נועם ירושלמי על נשים קסא

דר"ל אמר כתב תורפו בטופס פסול וא"כ לר"א צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם אפי' לת"ק שסובר דכשר לכתוב טופסי גיטין אעפ"כ צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם דכתב תורפו בטופס פסול אבל בלא"ה לא היה כשר לת"ק אמר ר' יוחנן דר' יהודה היא והוא משו' דר' יוחנן סובר דכתב תורפו בטופס כשר לת"ק וא"כ אמאי כשר בכתב סופר ועד דילמא כתב טופס הגט והאשה החתימה עליו עד א'. וע"כ אמר ר' יוחנן דר' יהודה היא (פי' דר' יהודה פוסל בטופסין וכמו דאמרינן בירושלמי (רפ"ב דגיטין) אלא כר' יודה דר' יודה פוסל בטופסין וכן (ברפ"ג דגיטין) ר' כר"י דר' יודה פוסל בטופסין וכן (בפ"ז דגיטין ה"ב) פתר לה כר' יודה דר' יודה פוסל בטופסין (וכמו שביארתי (בפ"ג ה"א) שיטת הירושלמי אליבא דר' יוחנן דר' יודה ס"ל דסתמא פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימה)

וע"כ אמר ר' יוחנן דר' יהודה היא (פי' שפוסל בטופסין) אבל לת"ק אפי' כתב תורפו בטופס כשר וא"כ אינו כשר ע"י כתב סופר ועד וע"ז אמר ר' יוסי לא בעית מדעתו דר' יוחנן פליג בשיטתו השיבוהו לאו רבו דו אמר בשם ר' זעירא מכיון שאינו מצוי לזווג ולא זיווג כשר (פי' דר' יוחנן לא פליג על ר' אלעזר דמתניתין דוקא ר' יהודה היא ולא רבנן דמכשרי בטופסין וא"כ אינו כשר בכתב סופר ועד דזה אינו) דאפי' לר' יוחנן שסובר דכתב תורפו בטופס כשר זה אינו רק לענין התורף דהיינו הרי את מותרת לכל אדם אבל צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה וכמו דאמרינן בירושלמי (רפ"ג דגיטין ה"א) ר' יוסי שאל לר' ירמיה הגע עצמך שזיווג (פי' אם כתב שם האיש והאשה ואתרמו אח"כ השמות שוין ששם הבעל ושם האשה הוי כמו שכתב בטופס הגט אם כשר) א"ל כן אמר ר' זעירא רבי מכיון שאינו מצוי לזווג אפי' זיווג כמו שלא זיווג וא"כ בשם האיש והאשה פסול אפי' לר' יוחנן דלא הוי כמו סתמא בשם האיש והאשה דכיון דאינו מצוי לזווג אפי' זיווג כמו שלא זיווג והא דסתמא כשר לר' יוחנן אליבא דת"ק זהו דווקא בכל תופס הגט ואפי' בתורף שזהו שוה בכל הגיטין וע"כ הוי סתמא וסתמ' כשר. אבל בשם האיש והאשה כיון שאינו מצוי לזווג א"כ אפי' אתרמי תלוי בבריר' וא"כ פסול אפי' לת"ק וכפו שביארתי (שם) שע"כ אמרינן בזבחים (ד"ג) אלא מהא הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה כו' ואמר רב יהודה אמר שמואל צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם וביארתי שם דהראי' הוא מהא דצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אד מזה מוכח דסתמא פסול אבל מהא דצריך שיניח שם האיש ושם האשה מזה אין ראיה דכיון שאינו מצוי לזווג אפי' זיווג כמו שלא זיווג

] וא"כ אפי' לר' יוחנן דכתב תורפו בטופס כשר אעפ"כ בשם האיש והאשה צריך שיניח א"כ כתב סופר ועד כשר לכולי עלמא דהא שם האיש והאשה צריך שיניח והא דאמר ר' יוחנן דר' יהודה היא הוא בשיטתו השיבוהו שאמר ר"א דברי הכל היא דצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם אפי' לת"ק וע"כ כתב סופר ועד כשר וע"ז אמר ר' יוחנן דר' יהודה היא (פי' דהוא סובר רק ר' יהודה דפוסל בטופסין. אבל לת"ק אפי' כתב תורפו בטופס כשר) אבל ר' יוחנן לא פליג על ר"א דמתניתין אתי' ככולי עלמא דודאי ר' יוחנן נמי מודה בזה דאתי' ככ"ע וע"ז אומר לא בעית מדעתיה דר' יוחנן פליג (פי' דלא אתי אלא כר' יהודה) בשיטתו השיבוהו לאו רבו דו אמר בשם ר' זעירא מכיון שאינו מצוי לזווג אפי' זיווג כמו שלא זיווג וא"כ הא דכתב סופר ועד כשר אתי ככולי עלמא דהא צריך שיניח מקום האיש והאשה ואם לא הניח פסול דכיון דשאינו מצוי לזווג אפי' זיווג כמו שלא זיווג וא"כ אפי' לר' יוחנן אתי ככולי עלמא אלא דבשיטתו השיבוהו וכמו שביארתי ודו"ק: מסכת קידושין האשה נקנית פרק

ראשון

(ה"א) ר' שמואל בר רב יצחק בעא שפחה חרופה במה היא קונה את עצמה ע' בס' נועם ירושלמי (פ"ח דפסחים הלכה א') ושם ביארתי

שם (ה"ב) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר כו' ובגמ' כתיב כי ימכר לך אחיך העברי כו' עד כדון כר"ע דאית ליה למד מן הלמד כר' ישמעאל דלית ליה למד מן הלמד עיין בריש יבמות מה שביארתי שם

עוד שם ר' אבהו אמר בשטר כסף הא בשטר של מתנה לא שמא יחזור בו העבד מעתה אפי' בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו א"ל שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו (ופי' הפ"מ בשטר של כסף דוקא בשטר של כסף שנתן שטר לרבו בשביל כסף מכירתו שקבל ממנו הא בשטר של מתנה שלא קיבל העבד כלום אלא נתן לו שטר הקנאה במתנה שיהיה נקנה בו לאו כלום הוא כו' ופריך מעתה אם תחוש לחזרת העבד אפי' בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו וליתן הכסף בחזרה אמר לו הכי קאמינא שמא יחזור רבו בעבד דחיישינן שמא תבוא שנת רעבון ולא ניחא לו בעבד ויחזור בו ולפיכך בשטר מתנה אינו נקנה כו' אבל בשטר של כסף שיש לו חוב עליו לא חיישינן שמא יחזור בו הרב ופירושו דחוק גם הק"ע נדחק בזה)

ע"כ נראה לי לבאר דר' אבהו אמר בשטר של כסף (פי' שכתב בשטר שנתחייב לו רבו כסף עבור זה הא בשטר מתנה לא שמא יחזור בו העבד ופריך מעתה אפי' בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו דהא יוכל למחול לרבו הכסף ולא יהי' עוד עבד וכמו שיוצא בגרעון כסף. דהא הא דקאמר שמא יחזור בו העבד היינו שלא ירצה להיות עוד עבד א"כ בשטר של כסף נמי וע"ז אומר שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו (נראה שצ"ל ויחזור לו רבו) והוא שרבו יחזיר להעבד שטר מתנה וא"כ לא יהי' עוד עבדו וא"כ הוא אסור בשפחה כנענית

וזה יתבאר במאי דאמרינן בב"ב (דף קסח) בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכמים אומרים מתנתו קיימת ואמרינן שם אלא אמר רבה באותיות נקנין במסירה קא מיפלגי רשב"ג סבר אותיות נקנין במסירה ורבנן סברי אין אותיות נקנין במסירה (פי' ואם כן אם אותיות נקנין במסירה ע"כ אם מחזיר לו השטר חזרה מתנתו). וע"כ בשטר של מתנה לא דחיישינן שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו (וצ"ל ויחזיר לו רבו) פי' השטר מתנה. וע"כ דווקא בשטר של כסף (פי' שכתוב בשטר שרבו צריך ליתן לו כסף וא"כ לא יחזיר לו רבו להעבד דהא יתבע אותו הכסף וכן אם יתן לו רבו אח"כ הכסף נשתעבד בשביל הכסף אבל בשטר מתנה לא דחיישינן שמא יחזיר לו רבו השטר

ובזה איפשר לבאר הירושלמי (פ"ו דשביעית ה"ב) הרי שבא בשטר ובחזקה רבי אומר ידין בשטר רשב"ג אומר ידין בחזקה ר' זעירא בשם ר' ירמיה מעשה בא לעני רבי והורה כרשב"ג (כצ"ל) ר' ירמיה בעא קומי ר' זירא מחלפא שיטתיה דרבי תמן אמר ידין בשטר וכא אמר ידין בחזקה נימר עד דלא יחזור בו ואפי' תימר מדחזר בו לא ביקש רבי אלא לעמוד על אמיתתו של דברים ופי' הפ"מ אם מה שהורה כרשב"ג הוא דמה שחולק על רשב"ג הוא קודם שחזר בו וע"ז משני לא ביקש רבי אלא לעמוד על אמיתתו של דברים והרמב"ן פי' עד שלא יחזור בו פי' קודם שחזר בו שאומר שיקיים השטר כו' אבל אם חזר בו ואמר שטעה יכול לידון בחזקה. והנה בפשוטו הוא עד שלא יחזור בו (פי' קודם שחזר בו רבי) וכמו דאיתא (פ"ב דגיטין) אתי דר' יוסי כר' אימי עד דלא יחזור ביה וכן איתא בכתובות (פ"א ה"ג) מה עבד לה ר' חגי עד שלא יחזור בו אך לפי מה שפירש הרמב"ן דלא קאי ארבי איפשר לפרש נימא עד שלא יחזור בו' (פי' דהחשש הוא שמא החזיר להמוכר שטר וא"כ חזרה מתנתו וע"כ צריך להביא השטר אבל אם הביא השטר ולא נתקיים בחותמיו וא"כ לא חזר לו נידון בעידי חזקה וע"ז אומר אפי' תימא משחזר בו (צ"ל ואפילו תימא משלא חזר בו (פי' שלא החזיר השטר דהיינו שיש לו שטר אלא שלא נתקיים בחותמיו בהא קאמר רבי נמי דצריך לידון בשטר) ולא בקש רבי אלא לעמוד על אמיתתו של דברים (פי' שרבי לא אמרה אלא לברר כמו דאמרינן בב"ב (ד' קע). ולפי"ז איפשר לפרש נמי הא דאמרינן בב"ב (דף קסט) במאי קא מפלגי כי אתא רב דימי אמר באותיות ניקנין במסירה קא מפלגי ופירשב"ם שיש בידו שטר שמסרו לו הקונה את השדה ורבי סבר אותיות נקנין במסירה. וע"כ מועיל שטר רשב"ג אומר דדווקא חזקה אבל לא שטר והנה איפשר לפרש כמו שפירשתי הירושלמי דרבי סובר אותיות נקנין במסירה ע"כ חיישינן שמא החזיר לו השטר ע"כ צריך להראות את השטר ורשבג"א בעידי חזקה דלא חיישינן שמא מסר לו השטר. אלא דלפי"ז א"כ רשב"ג סובר דבשטר או בחזקה ורשב"ם רצה לפרש דרק בחזקה. ולא גריס הא דמאי בחזקה אף בחזקה ועיין תוס' שם: