נועם ירושלמי על נשים קכד

שם שמואל אמר שער מעכבת בנזיר כתנופות וכבהונות של מצורע והתני' תורת המצורע בין שיש לו בהונות בין שאין לו בהונות פתר לה כר' אליעזר דאמר נותן על מקומן ויצא הא דקאמר שמואל שער מעכבת בנזיר היינו אם אין לו שער מעכב לגמרי וע"כ אמר כתנופות וכבהונות של מצורע (פי' אפילו אם אין לו דמעכב לגמרי וכל היכא דמעכב לגמרי א"כ אם אינו ראוי בודאי דמעכב). ופריך והתני' תורת המצורע בין שיש לו בהונות כו' פתר לה כר"א דאמר נותן על מקומן אבל שמואל סובר דבעינן קרא כדכתיב ואיפשר דשמואל לטעמיה דאמר בסנהדרין (ד' מ"ה) דנקטעה יד העדים דפטור מ"ט בעינן יד העדים והוא משום דבעינן קרא כדכתיב אך קשה דאמאי לא הביא פלוגתא דב"ש וב"ה בנזיר ממורט כמו דאיתא בש"ס דילן בנזיר (ד' מ"ו) דנזיר ממורט בש"א אינו צריך להעביר תער על ראשו וב"ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו ולקמן בירושלמי (הי"א) מייתי לה להך פלוגתא ועוד דלפי הש"ס דילן דמדמי הך דאין לו בהן כו' להא דנזיר ממורט ובירושלמי איתא דר"א שמותי הוא דתני' נזיר ומורט ב"ש אומרים צריך להעביר תער על ראשו וא"כ אמאי אמר דאם אין לו בהן יד נותן על מקומו ויצא ואיפשר לומר דהירושלמי סובר דזה לא תלי בהא אי בעינן קרא כדכתיב וכמו דאיתא לקמן (פ"ט דנזיר ה"ב) אמר ר' יוחנן מאן תנא אם גילח ואם לא גילח ר' אליעזר ברם כרבנן עד שלא נזרק הדם עליה עולא בר ישמעאל בשם ר' אליעזר טעמא דר"א וגילח הנזיר את שער ראש נזרו התורה תלתה לנזירותו בשערו. (ועיין מה שכתבתי פ"ט דסוטה ה"ב וה"ה): כהן גדול פרק

שביעי

(ה"א) מודים חכמים לר"א בכה"ג ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כ"ג ומודה ר"א לחכמים בכה"ג ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כה"ג ועיין בספרי אבי הנחל (דרוש א') מה שביארתי בזה הירושלמי

שם (ה"ב) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כו' ובגמ' חד סב שאל מר' יוחנן כזית מן המת מטמא באוהל כולו לא כל שכן אמר לו להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאל אבר מן המת מטמא לא כש"כ כולו אמר לו להביא את הנפל שלא קרשו איבריו כו'. א"ר מנא לרב חזקיה נהיר את דהוי ר' יעקב בר אחא קאים הכא ואף תרתין שאילין דהן סבא באהלות להייד' מילה לא שהנזיר מגלח עליהן ועוד מן הדא דאמר ר' יוחנן (ופי' הפ"מ דהדין תרתין שאילין לא שאל אלא באהלות דהכא איך השיב ר' יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית הא טומאת נפלים אינו מן התורה ואין הנזיר מגלח עליה) וע"ז אומר ועוד מן הדא דר' יוחנן הייתי סבור שאין הנפלים תורה במה שהוא מושיב את אמן ימי טוהר הדא אמרה שהנפלים תורה. וא"כ ניחא התשובות שהשיב ר' יוחנן בנפל שלא נתקשרו איבריו בנזיר ג"כ שהנזיר מגלח על טומאת נפלים אך במה דאמר ועוד מן הדא דר' יוחנן נדחק בזה הפ"מ דהיינו מדקאמר להביא דמשמע שהחמירו חכמים שיהא יטמא כמו שאר המת אבל שיהא הנזיר מגלח ומביא קרבן עליהם לא והוא דחוק)

[ע"כ נראה לי דהני תרי שאילות לא הי' אלא באהלות אבל לא במתניתין דנזיר דהכא ליכא לתרוצי בנפל דטומאת נפלים אינה תורה להיות הנזיר מגלח עליהן וע"ז אומר ועוד מן הדא דר' יוחנן (פי' ואף שמטמאים טומאת לידה אעפ"כ אין טומאתן טומאת מת מן התורה להיות נזיר מגלח עליהן) וע"ז אומר ועוד מן הדא דר' יוחנן (פי' דאמר בירושלמי (פ"ג דנדה ה"ד) דר' שמעון היא דר"ש אומר נימק הולד עד שלא יצא א"ר יוחנן מודה ר"ש שהוא מוציא את אמו ימי לידה וא"כ מדאמר ר' יוחנן דאף ר"ש מודה דלענין טומאת לידה הוי ולד אבל לענין טומאת אוהל לא הוי ולד אם נימק וע"כ היה אומר דטומאת נפלים לטמא באוהל אינו תורה וכמו דאיתא בש"ס דילן בנדה (ד' כ"ז) א"ר אמי א"ר יוחנן ומודה ר"ש שאמו טמאה לידה ופירש"י ומודה ר"ש במתניתין בשלי' אע"ג שהבית טהור אמו טמיאה לידה כו' וע"ז אומר במה שהוא מושיב את אמו ימי טוהר הדא אמרה שהנפלים תורה והא דאינו מטמא באוהל היינו משום ביטול ברוב ובירושלמי (שם) אמר ר' יוחנן מודה ר"ש שהיא מוציא את ימי לידה ומעתה יהא הבית טמא א"ר בון תיפתר שיצאת שהוא נמוק (והפ"מ פי' משום דטמאה לידה כמו דאיתא בנדה (ד' כ"ז) דאעפ"י שלא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה) ואיפשר לומר דהתם הטעם הוא משום ביטול ברוב אבל אעפ"כ טומאת נפלים הוי מן התורה וא"כ זה הקושי' והתשובה שהשיב הוא ג"כ על מתניתין דנזיר וע"כ לא השיבו כמו שמתרץ בש"ס דילן (ד' נ'] רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהם רוב עצמות דזה לא יתיישב על מתניתין דהא לפי שיטת הירושלמי לקמן (ה"ג) אין הנזיר מגלח אף שמטמאין באוהל]: שני גזירין פרק

שמיני

(ה"א) היו שניהם מכחישין (פי' ששני עדים מכחישים אותו) ייבא כהדא עד אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור שנים אומרים ניטמאת והוא אומר לא נטמאתי שניהם נאמנים ממנו דברי ר"מ וחכמים אומרים הוא נאמן ע"י עצמו רב יהודה בשם רב כיני מתניתא ר"מ מטמא ר"י וחכמים מטהרים א"ר יוחנן כיני מתניתא ר"מ מטמא ור"י מטהר והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בזה בפי' הירושלמי והם פירשו כמו שיטה הש"ס דילן ולי נראה לפרש שהירושלמי מחולק עם הש"ס דילן וכמו שאבאר והכי פירושו רב יהודה בשם רב כיני מתניתא ר"מ מטמא רבי יהודה וחכמים מטהרין (פי' דרב יהודה סובר כמו חכמים דהטעם הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש והוא כמו דאיתא בכריתות (ד' י"ב) איבעי' להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דילמא משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן הוא ופטור ומאי נ"מ למיפשט מינה לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש לא שנא טומאה חדשה ולא שנא טומאה ישנה ואי אמרת טעמייהו דרבנן משום כו' מיגו כי פטרי ליה רבנן מטומאה ישנה אבל מטומאה חדשה מיחייב מ"ט טומאה ישנה מיגו דאמר טבלתי פטור כי אמר נמי לא נטמאתי פטור דאיכא למימר מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אבל טומאה חדשה מיחייב מ"ט דכי אמר נמי טבלתי מיחייב דא"ל השתא נטמאת וע"ז פליגי בירושלמי דרב יהודה בשם רב כיני מתניתא ר"מ מטמא ר"י וחכמים מטהרין (פי' דלרבנן בודאי הטעם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפי' כי ליכא מיגו ואפי' רבי יהודה נמי סובר דהטעם הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולא משום מיגו). אמר ר' יוחנן כיני מתניתא ר"מ מטמא ור' יהודה מטהר (ואיפשר דגרסי וחכ"א אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש) אבל רבי יהודה לא סבר כחכמים דהטעם הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אלא מחמת מיגו (אבל לרבנן פשיטא לי' להירושלמי דהטעם הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש וכמו דאיתא בכריתות (ד' י"ב ושם) אמרו לו עד א' נטמאת כו' וחכ"א אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ש"מ טעמייהו דרבנן משו' דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש א"ר אמי לעולם טעמ' דרבנן משום דאמרי' מיגו והכא קתני מתוך שאם ירצה כו' הילכך אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולהירושלמי פשיטא ליה דחכמים דאמרו נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש הוא לא מחמת מיגו אלא דנאמן על עצמו כו'

) וע"כ אמר ר' יוחנן כיני מתניתא ר"מ מטמא ור' יהודה מטהר (פי' משום מיגו וכמו דתנן במתני' (ד' י"א) אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דשבת) מנו אמרו לו ר"י (פי' הא דתנן בכריתות (ד' י"ג) אמרו לו אינו מן השם הוא ר"י (ועי' בספרי נועם ירושלמי (פ"ק דשבת) דהאי מנו אמרו ליה ר"י היינו ר' יהודה) והכא נמי הוי ר' יהודה ולר' יהודה הוא מחמת מיגו. וע"כ אמר ר' יוחנן כיני מתניתא ר"מ מטמא ור' יהודה מטהר וחכמים אומרים הוא נאמן על עצמו ולא מחמה מיגו (ואיפשר לומר דיש נ"מ בין אם הוא מחמת מיגו או משום שנאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש והוא כמו דאיתא בכריתות (ד' י"ב) אמר ר"נ הלכה כר' יהודה אמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו ושיטת הירושלמי דזהו דווקא אם הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אבל אם הוא מחמת מיגו נאמן אפי' לאחרים ג"כ וע"ז אמר רבי יהודה מטהר (פי' שמטהר לגמרי ואפי' בינו לבין אחרים כיון שהוא מחמת מיגו). אבל חכמים פליגי ואמרו דהוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולא משום מיגו וע"כ אינו נאמן רק בינו לבין עצמו: