נועם ירושלמי על נשים קעז

שוויתי' שליח אפ"ה אמרינן בקידושין (ד' נ"א) דלא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' ועביד מצוה דלא רמי' עלי' וא"כ כיון שאין הבוגרת בכלל א"כ לא שייך לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה כו' אבל במתניתין דמיירי שאמרה לא קדשת אלא בתי היינו שעשתה לאמה שליח וכמו שכתב התוי"ט דמיירי שאמה קבלה בשליחות' וא"כ הבוגרת נמי בכלל דהא בין נערה בין בוגרת אין המצוה מוטלת עלי' רק על האב שנאמר את בנותיכם תנו לאנשים וא"כ כיון שהבוגרת בכלל א"כ ודאי דלא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה כו' ומסתמא כשקיבלה בתורת שליחות אף שכל הבנות עשאוה שליח אעפ"כ ודאי מקבלת בשביל הגדולה. וע"כ ר"מ נמי מודה בזה (ועיין בס' המקנה שכתב לתרץ קושי' הב"ח על הטור וכ' דמתניתין קאי ארישא דאין הבוגרת בכלל וא"כ אין שייך לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה כו')

וע"ז א"ר מנא כל גרמי' אמרה דהוא פליג מה אין תמן שבכלום גדולות וקטנות (פי' שיש שם גדולות וקטנו') וא"כ יש לומר דלא מחית אינש נפשי' לספיקא אפ"ה ר"מ פליג ואמר דמחית אינש נפשי' לספיקא) כאן שבכלום גדולות אצל קטנות וקטנות אצל גדולות (פי' שאמרה סתם בודאי דכולם אסורו') וסובר ר' מנא דהא דאמרי' קדשתי את בתי הגדולה לא מיירי שיש בוגרת דלא נתקדש' דא"כ למה ר' יוסי מתיר הא איפשר דהכונה על כת השני' שהיא גדולה לגמרי מן הקטנות אבל בכת הראשונה יש בוגרת שלא נתקדשה

[ועיין בס' המקנה שכתב שאיפשר לומר דלא קאי ארישא דלא נתקדשה הבוגרת דא"כ אפשר דהאי הגדולה על גדולה שבכת השני' וא"כ מוכח דלא סמכינן אהא דלא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה אפי' אם אמר קדשתי את בתי הגדול' מכש"כ אם אמרה האם נתקדשה בתי בודאי שכולם בספק והא דאמר דר"מ פליג משמע דלר' יוסי מותרות היינו אם אמרה בפירוש קדשתי את בתי הגדולה והא דקאמר כאן שבכלום קטנות אצל גדולות היינו שלא אמרה בתי הגדולה היינו משום דר' יוסי סובר דאפי' בנתקדשה בתי סתם לא פליג ר"מ וסמכינן אהא דלא יעשה כן במקומינו וע"ז אומר דר"מ פליג הכא דהא בנתקדשה בתי סתם ודאי דסובר ר"מ דלא סמכינן אהא דלא יעשה כן במקומינו כו' דהא פליג אפי' אם אמרה קדשתי את בתי הגדולה כו' אלא ודאי דלא סמכינן ע"ז וכמו שהקשו התוס' שם וע"כ אם אמרה נתקדשה בתי הגדולה פליג ר"מ עם ר' יוסי כמו ברישא דלא סמכינן על הא דלא יעשה כו' כמו שדחו התוס' בקידושין (דף נב) מה שכתב ר"ת דהגדולה מקודשת משום דלא יעשה כן כו' עיי"ש ודו"ק]

שם (ה' י"א) מתניתין קידשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו ובגמ' ר"ה אמר מפתים אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס הגע עצמך שהי' חבר והי' יודע שחייב גט וקנס והלך ונשא את אחותה מוציאין את הודאי מפני הספק

והנה הק"ע והפ"מ פירשו מפתים אותו ליתן גט (אהיא אומרת לא קדשת אלא אותי קאי וכן בקדשתני דלעיל אבל אין לכופו ליתן גט דלא ניחא לי' ליתסר בקרובותי' משום אחות גרושתו וכופין אותו ליתן קנס כלומר ואם מעצמו נתן גט כופין אותו ליתן כתובה מקנסא ולא מדינא) הגע עצמך שהי' חבר והי' יודע שחייב ליתן גט וקנס וקדם ונשא את אחותה מוציאין הודאי מפני הספק (וכתב ע"ז הרשב"א וכופין אותו ליתן קנס שכבר הודה שקידשה וה"נ כתובה קאמר וקרי לה קנס שאינה נגבית ממנו אלא מחמת שנתן גט וכהוד' דמי) (וכמו דאמרינן בש"ס דילן בקידושין (ד' ס"ה) אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה איתמר נמי כו' כופין ומבקשין תרתי ה"ק מבקשין ממנו ליתן גט ואם נתן מעצמו כופין אותו ליתן כתובה) וכתב עוד הרשב"א ומסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסור' לעלמא ונתן גט מעצמו ופירש שעל דעת כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתוב' אבל אם לא פירש נראין הדברים שכופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ולא חילקו בין חכם יודע שהוא ראוי ליתן גט לשאינו יודע כו' וכתב הפ"מ ומדבריו נראה לפרש האי דהכא כן ותרי בעיות הן הגע עצמך שהי' חבר והי' יודע כלומר שהי' יודע שראוי ליתן גט אם חייב קנס וקאמר שחייב גט וקנס כלומר שאפי' הכי חייב בשניהם דלא חילקו והלך ונשא אחותה בעי' אחריתא היא אם הלך ונשא אחותה מקודם מהו ופשיט לי' מוציאין את הודאי מפני הספ' (בלשון תמי') כלומר מאי תיבעי' לך דהשתא ודאי אין מפתים אותו ליתן גט בשבילה ולאסור עליו נישואי אחותה שהן ודאי

ולי נראה שזהו דוחק לפרש הירושלמי הא דרב הונא אמר מפתים אותו ליתן גט וקנס כמו דאמרינן בש"ס דילן בקידושין (ד' ס"ה) דמפתים אותו ליתן גט ואם נתן מעצמו כופין אותו ליתן כתובה דמשמע מהירושלמי דמפתים אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס דעבדינן תרוייהו

ע"כ נ"ל לבאר דהירושלמי אזיל לטעמי' וכמו שאבאר שכבר ביארתי בספרי נ"י (ס' כ"ב) אהא דירוש' דיבמות (ס"פ י"ג) הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי פשיטא דהוא מעלה לה מזונות פשיטא שאינה יורשה כו' היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי פשיטא שאינה מעלה לה מזונות וא"כ משמע ששיטה הירוש' הוא דאזלינן בתר ההודאה לחיובא ולא אחר ההוד אה לפטור ועיי"ש בק"ע שכתב שם והנה זה כמה נסתפקתי תובע ונתבע שכפי טענת התובע נפטר הנתבע וכפי טענת הנתבע יצא חייב הדין עם מי ורצה לפשוט ספיקותו מהכא דלפי דברי האשה אין לה מזונות אפ"ה שמעינן לדברי הבעל ויש לה מזונות עיי"ש. והוא תמוה דהא לפי שיטת הש"ס דילן ודאי דאזלינן אחר ההודאה של הפטור מהא דגיטין (דף מ) כתבתי ונתתי לו והוא אמר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלמא דאזלינן בתר הודאת המקבל לפטור. אך התוס' כתבו התם בנותן לא אמרינן הכי דפעמים סבר שמקבל מידו וזכה בה והוא לא קיבל כו' וכן מוכח מהא דאמרינן בב"ב (דף קלה) זה אחי אינו נאמן ואידך מאי קאמרי אי קאמרי אחונא הוא אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא אלא דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיה עמו הא אמרו ליה לאו אחונא הוא אלמא דאזלינן בתר המקבל שמודה לפטור ולא אזלינן אחר המחייב א"ע. וכן משמע בב"ק (דף לה) הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור כו' והוא משום דאזלינן בתר הודאת המקבל לפטור]

אבל שיטת הירושלמי דאדרבא דאזלינן בתר הודאת הנותן לחיוב וכמו שהבאתי בספרי נחלת יהושע (שם) הירושלמי דפ"ק דב"מ (ה"ב) אמר ר"ה תני תמן אשה שהי' רכוב' ע"ג בהמה ושנים מנהיגים אותה ואומרת אילו עבדי והחמור והמשוי שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והחמור והמשוי שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והחמור והמשוי שלי צריכה גט משניהם וצריכה לשחרר את שניהם ושניהם משחררין זא"ז בחמור ובמשוי שלשתן שוין (ועיין בקידושין (ד' ס"ה) שנים שבאו ממד"ה ואשה עמהם וחבילה עמהם כו' וכתב הרשב"א בחידושיו לקידושין ותמי' לי אחרון למה אינו מפסיד דאע"פ שהראשון שקבל גיטו מיד חבירו ומיד האשה הי' לו להפסיד חלקו שבחבילה דמה שקנה עבד קנה רבו ואחר שקיבל השני גיטו ממנו וזה כתב ונתן לו ה"ל ראשון כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דהודאת בע"ד כו' ואולי נאמר דאפי' בעבד נאמר בדין שאמרו באשה למעלה דלא הכחישו טענותיה' אלא במה שאומר שזה עבדי אבל בחבילה לא הכחיש טענתו ודילמא אחר נתנו לו ע"מ שיצא לחירו' אלא שאין לרבו רשו' בו עכ"ל אבל לפי מה שביארתי שי' הירוש' משמע דס"ל דאזלינן בתר הודאת הנותן אתי שפיר ולא קשה [ואיפשר דתלי בזה במה שהאריך בזה הקצה"ח (ס"ה) דמהו טעמא דהודאת בע"ד כמאה עדים דלפי מה שכתב מוהר"י בן לב הוא מתורת חיוב ומתנה והקצה"ח כתב דהטעם הוא דהודאה הוי משום נאמנות ומשום דהתורה האמינתו על עצמו לכל אדם בין באיסור בין בממון עיי"ש וא"כ אם הטעם הוא כמו שכ' מהריב"ל דהטעם הוא משום חיוב ומתנה ע"כ סובר הירו' דאזלינן בתר הודאת הנותן אף שהמקבל מכחישו אעפ"כ מתחייב הנותן בתורת מתנה דהא הנותן רוצה ליתן מתנה משא"כ לפי מה שכתב הקצה"ח דהתורה האמינתו וא"כ כיון שהתורה האמינתו להמקבל ג"כ ע"כ אוקי ממונא בחזקתו כיון ששני ההודאות של הנותן והמקבל מכחישות זו את זו ע"כ לא מפקינן ממונא מן המתחייב כיון דאיכא הודאת הנותן שכנגדו וזהו שיטת הש"ס דילן אבל שיטת הירושלמי דהטעם דהודאה הוא משום מתנה וע"כ מיבעי' ליה בירושלמי (ספי"ג דיבמות) היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי כו' מהו שיירשנה כיון שהוא בתורת מתנה וע"כ כיון שהמתנה הוא לאחר מיתה ע"כ לא מהני ההודאה משום מתנה כיון שמתה וא"כ ליתא למקנה בעולם ועיין בקצה"ח (ס' קצד) שכתב לתרץ אהא דאמרינן בב"ב (דף קמח) למימרא דסבר ר"נ מילתא דאיתא בברי איתא בשכ"מ כו' ומקשה לה מהא דשכ"מ דאחר הלואתי לפלוני הלואתי לפלוני ומשני איתא בברי במעמד שלשתן והקש' ולישני לי' דבברי אית' בהודאה אלא ש"מ דלא מקני חוב בהודאה וכתב שם דטעמא דמילתא דנהי דאודיתא הוי קנין אבל חוב ע"פ שאינו ברשותו לא מצי להקנותו בשום ענין כיון שהוא דבר שאינו ברשותו אינו נתפס בו קנין אלא במעמד שלשתן והוא נמי הלכתא בלא טעמא אבל דבר שברשותו שנתפס בו קנין גם אודיתא הוי קנין כו' עיין שם ודו"ק]