נועם ירושלמי על נשים סא

הבושת וחייב בקנס והמפתה פטו' מן הכל ההיא דריה"ג היא והנה הירושלמי הזה הוא תמוה הא דאמר ר' עקיבא אומר האונס פטור מן הבושת וחייב בקנס דאיך אפשר שיהיה האונס פטור מבושת ופגם וע"כ הגיה הק"ע והפ"מ ואונס והמפתה פטור מן הכל. וע"ז משני ההיא דר' יוסי הגלילי היא (פי' הפ"מ כדאמרי' ר"פ האונס והמפתה את היתומ' פטו' ומוקי לה כריה"ג)

והנה גם זה תמוה דא"כ מאי פריך ע"ז הא דאמרי' דקנס יכולה למחול מהא דתניא ר"ע אומר האונס והמפתה פטור מן הכל לפי גי' הפ"מ ואמאי יהא פטור מבושת ופגם לדברי ר"ע וא"כ קשי' הך ברייתא לכ"ע וגם הק"ע נדחק בזה מאוד

ע"כ נ"ל לפרש במה שביארתי בספרי נ"י שביארתי הרמב"ם הלכות נערה בתולה (פ"ב הי"ג) אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי ה"ז נשבע כו' על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה כו' וכ' ע"ז הראב"ד אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינה שלה וכמו מנה לאבי בידך הוא ואם טען אבי' אפשר שיהיה זה הדין כו' שיהיה זה אונס וכ' הכ"מ ובנוסחא אחרת מצאתי דמסיים בה ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל כיון דמפותה היא כו'. וכתב ע"ז כו'. איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבושת ופגם וכופר בצער. ותמה ע"ז המ"ל שהרי כל שבושתה ופגמה לעצמה אם פתה אותה פטור מכלום שהרי מרצונה עבדה ומחלה ודוקא במה שזיכתה תורה לאב לא מצי מחלה אבל בשלה אין לה עליו כלום ואפשר לומר שסובר הרב דקטנה שנתפתית לא מחלה דקטן לאו בר מחילה הוא כו' וגם לענין דינא גבי פיתוי קטנה במקום שהוא שלה וכו' וביארתי שם הרמב"ם בהא דאיתא ברמב"ם (שם ה' ט"ו) מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או שנשאת או עד שמת האב הד' דברים או השלשה שלה כו' וכתב ע"ז הראב"ד ה"ג במפותה אם מת האב למה שלה וכי יורשת אבי' היא וכתב פ"ז המ"ל ב' פירושים פירושא קמא הוא דהראב"ד סובר דדווקא גבי קנס הוא דאמרי' דזכה האב דווקא בשעת העמדה בדין ואם מת או בגרה לעצמה אבל בושת ופגם ממון גמור הוא ואם מת האב הרי הן של אחין לעולם או שהפי' הוא דהשגת הראב"ד הוא שסובר כיון דלא עמדה בדין עד שמת האב א"כ אגלאי מילתא למפרע דשלה הוי וא"כ מתחילה מחלה כיון דמפותה היא ומרצונה עבדה וכמו שכתב הר"ן במתניתין דאיכא למ"ד דלא אמרינן אם מת האב הרי הן של עצמה אלא באנוסה אבל במפותה לא (פי' כיון דמפותה ודאי מחלה אלא דבמה שזכתה תורה לאב לא מצי מחיל דממון אבי' הוא שהרי היא ברשותו וכל שלא עמדה בדין אגלאי מילתא דממון דידה הוא ומצי מחיל) וא"כ ניחא דהרמב"ם והראב"ד אזלי לטעמייהו (בה' י"ג) דלהרמב"ם מיירי ביתומה שמת האב אח"כ וע"כ אם היא אומרת אנוסה ומגיע לה הצער והוא אומר מפותה ע"כ הוי מודה במקצת שהרי לא מחלה דכיון שהי' לה אב תחילה אעפ"י שאח"כ מת אבי' אפ"ה לא מחלה ולא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע דשלה הי' והראב"ד אזיל לטעמי' שסובר דאגלאי מילתא למפרע וכיון דשלה הי' מחלה ומצית למחול וע"כ סובר דלא הוי מודה במקצת. וע"ז אומר אי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת דהא במפותה מחלה ויכולה למחול ודו"ק

[ובזה יש ליישב הירו' וכצ"ל והא ר"ע אומר האונס חייב בכל והמפותה פטור מן הכל אלמא דיכולה למחול הקנס וע"ז משני ההיא דריה"ג הוא (פי' דאתי כריה"ג ואף דריה"ג סובר דיתומה פטור מן הקנס אך דהכא מיירי שנעשת יתומה אח"כ כמו דאמרי' בריש פרקין (ה"א) אמר ריב"ח האונס והמפתה את היתומה פטור כו' והתני' תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי ר' יוסי הגלילי אמר ר' אמי תיפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אבי' כבר נראה ליתן לאבי' ולר' יוסי הגלילי מיירי הכא בכה"ג וא"כ אפשר לומר דהכא מצי מחלה אפי' קנס ג"כ וכמו שכ' הר"ן (פ"ג דכתובות) דהטעם דיכולה למחול הא למה זה דומה לכותב לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך כו' ואע"פ שאינו זוכה עד שעת העמדה בדין מ"מ בשעת ביאה הוא מתחייב הילכך קיי"ל כר' מנא דאמר דיכולה למחול וע"כ משני דאתי כריה"ג וביתומה שמת אבי' אח"כ וסובר כהראב"ד דאיגלאי מילתא למפרע דשלה הוי וע"כ יכולה למחול ושיטת הירו' הוא דזה עדיף ספי דבקנס אינו יכול למחול ולא הוי כמו נחלה הבאה לאדם ממקום אחר שמהני בתורת סילוק דמ"מ הוא מתחייב מיד בשעת הביאה אלא דעדיין לא הוי שלה עד לאח"כ אבל עכ"פ ודאי החיוב עתיד לבוא דהא לא מיפטר בהודאתו דהא פוטר עצמו מכלום וע"כ לא הוי כמו נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אך ביתומה שאם לא ימות אבי' הוי של אבא רק אם מת אח"כ כיון שנראה לאבי' ע"כ הוי שלה וע"כ מהני המחילה שלה בתורת סילוק דהוי כמו נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליו שלא יירשנה וע"כ מהני בתורת סילוק משא"כ ביתומה מעיקרא א"כ מגיע לה החיוב וא"כ בתורת סילוק לא הוי דהוי התחלת החיוב ובתורת מחילה לא הוי שלה וע"כ אינה יכולה למחול ואע"ג דאמרינן בירושלמי (רפ"ט דכתובות) ר' ירמי' בעי קומי ר' זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסי' ונפלו לה לאחר מכאן ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו אלמא דאם נפלו לה לאחר מכאן גרע אף לענין סילוק ג"כ אך כבר כתב הרא"ש שם דמיירי שנפלו לה לאחר שנישאת עיי"ש ועוד יש לחלק דהתם סילק מהנכסים שיפלו לה לאחר מכאן ועדיין לא נפלו לה והכא סילקה מהחיוב המגיע מאת המפתה והחיוב הוא בודאי שיביא דהא אינו מחייב את עצמו בהודאתו וא"כ לא מיפטר בהודאתו אלא דעדיין אינו שלה ע"כ מועיל בתורת סילוק ושם יתבאר עוד בזה אך שהוא דוחק דשיטת הירושלמי הוא בהיפוך מפסק הרמב"ם דקנס יכולה למחול ואם נתייתמה אח"כ אינה יכולה למחול ולהירושלמי הוא בהיפוך דקנס אינה יכולה למחול

ועוד איפשר לומר דהא דמשני הירושלמי כריה"ג הוא כמו דאיתא בירו' (פ"ד דשביעית ה' ה') תני ר' יוסי הגלילי אומר כו' מה ת"ל והוא עד כו' תן לי קנס בתי שהוא בידך כו' (והנה לשיטת הירושלמי סובר ר' יוסי הגלילי דמשביע עידי קנס חייב וזהו דלא כשיטת הש"ס דילן בשבועות (ד' ל"ד) דאיתא שם שמע מינה קסבר ריה"ג משביע עידי קנס פטור וע"כ מביא הירושלמי הא דתני ריה"ג על מתניתין שם דתנן מי שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק שאנס איש פלוני ופיתה את בתי דמוכח דמשביע עידי קנס חייב ולשיטת הש"ס דילן משני דבחצי נזק היינו בחצי נזק צרורות ושאנס איש פלוני ופיתה את בתי משלם בושת ופגם) וע"כ קאמר שם בירושלמי (ה"ו) מ"מ לא הפסידו ממון כיון דהלה בעי מיתן לי' ולא יהיב לי' כמו שהפסידו ממון וביארתי בהקדמתי לספרי נועם ירושלמי דפריך דאיך העדים חייבים אם משביע עידי קנס דהא מ"מ לא הפסידו ממון דהא יכול להודות ולפטור וע"ז משני כיון דהלה בעי מיתן לי' ולא יהיב לי' כמו שהפסידו ממון הי' אם היו מעידים העדים וא"כ הי' חייב ע"כ סובר ריה"ג דמשביע עידי קנס חייבין וכמו שכתבו התו' בשבועות (ד' ל"ג) דלא דמי לשבועת הפיקדון דהתם טעמא משום שלא כפר לי' ממונא שלא הי' מתחייב בהודאתו כו' שאם היו מעידין הי' מתחייב הנתבע כו' וע"כ איתא שם בירושלמי (פ"ד ה"ב) מפיו בקנסות מהו שיהא חייב מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב ופי' הפ"מ דעידי קרקע ועידי קנס אימעיטו משבועת העדות ושגה בזה דאדרבא שיטת הירושלמי דסתמא דמתניתין כריה"ג שאומר דמשביע עידי קנס חייב (לשיטת הירושלמי) וע"כ קא מיבעי' לי' כיון דאם נשבעים מעצמן גמר משבועות הפיקדון ע"כ אי גמרינן משבועת הפיקדון פטור מקנס או כיון דבשבועת העדות חייב במשביע עדי קנס וע"כ חייב אפילו נשבעים מעצמם

וא"כ לריה"ג חייב משביע עידי קנס אע"ג דלאו ממונא הוא כמו דפריך מ"מ לא הפסידו ממון אך כיון דהלה הוי בעי למיתן לי' פי' אם היו מעידים וע"כ חייב כמו בממון איפשר שסובר כיון דמעידים אחר כך חייב לפרוע, א"כ מתחייב קנס משעה ראשונה וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"ד דכתובות) דקנס חייב משעה ראשונה אבל ר"ע ס"ל דמשביע עדי קנס פטור וכמו דאיתא בשבועות (ד' ל"ד) מאי בינייהו בין ר"א ובין ר"ע כו' איכא בינייהו עידי קנס מהו כו' דלר"א חייבין ולר"ע פטורין וא"כ כיון דאומר ר"ע משביע עדי קנס פטור א"כ בודאי סובר דקנס אינו מתחייב רק לבסוף וע"כ פטורין דמעיקרא לאו ממונא הוא וע"כ משני הא דריה"ג (פי' וע"כ האונס חייב בכל והמפתה פטור מכל ואליבא דריה"ג מיירי שמת אביה אח"כ ואעפ"כ במפותה פטור וכמו שביארתי תחילה שיטת הראב"ד) אבל למתניתין דאמרינן אמר ר' יוחנן אתי' דר' אליעזר כשיטת ר"ע רבו ולדברי ר"ע קנס אינו מתחייב רק לבסוף וע"כ אינה יכולה למחול קנס ע"כ איפשר דמתניתין הוא דהאונס חייב בכל והמפתה פטור מבושת וחייב בקנס דקנס אינה יכולה למחול כמו שבארתי ודו"ק]

שם (ה"י) מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעינה מהדא מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים כו'

והנה השעה"מ (פ"ג מה' עבדים ה"ז) תמה דלא לישתמיט שום א' מהפוסקים לכתוב דכיון דמבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחיי' בדיני שמי' א"כ בדיני שמים הוי מעשה וא"כ אמאי לא כתב דאם הכהו כנגד עינו וסימאו או חרשו כנגד אזנו מחמת הקול דחייב לשחררו בד"ש ובפרט לפי הפוסקים שכתבו דכל דחייב בד"ש אי תפס לא מפקינן מיני' והכא הרי העבד תפס בעצמו וכמו שכתב הר"ן דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון דקיי"ל דאם תפס לא מפקינן מיניה הרי העבד תפוס בעצמו וא"כ יצא העבד לחירות כיון שהעבד תפיס בעצמו והוא חייב לצאת יד"ש