הירושלמי אלא דעיקר הבעי' אם יש חוב של לצאת י"ש בקנס דבשלמא ממון כיון שמעצמו הוא מתחייב לו ע"כ אעפ"י שאין ב"ד יכולים לחייבו אעפ"כ מחוייב לצאת ידי שמים כיון שבאמת הוא מחוייב משא"כ בקנס שעיקר החיוב הוא ע"פ ב"ד וכמו שהארכתי בזה בספרי נ"י (ס' י"ד) עיי"ש וע"כ מיבעי' ליה במודה בקנס דפטור בב"ד אם מחויב לצאת ידי שמים וכמו שכתבו התוס' בכתובות ודף ל"ג) דבקנס ליכא חיוב של לצאת ידי שמים דאע"ג דאמר רבא בהשוכר (דף צ"א) דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו דמתחייב לצאת י"ש היינו דוקא בממון אבל בקנס לח מתחייב אלא ע"פ ב"ד כמו דאמרי' אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע ועל זה פשיט הירושלמי מאי טעמא לא אמרו לו שיצא ידי סמים אלא ודאי דאין בקנס חיוב של לצאת ידי שמים ע"כ לא מהני תפיסה נמי דאימתי מהני תפיסה היינו אם ישנו להחיוב של לצאת י"ש אלא דאין ב"ד יכולים לחייבו ע"כ מהני תפיסה משא"כ גבי שיחרור עבד שהוא קנס ליכא כלל החיוב של לצאת י"ש ולא דמי למה שכתב הר"ן דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל אפ"ה כיון שעבד תפוס בעצמו יצא לחירות התם שאני משום שאם הי' לו ב"ד מומחין היו יכולים לדונו אפי' בדיני אדם. ע"כ אמרינן כיון שהוא תפוס בעצמו ע"כ הוי כאילו תפס משא"כ כאן גבי מבעית כיון שאין בקנס חיוב לצאת י"ש ע"כ לא מהני מה שהעבד תפוס בעצמו נמי

עוד שם ר' אבינא בעא קומי ר' מנא ר"ג כמאן דמר מותר לשחררו אמר לו כל גרמה אמרה שאסור לשחררה די לא כן הי' לו לשחרר משעה ראשונה ויש להקשות דאיך אמר ר' אבינא בעא כמאן דמר מותר לשחררו דמהיכן מוכח שר"ג סובר דמותר לשחרר דאדרבא אם הי' סובר שמותר לשחררו הי' לי' לשחרר משעה ראשונה עכ"פ מהיכן מוכח שסובר כמאן דמר מותר לשחררו ואיפשר לומר כמו שביארתי בספרי עמק יהושע (ס' י"ב) להקשות שם דמאי פשיט הירושלמי שאין אומרים לו לצאת י"ש דאלו"ה קשה ויאמרו לו צא ידי שמים דילמא כיון דאין החיוב הוא רק לצאת ידי שמים לא אלים למדחי העשה דלעולם בהם תעבודו דהא ר"ג סובר דאסור לשחררו כמו דמסיק דאלו"ה הי' לו לשחררו משעה ראשונה והוכחתי שם דאפי' חם החיוב הוא רק לצאת י"ש נמי אלים למדחי העשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ איפשר לומר דע"ז אומר ר' אבינא בעא קומי ר' מנא ר"ג כמאן דמר מותר לשחררו דמדפשיט מזה דאינו חייב לצאת ידי שמים דאלו"ה הי' לו לצאת ידי שמים ומניין מוכח דילמא לא אלים הא החיוב של לצאת ידי שמים למידחי העשה דלעולם בהם תעבודו אלא ודאי מדפשיט דאינו חייב אף לצאת י"ש א"כ מוכח מזה דסוברים דר"ג סובר כמאן דאמר שמותר לשחררו

אך שאעפ"כ קשה דא"כ הו"ל לשחררו משעה ראשונה כמו דפשיט ר' מנא ע"כ נראה לי לבאר במה דאמרינן בירושלמי (פ"ד דגיטין ה"ד) היוצא בשן ועין בניו עבדים (ופי' הפ"מ דלא זיכתה התורה אלא לו) והיוצא משום יאוש בניו בני חורין ואמר ר' יוסי בר בון חילופין היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה בניו בני חורין והיוצא משום יאוש הואיל ולא שיחררתו התורה בניו עבדים וא"כ איפשר לומר דר' מנא סובר כמו שאומר תחילה דהיוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום יאוש בניו בני חורין וע"כ לא קשה דהי' לו לשחררו משעה ראשונה דילמא לא רצה לשחרר רק את טבי עבדו משום דכשר הי' אבל לא רצה לשחרר את בניו וע"כ אם הי' משחררו משעה ראשונה היו ג"כ בניו משוחררי' וע"כ כיון שסימא את עין טבי עבדו רצה לשחררו דהא בניו עבדים וע"ז אומר א"ל כל גרמא אמר שאסור לשחררו די לא כן הי' לו לשחרר משעה ראשונה והוא משום דסובר כר"י בר בון דהיוצא בשן ועין הואיל ושחררתו התורה בניו בני חורין והיוצא משום יאוש הואיל ולא שחררתו התורה בניו עבדים וא"כ אי הוה סובר דמותר לשחררו משעה ראשונה ואי משום דא"כ היו בניו עבדים והוא רצה לשחרר גם את הבנים א"כ הי' לו לשחרר את הבנים ג"כ אלא ודאי שסובר דהמשחרר עבדו עובר בעשה והא דפשיט תחילה דאין אומרים לו לצאת ידי שמים ומוכח מזה דפטור אפי' לצאת ידי שמים דאם הי' חייב לצאת ידי שמים הי' מותר לשחרר דחיוב לצאת ידי שמים אלים למידחי העשה

ומה שתמה הק"ע דלמה לא הביאו הפוסקים לזה הירושלמי עיין בספרי נחלת יהושע (ס' י"ד) ודו"ק: נערה שנתפתתה פרק

רביעי

(ה"א) מתניתין נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאבי' והצער בתפוסה כו' ובגמ' מאן תנא נערה ר"מ ברם כרבנן אפי' קטנה כו' והנה הק"ע הקשה דלמה לא דייק הש"ס הכי בריש פרק אלו נערות גם בבבלי (ד' כ"ט) דייק הש"ס נערה אין קטנה לא מאן תנא אמר רב יהודא אמר רב ר' מאיר היא דתני' קטנה מבת יום א' עד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס והק"ע נדחק בזה ולי נראה דע"כ דייק הירושלמי הכא מאן תנא נערה אין קטנה לא משום דבר"פ אלו נערות איפשר לומר דאין הכי נמי דאפי' קטנה אלא דאתי למעוטי בוגרת וכמו שהקשו התוס' שם וע"כ נקט נערות אע"ג דקטנה נמי יש לה קנס והכא דייק מדקתני נערה שנתפתתה בושתה ופגמה לאביה ומדייק הירו' מאן תנא נערה אין קטנה לא והוא משו' דהו"ל למיתני דוקא בקטנה והוא משום דתנן לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה וכבר הבאתי בירושלמי (פ"ג ה"ז) דשיטת הירושלמי הוא כמו שכתב הר"ן דבמפותה אע"ג שהיה תחילה של אב קודם שבגרה אעפ"כ כיון שבגרה אח"כ וקנסה לעצמה אחולי אחלה והא דתנן הכא לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה כו' לא קאי רק על אונס אבל לא במפותה וא"כ סיפא לא קאי על הרישא דתנן נערה שנתפתתה בושתה ופגמה כו' וא"כ איירי סיפא דמתניתין רק באנוסה אבל לא במפותה (וכמו שכתב הר"ן וכן לפי מה שביארתי שם שיטת הראב"ד) א"כ אמאי לא תני במתניתין בקטנה דמחילת קטנה אינה מחילה כמו שכתבו התוס' בכתובות (ד' מ"ב) דבקטנה לא שייך מחילה וא"כ היה יכול להשמיענו מפותה נמי דבגרה לעצמה וע"כ דייק הירושלמי דמאן תנא נערה ר"מ ברם כרבנן אפילו קטנה (פי' דמוכח ממתניתין דסובר כר"מ) ודו"ק

עוד שם עד כדון דברים הבאים מחמת הביאה אבל בסימא את עינה קטע את ידה שיבר את רגלה למי הוא משלם לה או לאביה ר' יוחנן אמר נותן לאביה רשב"ל אמר נותן לעצמה מיסבר סבר רשב"ל שמעשה ידיה שלה עד שתבגור ור' יוחנן אמר מבוגרת ואילך (פי' דפליגי בזה רשב"ל ור' יוחנן דרשב"ל סובר דמעשה ידיה שלה עד שתבגור ואם כן הכא בחבלה סובר רשב"ל דאין כל החבלה של האב כיון שהיא נפחתה מנערות ואילך וזה הפחת שייך אליה) [ואיפשר דהפי' הוא בירושלמי מסבר סבור רשב"ל שמעשה ידיה שלה (פי' ואיך אמר ר"ל דנותן לעצמה) וע"ז משני עד שתבגור וא"כ הפחת שלאח"כ צריך ליתן לעצמה ור' יוחנן אמר נותן לאביה (פי' כיון שנעשה לה בעודה