נועם ירושלמי על מועד עד

ועיין במה שפי' רש"י וצריך להודיע לדיורין שניתוספו אם דעתו בעירוב וכגון שמערב משלהן כו' ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע לדיורין אם משלהן מערב והירושלמי מפרש דמה מודיע הלכה אבל אין הפי' שמודיעו אם הוא רוצה דכיון שזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו ואם חוב הוא מה מועיל שמודיעו ע"כ אומר מה מודיע הלכה ודו"ק

שם לית הדא אמרה שאינו מזכה להם בגופו של אוכל (פי' דאינו מזכה להם בגופו של אוכל רק להתיר שיהא הרשויות כולן כאחת דאל"ה איך תנא נתמעט האוכל איך איפשר שיאכל הא כבר זיכה להם ומה שהקשה הק"ע הא דקיי"ל דצריך לערב בדבר דאי בעי מיניה חבריה שיתן לו ולא יקפיד כו' לא קשה וכבר ביארתי בספרי נחלת יהושע (סי' פ"ג) דקאמר ש"מ שאינו מזכה להם בגופו של אוכל ואין להם קנין בגופו של אוכל והוי כמו רק נתינת רשות להם להאכיל וכיון שהוא מחמת נתינת רשות ע"כ קאמר נתמעט האוכל דהיינו שבעה"ב מיעט להאוכל דהא יכול לחזור וא"כ מוכח דאינו מזכה להם בגופו של אוכל ותפשוט דעירוב משום דירה ולא משום קנין וכמו דאמרינן בעירובין (דף מט) דאמר שמואל עירוב משום קנין וכתבו התוס' וא"ת הא תנן לקמן בעירובין (דף מט) בעה"ב שהי' שותף בשכנו לזה ביין ולזה בשמן א"צ לערב וכן בעירובין (ד' פ') גבי בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהם היום סומכין על הפת משום עירוב ולמ"ד משום דירה אתי שפיר וי"ל כיון שיש קירוב דעת ביניהם עשאוהו חכמים כאלו הקנו זה לזה עכ"ל אבל למ"ד עירוב משום דירה אין צריך לתרץ שהקנו זה לזה וע"ז אומר כיון שאומר נתמעט האוכל אלמא דיש להם רשות והוי כמ"ד עירוב משום דירה והכי קיי"ל דעירוב משום דירה וכמו שכתבו התוס' דהא דקיי"ל דמערבין אפי' בפחות משוה פרוטה ובפחות משוה פרוטה לא שייך קנין רק נתינת רשות לאכול עיי"ש שהארכתי בזה ע"ז משני תיפתר שגררוהו עכברי' ולא שנטל הבעה"ב ולעולם מזכה להם בגופו של אוכל ודו"ק

שם נותן אדם מעה לחנווני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דברי ר"א וחכ"א לא זכו לו מעותיו ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו כו' ר' אבהו בשם ר' יוחנן זאת אומרת שאין המעות קונות ד"ת והוא (ט"ס וצ"ל) שהמעות קונות ד"ת והוא מדקתני בסיפא ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו ש"מ שהמעות קונות ד"ת מעתה אפי' בא לו אצל החנוני שני' היא שמא ישכח ויוציאנו ר' אחא בשם ר' חיננא אבא לא אמר כן אלא וחכ"א לא זכו לו מעותיו זאת אומרת שהמעות קינות ד"ת והוא (ט"ס וצ"ל) זאת אומרת שאין המעות קונות ד"ת ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שכן החנווני מזכה להן ע"י אחר

ולכאורה צריך להבין במאי פליגי ובש"ס דילן אמרינן בעירובין (דף פ"א) דר"א ס"ל דמעות קונות ד"ת ואף דרבנן תקנו משיכה אך עשאוהו ר"א כד' פרקים דהמעות קונות ורבנן לא ס"ל הכי וע"כ אין קונה בחנוני ובבעה"ב הטעם הואיל משום דאין הבעה"ב רגיל למכור ככרות ולא נתכוין זה אלא לעשותו שליח וכאומר ערב לי דמי ולשיטת הירושלמי אליבא דר' יוחנן ס"ל דהא דקונה בבעה"ב הוא משום דהמעות קונות ד"ת והוא בתורת מכירה ועשאוהו כד' פרקים ובחנוני הטעם שמא ישכח ויוציאנו ור' אחא אמר דאבא לא אמר כן אלא דמזה מוכח דאין המעות קונות ד"ת והטעם דבעה"ב מהני הוא כשיטת הש"ס דילן דהוי בתורת שליח והא דבחנוני לא מהני הטעם שהוא בתורת מקח וכמו שמסיים מודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שכן החנוני מזכה להם ע"י אחר

אך לכאורה לפי"ז מניין מוכח שאין המעות קונות דילמא לא ס"ל דבד' פרקים אלו העמידו דבריהם על ד"ת וכמו דאיתא בש"ס דילן בעירובין שם וא"כ צ"ל דס"ל דאם המעות קונות ד"ת הוה כ"ע ס"ל דבד' פרקים אלו העמידו דבריהם על ד"ת וע"כ מוכח דאין המעות קונות ד"ת והוא דוחק

והנה רש"י פי' דאפי' עירב חנוני הזה לכל האחרי' וזיכה גם לזה כו' והתו' כתבו דאפי' זיכה לו ע"י אחר או לקח המע' וקנה כו' כל הזכיות שעושה לו החנוני שלא מדעת בעה"ב קא עביד ואין מערבין אלא מדעתו והרא"ש כתב תמוהי' הם בעיני דהא דאמרו חכמים דאין מערבין לו אלא מדעתו ואפי' בעירובי חצירות היינו משום דחשיבי לי' קצת כו' וזה שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נותן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזוכה לו החנוני אמאי לא זכה הילכך נראה לי לפרש מתניתין כמשמעה ואם נתן לו לחם בלא זיכוי לא זכו לו מעותיו כו' אבל אם זוכה לו על ידי אחר מודו רבנן דהוי עירוב והא דקתני שאין מערבין לאדם אלא מדעתו מילתא באנפי נפשיה הוא ולא קאי אנותן מעה לחנוני וה"ק ואין מערבין לאדם אלא מדעתו

[וע"כ אפ"ל דס"ל לר"א דהטעם בבעה"ב משום דמסתמא יזכה לו ע"י אחר אבל החנוני חיישינן שמא יוציאנו והטעם לא כמו דאמר ר' יוחנן דהטעם שמא יוציאנו הוא משום דטרוד אלא דאין המעות קונות ד"ת וע"כ בבעה"ב לא חיישינן שמא יוציאנו דדמי למפקיד אצל בעה"ב דאמרינן בב"מ דף מב) דאצל בעה"ב בין צרורין ובין מותרין לא ישתמש בהם וע"כ לא חיישינן שמא יוציאנו משא"כ בחנוני דאמרינן התם חנוני כבעה"ב דברי ר"מ ר"י אומר חנוני כשולחני וע"כ חיישינן שמא יוציאנו וא"כ מוכח מזה דאין המעות קונות דאם הי' המעות קונות ד"ת הי' בעה"ב נמי מותר להשתמש וכמו שכתבו התוס' בעירובין (דף פ"א) ובב"מ (ד' מ"ג) שהקשו דאמאי לא חיישינן שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלי' ותירצו דגבי חיטי חיישינן שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלי' אבל גבי מעות לא חיישינן שמא יאמר נשרפו מעותיך בעלי' משום דהוי שואל עלי' משום דשרי להוציאם ואע"ג דבמפקיד מעות אצל בעה"ב תנן בהמפקיד (ד' מ"ג) דלא ישתמש בהן מ"מ מוכר ישתמש בהן כיון דד"ת מעות קונות אלים כחו ויכול להוציאם ואע"ג דתיקון רבנן דלא קני אלא במשיכה וא"כ אי אמרינן דמעות קונות ד"ת א"כ בעה"ב נמי יכול להוציאם ואמאי לא חיישינן גם בבעה"ב שמא יוציאנו וע"כ אמר ר' אחא בשם ר"ח אבא לא אמר כן אלא וחכ"א לא זכו לו מעותיו פי' שמחלקים חכמים בין חנוני לבעה"ב וסתמא הטעם שבעה"ב יזכה לו ע"י אחר כמו דאמרינן בירושלמי שם ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שכן החנוני מזכה להן ע"י אחר פי' שהחנוני נמי יכול לזכות ע"י אחר אלא דבחנוני חיישינן שמא יוציאנו תחילה ואח"כ לא יזכה ע"י אחר אבל בבעה"ב לא חיישינן שמא יוציא כיון דאסור להשתמש בהם וזהו דווקא אי אמרינן דמעות אין קונות אבל אי אמרינן דמעות קונות א"כ בעה"ב נמי מותר להשתמש בהמעות כמו שכתבו התוס' וא"כ מהו החילוק בין חנוני לבעה"ב

וע"כ אפ"ל דר"י לא קאמר הכי אלא דמוכיח מדר"א דס"ל מעות קונות ובד' פרקים העמידו דבריהם על ד"ת ורבנן נמי ס"ל דמעות קונות אלא דס"ל דבד' פרקים לא העמידו דבריהם על ד"ת והא דהבעה"ב מערב הוא בתורת זיכוי. אבל החנוני לא יזכה מתוך שיוציא המעה ע"כ לא יערב (דאי הטעם משום דמעות קונות ובד' פרקים העמידו על ד"ת א"כ אמאי חיישינן שמא יוציאנו) אלא דהטעם הוא משום דבעה"ב יערב אבל החנוני לא יערב משום שיוציאנו (ולכאורה הטעם הוא משום טרדתו)

אך איפשר לומר דר' יוחנן ס"ל דהטעם הוא מחמת שיכול להשתמש בהמעות משא"כ בבעה"ב ואע"ג דמעות קונות אעפ"כ לא יכול להשתמש בהמעות והא דלא חיישינן שמא יאמר לו נשרפו מעותיך בעלי' הוא כמו התירוץ הראשון שכתבו התוס' בעירובין (ד' פ"א) דמעות נוח לשומרן ואין טורח בהצלתם כמו בפירות וע"כ לא יכול לומר נשרפו כו' (ויש לדחות)

ובזה איפשר לומר דר' אבהו אזיל לטעמי' בירושלמי (פ"ד דב"מ ה"ב) ר' יוחנן יהיב דינרין לקריבו על משח אתא שאל לר' ינאי א"ל מדבר תורה מעות קונות ולמה אמרו אין קונין שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלי' ר' שמואל בר סיסרטאי בשם ר' אבהו אם אמר לו נשרפו חיטיך בעלי' נאמן ר' יצחק מקשי מה אנן קיימין אם בשקנו לו מעותיו שלו נשרפו ואם לא קנו לו מעותיו של זה נשרפו והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד

וע"כ נ"ל לפרש דר' שמואל מקשה כמו שהקשו התוס' דמהו הפעולה שתיקנו שלא יהיו מעות קונות שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלי' הא יכול לומר המוכר נשרפו מעותך בעלי' וע"ז אומר ר' יצחק מקשי מה אנן קיימין (פי' מהו הפעולה של התקנה) אם בשקנו לו מעותיו שלו נשרפו (ונ"ל שה א ט"ס וצ"ל אין שלו נשרפו פי' שאמר לבעל המעות נשרפו חיטיך בעלי') ואם בשלא קנו לו מעותיו של זה נשרפו (פי' דא"כ יאמר המוכר שלא קנו לו מעותיו שלך נשרפו א"כ בין כך ובין כך של לוקח נשרף) וע"כ הי' נראה לי להפך הגירסא ולגרוס הא דר' שמואל בשם ר' אבהו אחר הקושי' של ר' יצחק שמקשה מה אנן קיימין אם בשקנו לו חיטיו שלו נשרפו (כצ"ל) ואם קנו לו מעותיו של זה נשרפו וע"ז אומר שמואל א"ר אבהו אם אמר לו נשרפו חיטיך בעלי' נאמן והוא כמו שתירצו התוס' בעירובין (ד' פ"א) דמעות נוח לשומרן ואין טורח בהצלתם. וע"כ לא מהימן אם יאמר לו נשרפו מעותיך בעלי' וע"ז משני ר' אבהו דבחיטים אם אומר לו נשרפו חיטיך בעלי' נאמן (פי' אבל במעות אינו נאמן) וע"כ ר' אבהו אזיל לשיטתי' דהטעם הוא כתירוצא קמא של התוס' החילוק של החיטים ומעות. אבל אם היה מברר המוכר שהמעות נשרפו הי' ההיזק של הלוקח דלא הוי עלי' שואל דאין לו רשות להשתמש בהמעות וע"כ ר' אבהו לטעמי' שסובר דלא הוי המוכר על המעות דין שואל משום דאין לו רשות להשתמש בהמעות וע"כ