נועם ירושלמי על מועד עג

(ועיין מה שכתב הרא"ש בפרק קמא דסוכה על הרמב"ם)

וכן כתב הרמב"ם (פט"ז מה' שבת ה' ט"ו) כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה אבל אם הי' פרוץ כעומד ה"ז מותרת ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על י' אמות אבל י' אמות הרי היא כפתח אם היה לפרצה זו צורת פתח אעפ"י שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד וכתב המ"מ אבל התוס' והרשב"א אומרים דכל שיש צורת הפתח עשוי כתיקונו אפי' פרוץ מרובה על העומד בד' רוחות ובכולן צה"פ הרי הם כעומדים. ואפי' לדעה הרמב"ם יש צ"ה מועילה אפי' בפרוץ מרובה על העומד כגון ברוח שלישית כמבואר פי"ז בדין הכשר מבוי מפולש

ובזה ביארתי הירושלמי (פ"ק דעירובין ה"ט) ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא מאן תנא פיאה מצלת לא ר' יוחנן ב"נ א"ל הדא תנא ופי' הק"ע מכדי מאן תנא דמתיר פיאה בכלאים ריב"נ ואיהו דאמר בברייתא דפיאה אף לשבת מהני ואמאי קאמרת דלענין שבת אינו מתיר וכלאים מתיר א"ל הדא תנא (וכצ"ל) וה"פ לאו ריב"נ הוא אלא תנא דברייתא בפרוץ מרובה על העומד דמחמיר בשבת מבכלאים. והוא דוחק והפ"מ פירש מאן תנא פיאה מצלת לא ריב"נ (ופירש הפ"מ מאן תנא פיאה מצלת בכלאים לא ריב"נ הוא דאמר הכי א"ל הדא חנא כלומר אין דהא תנא ס"ל הכי ויחידאה הוא עכ"ל ולי נראה דהפי' הוא ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירה מאן תנא פיאה מצלת לא ריב"נ ואיהו גופי' ס"ל דאין פיאה מצלת ביותר מעשר וכמו דאמרינן בעירובין (ד' ט"ו) ומנא תימרא דשני לן בין עשר ליותר מעשר דא"ל ר"י לר"ל לא כך הי' המעשה שהלך ר' יהושע אצל ר' יוחנן ב"נ ללמוד תורה אעפ"י שבקי בהלכות כלאים ומצאו שיושב בין אילנות ומתח זמורא מאילן לאילן ואמר לו ר' אי גפנים כאן מהו לזרוע כאן א"ל בעשר מותר וביותר מעשר אסור וכן בירושלמי אמר ר' יוחנן מעשה שהלך ריב"נ אצל ריב"נ כו' והי' שם פרצות יותר מעשר והי' נוטל אעים וסותם עד שפיחת פחות מעשר וא"כ אף ריב"נ דמתיר פיאה אינו מתיר רק בעשר אבל לא ביותר מעשר וא"כ איך מתירין פיאה אעפ"י שהוא יותר מעשר א"ל הדא תנא ואיפשר לפרש הדא תנא פי' תנא דמתניתין דתנן ואם יש לו צורת הפתח אעפ"י שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט ולא כרב דתני צריך למעט ור' זעירא לטעמי' דאיתא בירושלמי (פ"ק דעירובין ה"א) אמרה ר' ירמי' קומי ר' זעירא א"ל ומה בידך ר' אילא בשם ר' יוחנן צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וגמי על גביהן (פי' אין צריך היכר ציר ומאן דמתיר בפאה יותר מעשר סבר כתנא דידן וע"ז אמר על מה דאמר מאן תנא צורת הפתח לא ריב"נ והא איהו גופי' אינו מתיר ביותר מעשר ע"ז אמר. הדא תנא פי' תנא דמתניתין דתנן ואם יש לו צורת הפתח אעפ"י שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט ולא מחלק בין מחיצה רביעית לד' רוחות אבל הרמב"ם סובר דזהו דווקא שאין הפרוץ רק בדופן א' אבל אם הפרוץ בד' דפנו' אינו מועיל צורת הפתח אם פרוץ מרובה על העומד וכמו דתני' בעירובין (ד' י"א) דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות מותר ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ ולא מוקים לה בפתחי שימאי כמו דמתרץ בש"ס דילן ודו"ק]

שם (ה"י) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע ואמרינן בגמ' מה מודיע הלכה ופי' הק"ע דסובר דמתניתין איירי כשעירב משלהן. אי נמי בשאין למבוי אלא פתח א' איירי מתניתין דכופין אותו לשתף ועוד דזכין לאדם שלא בפניו הילכך קשיא ליה מהו מודיע הא אינו צריך להודיע וע"ז אומר מה מודיע הלכה ופירש הק"ע הלכה מודיע אותו שכך הלכה שכופין אותו כו' עוד פי' שם הלכה כך אמרו חכמים שאפי' אין בחצר אלא פתח א' שצריך להודיע כו' וזה דוחק גם הפ"מ גריס הכלה ודבריו דחוקים מאוד

ע"כ לכאורה היה נראה לפרש והוא דאמרינן בעירובין (דף פ') אמר רב שיזבי אמר ר"ח זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה דתנן אמר ר' יהודה בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין כו' פשיטא דחלוקין מהו דתימא ה"מ בחצר שבין שני מבואות אבל חצר של מבוי א' אימא לא קמ"ל רב שיזבי דשמיע ליה מרבי' דמבוי א' עסקינן

והנה בחצר שבין שני מבואות איפשר לומר דצריך להודיע מחמת שחוב הוא וכמו דאיתא לקמן בעירובין (ד' פ"א) ולא פליגי והא אנן תנן ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע הנ"מ בחצר שבין שתי מבואות וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מה' עירובין ה"ד) חצר שיש לה ב' פתחים לב' מבואות אם נשתתפה עם א' מהן בלבד נאסרה במבוי הב' כו' לפיכך אם זיכה א' בשתוף לכל בני המבוי ושתף עליהן צרי' להודיע לאנשי החצר זו שאינן משתתפין אלא מדעתן שאינ' זכות להן שמא במבוי הב' רוצים להשתתף ולא בזה וכתב ע"ז הראב"ד דמאחר דקייל"ן כר"ש דבחצירות שעירבו שתים החיצונים עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרין עמה איזו חובה יהי לה אם תשתתף עם זו ותשתתף עם האחרת כו' והלא מותרת עם שתיהן כו'

ולפי"ז היה איפשר לומר מה מודיע הלכה פי' אפי' בחצר שבין שני מבואות אם מודיע שהלכה דהן מותרת עמה והיא מותרת עמהם. א"כ אין חוב בזה וכמו שכתב הראב"ד

[ועוד שלשיטת הירושלמי ליכא פלוגתא על ר"ש בזה שבירושלמי לא הביא בפ"ד דעירובין (ה"ו) שום תנא שחולק על ר"ש כמו שמביא הש"ס דילן בעירובין (ד' מ"ט) וכמו דאמרי' אר"י אמר רב זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת לשתי רשויות אבל לא שתי רשויות משתמשות לרשות אחת כי אמריתי' קמי' דשמואל אמר אף זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות ועיין שם בתוס' דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מחצר זה לחצר אחרת ושיטת הירושלמי הוא דלא מחלקין בין עירבו ללא עירבו ועיין בתוס' עירובין (ד' צ"א) בד"ה אמר רב כו' והשתא אין כו' איפכא מדרב עיי"ש ודו"ק

ואף דאמרינן בירושלמי (רפ"ט ה"א) ר' יוחנן אמר בשלא עירבו אבל בשעירבו נעשה חצר כבתים כו' לקמן יתבאר בזה דלא כמו שפירשו הק"ע והפ"מ דהא דהטעם דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר דלפי"ז לא יתפרש הירושלמי שם אלא דהטעם דאם עירבו הבתים עם החצירות נעשו החצירות כבתים וכמו דאמרינן בשבת (דף ק"ל) דניתקו חצירות ונעשו בתים וא"כ אסור לטלטל מחצירות לגגין. וע"ז אומר ר' יוחנן אמר בשלא עירבו אבל בשעירבו נעשה חצר כבתים והגגות רשות בפני עצמן ולקמן יתבאר בזה א"כ לשיטת הירו' הל' כר"ש דאם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרת עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו א"כ אין בזה חוב אפי' בחצר שבין שני מבואות וע"ז אומר מה מודים הלכה פי' שאם מודיע אותה ההלכה שהיא מותרת עמהם א"כ אין בזה חיוב ואף שביארתי ספ"ב דעירובין (ה"א) ובפ"ו דעירובין (ה"ו) ששיטת הירושלמי הוא כמו דאמר בספ"ו דעירובין (ה"י) דא"ר יוסא מכיון שנתנו במקום א' נעשו כולן רשות אחת (פי' אפי' נתנו עירובן בפנימית ולא עירב א' מן החיצונה אעפ"כ לא תוכל לומר לתקוני שתפתיך וכמו דאמרינן בש"ס דילן בעירובין (דף ע"ה) דאחדא דשא ומשתמשה. וע"כ מפרש הש"ס דהא דקתני נתנו עירובן במקום א' היינו בחיצונה ואמאי קרו לי' מקום א' מקום המיוחד לשתיהן ולא אמרינן דיורין להחמיר משא"כ לשיטת הירושלמי אעפ"כ לא דמי להתם כיון דעירבה עם החיצונה ובחיצונה לא עירב א' ע"כ נעשו כולם רשות אחת והכא בדר"ש מיירי בעירבו בשני מקומות וכמו דאמרינן בעירובין (דף מ"ה) ואמאי כיון דערבי להו חיצונות בהדי אמצעית ה"ל חדא אמר רב יהודה כגון שנתנו אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו ואפי' תימר שנתנו עירובן באמצעית כגון שנתנוהו בשני בתים וא"כ לא הוי מקום א' ע"כ אין נעשים כאחת]

ועוד איפשר שאומר מהו מודיע הלכה משום דמתניתין קשי' לי' דקתני מוסיף ומזכה וצריך להודיע דמהו הפעולה אם הוא מזכה בתחילה ואח"כ מודיע ואם אין זה זכות מה מועיל מה שמודיע אח"כ למה שזיכה בתחילה וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"ו דגיטין) בכל אתר את אמר התקבל כזכה והכא את אמר התקבל כהילך שני' היא שזכין לאדם שלא בפניו (פי' ואין חבין לאדם אלא בפניו וגט הוי חוב ע"כ לא אמרו התקבל כזכה התיב ר' שמי הגע עצמך שהי' צווחת להתגרש אינו אומר שמא חזרה בה ואם זה זרות למאי מודיע ואם אפי' אומר אינו רוצה שמא חוזר בו ועיין בחולין (ד' ל"ט) הכותב נכסים לאחרים כו' ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ובירו' (פ"ק דגיטין ה"ה) האומר ינתנו כל נכסיי לפלוני והוא כהן כו' אעפ"י שאמר אי אפשי בהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר מכיון שאמר אי אפשי בהן זכו בהן היורשין. ופריך מה אנן קיימין אם משקיבל עליו משעה ראשונה אף ר"ג מודה כו' אלא כן כו' בסתם רבי אומר כו' אלא מכיון שקיבל עליו רשב"ג אומר מכיון שאמר א"א הוכיח סופו על תחילתו

וע"כ אומר הירושלמי מה מודיע הלכה פי' דהאי מודיע אין הפי' דשואלו אם הוא רוצה אלא שהדין הוא שצריך להודיעו ומכיון שמודיעו הוי הזיכוי למפרע ואין הפי' מודיע אם הוא רוצה דכיון דזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו אלא שהדין הוא שצריך להודיע וע"כ ואינו רוצה לאוקמי מתניתין כר' מאיר שסובר דאין מערבין לו אלא מדעתו וכמו דאיתא בירושלמי לקמן (ספ"ד) ולית ליה לר"מ זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו סבר ר"מ אית ליה הדא זכות לא בעי בר נש יעול חבריה לביתיה בר מדעתיה דא"כ כיון שחוב הוא מה מועיל אם מודיעו אח"כ אלא ודאי דמה מודיע הלכה.