נועם ירושלמי על נשים קכה

וע"ז אומר מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוחנן דאמר גוריון בשם ריב"ח לא אמר ר' יהודה אלא בטומאה ישינה שיכול לומר נטמאתי וטהרתי ותני כן הדבר על אכילת חלב הוא הדבר על ביאת מקדש (פי' שאומר דמיליהון דרבנן מסייעין לר' יוחנן דלר' יהודה הא דנאמן הוא מחמת מיגו ולא מחמת דאדם נאמן על עצמו כו' דהא אמר ר' גוריון בשם ריב"ח לא אמר ר' יודא אלא בטומאה ישינה שיכול לומר נטמאתי וטהרתי (פי' אבל בטומאה חדשה אינו נאמן משום דליכא מיגו דהא לא יכול לומר טבלתי וא"כ מוכח דלר"י הוא משום מיגו ולא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש כמו לחכמים דלחכמים שהוא משום דאדם נאמן על עצמו א"כ אפי' בטומאה חדשה נמי

וע"ז אומר ותני כן הדבר על אכילת חלב הוא הדבר על ביאת מקדש (פי' שמביא ברייתא מה שאמרו חכמים לר' יהודה דאמר גבי טומאה דטהור משום מיגו. ע"ז אמרו לו כן הדבר על אכילת חלב הוא הדבר על ביאת מקדש (פי' דבאכילת חלב ליכא מיגו דלא אכלתי חלב שוגג אלא מזיד דהא לא משוי נפשי' רשיעא (וכמו שהקשו התוס' בכריתות (ד' י"ב) וכן שם (ד' י"ג) אמר ריש לקיש מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה ופירש"י אבל מיגו דמתניתין לא כו' דנוח לו לשקר לומר לא אכלתי מעשית רשע לומר מזיד הייתי וע"ז אמרו לו כן הדבר על אכילת חלב (פי' דהא התם ליכא מיגו דלא משוי נפשיה רשיעא הוא הדבר על ביאת מקדש (פי' דהא לא יכול לומר מזיד הייתי משום דלא משוי נפשיה רשיעא וזה הוא הברייתא דאיתא בש"ס (ד' י"ג) ומודין חכמים לר' יהודה בחלבים כו' אלא שבירושלמי הוא באופן אחר וא"כ מוכח מזה דחכמים פליגי עם ר' יהודה דלר' יהודה הוא משום מיגו ולרבנן הוא משום דנאמן על עצמו כו'

וע"ז אומר דמיליהון דרבנן מסייעין לר' יוחנן (פי' שאומר כיני מתניתא ר"מ מטמא ור' יהודה מטהר (פי' משום מיגו) וחכמים אומרים הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש וע"ז פריך ויודין ליה בטומאה (פי' אמאי אינם מודים חכמים לר' יהודה שהוא משום מיגו דהא יכול לומר טבלתי וא"כ איכא מיגו וא"כ מפני מה אומרים לו הוא הדבר על ביאת מקדש וע"ז אומר מפני טומאת נזיר שאין אומר לו איכן הוא קרבניך שהבאת (פי' וא"כ ליכא מיגו) וע"ז פריך ויודין ליה בתרומה (פי' בתרומה אם אמרו לו שנים אכלת תרומה ויתחייב חומש) ואיכא מיגו משום דהא יכול לומר דהיה טעות בתרומה וכמו דאיתא (בפ"ה דנזיר ה"א) כההוא דמר ר' אבהו בשם יוחנן נתכווין לתרום כרי חיטין ותרם שעורים בלילה לא עשה ולא כלום ביום מה שעשה עשוי שחמתית ונמצאת אגרין אפי' ביום לא עשה ולא כלום (פי' וא"כ איכא מיגו ולא משוי נפשיה רשיעא (ולא משום דהא יכול לומר נשאלתי על תרומתי דלקמן בנזירות איתא בירושלמי שיכול לומר תנאי היה בלבי ולא כמו דאיתא בש"ס דילן (ד' י"ב) דאי בעי אמר נשאלתי על נזרו. והירושלמי לא ניחא ליה דא"כ יאמרו לו שיברר מי הם שהתירו לו כמו שאומר בנזיר טמא איכן קרבנך שהבאת)

וע"ז אומר עד כאן קשה בה ר' חנינא (פי' שיודין לו בתרומה דאיכא מיגו) ר' מנא שמע לה מן דבתרא אמרו לו אם ירצה לומר מזיד הייתי בשפחה חרופה מאי אית לך שוגג חייב מזיד חייב שיוכל לומר הערתי וכו' בנזירות מאי אית לך שוגג חייב מזיד חייב אונס חייב כו' תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירותו ממני ותחול עלי נזירות אחרת מ"מ לא נתחייב בנזירותו עד עכשיו תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ממני ותחול עלי נזירות אחרת (ונראה לי שתחילה צריך לגרוס תנאי היה בלבי לכשאטמא תחול על נזירות אחרת) וע"ז פריך מ"מ לא נתחייב בנזירותו עד עכשיו (פי' בתמיה) דאף שאמר שתחול עליו נזירות אחרת מ"מ נתחייב בנזירות עד עכשיו וע"ז משני תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ממני ותחול על נזירות אחרת וא"כ פקעה נזירות קמייתא למפרע וא"כ אינו חייב כו' הא כל מילי' לא מצי תני' וכא מצי תני (פי' דהא כל אלו הדברים בודאי יש בהם מיגו דלא משוי נפשיה רשיעא וא"כ ה"ל למיתני דחכמים מודים בזה דנאמן משום מיגו ולא תניא וכא מצי תני וא"כ מאי פריך ויודין ליה בתרומה משום דהוי מיגו אפי' לחכמים שיכול לומר שטעה בתרומתן וא"כ אמאי לא מודי בזה דבזה הוא נאמן משום מיגו דהא איכא טובא דאפי' לרבנן נמי נאמן משום מיגו ולא תני בברייתא וה"נ לא תני וא"כ לא קשה דיודין ליה בתרומה (ועיין בק"ע ובפ"מ שנדחקו בזה הירושלמי מאוד ועיין שם שפירושיהם דחוק)

שם עד כדון כשהתרו על זה בפני עצמו וע"ז בפ"ע התרו בו על שניהם כא' פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל עיין מה שביארתי ע"ז בספרי נועם ירושלמי (בפ"ק דברכות) מה שכתבתי שם: העובדי כוכבים פרק

תשיעי

(ה"א) מתני' הכותים אין להם נזירות ונשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו כו' ובגמ' היה יכול למחות על דבר רבו אומר לו הלכה היא שמע לדברי רבך כפפו רבו ונטמא מהו שיביא קרבן טומאה וכי נזיר הוא לא את הוא שגזרה עליו שיטמא את אמר מביא קרבן טומאה כו' כפפו רבו ונטמא מהו שיסתור וכי נזיר הוא אלא את שגזרת עליו שיטמא את אמר סותר וכא סותר (ופי' הפ"מ וכי נזיר כו' ומאי קא מיבעי' ליה הרי כשכפפו רבו להטמא בטלה נזירותו לא את הוא שגזרת עליו שיטמא כלומר שאם כפאו רבו בתחילה לעבור על נזירותו לא אתה הוא שגזרת עליו שיטמא שהרי אין כאן נזירו' וכי את אומר בזה כשנטמא אח"כ שמביא קרבן טומאה וכא מביא קרבן טומאה בתמיה דמאי שנא הכא כשרבו כופפו להטמא בטלה הנזירות וכן מתפרש בעי' דלקמי' לענין סתירה דלא שייך סתירה כשרבו כופהו להטמא וכן פירש הק"ע ולי נראה שהפי' הוא דאם כפפו רבו ונטמא מביא קרבן טומאה וע"ז אומר וכי נזיר לא את הוא שגזרת עליו שיטמא את אמר מביא קרבן טומאה (כצ"ל) פי' וכי נזיר לא את הוא שגזרת עליו שיטמא (פי' ואפי' אם נטמא במת מצוה אעפ"כ מביא קרבן טומאה והכי נמי אף שצריך לשמוע לרבו שהלכה היא בנזיר אעפ"כ אם נטמא מביא קרבן טומאה) וכן בהא שאומר כפפו רבו ונטמא מהו שיסתור. וע"ז אומר וכי נזיר לא את שגזרת עליו שיטמא את אמר סותר וכא סותר(פי' דבסתירה ג"כ אעפ"י שנטמא במ"מ וא"כ צריך מן הדין להטמא ואעפ"כ סותר והכא נמי סותר)

עוד שם פשיטא דא מילתא נטמא ואח"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מהו בשכפפו רבו או בשלא כפפו רבו אין תימר בשכפפו מביא קרבן טומאה אין תימר בשלא כפפו ישלים כל זמן שהוא תחתיו אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תפקע ממנו נזירות בטומאה לפום כן צריך מימר מונה לנזירות בטומאה ופי' הפ"מ אין תימר בשכפפו רבו אנן קיימין ופי' הפ"מ והיינו לאחר שנטמא כפפו רבו לעבור על נזירותו כו' והוא כפירוש הראב"ד ברמב"ם (פ"ב מה' נזירות ה' י"ט)

אבל לפי מה שביארתי כך הוא פי' הירושלמי פשיטא דא מילתא נטמא ואח"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה וע"ז אומר מהו בשכפפו רבו או בשלא כפפו רבו אין תימר בשכפפו רבו מביא קרבן טומאה (פי' ודאי דמביא קרבן טומאה) וכמו שביארתי תחילה על הא שאומר לא את הוא שגזרת עליו שיטמא פי' כמו אם נטמא במת מצוה ואעפ"כ מביא קרבן טומאה והכא נמי בודאי מביא קרבן טומאה וא"כ מביא קרבן טומאה אפי' בעודו תחתיו וא"כ אמאי אמר יצא לחירות מביא קרבן טומאה) אין תימר בשלא כפפו ישלים כל זמן שהוא תחתיו ע"ז אומר בשכפפו רבו אנן קיימין שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תפקע ממנו נזירות בטומאה לפום כן צריך מימר מונה לנזירות בטומאה (פי' דזה בודאי אם נטמא מביא קרבן טומאה אם כפפו רבו על הטומאה אך שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תפקע ממנו נזירות בטומאה (פי' דהא איפשר לומר דכיון דיצא לחירות קודם הקרבן תפקע ממנו נזירות בטומאה דהא הוי כגוף אחר) וכמו דאיתא בקידושין (ד' ס"ב) מעיקרא כו' השתא כו' וע"ז אומר שאם אח"כ יצא לחרות מביא קרבן טומאה (ועיין בפ"ב מה' נזירות בהרמב"ם והראב"ד)

עוד שם אמר ר' יוסי עבד שאמר הריני נזיר לכשאצא לחירות כופו לנזירות ופי' הפ"מ האי כופו ע"כ לא לביטול נזירות הוא שהרי כל זמן שהוא תחתיו לא חלה עליו נזירות אלא כופו לקיים