נועם ירושלמי על מועד נו

מאיליו ולא סמכינן עלה מאתמול ג"כ בשלמא הגדולה מותרת דנעשית תחילה לשם מחיצה ואע"ג דנפרצה מ"מ נשאר שלשה טפחים מכאן ושלשה טפחים מכאן ע"כ מותר משא"כ הקטנה דצריך להתיר ע"י לבוד ונפרצה בשבת ע"כ כיון שנעשית מאילי' ע"כ אפי' אי אמרינן דנראה מבחוץ ושוה מבפנים מ"מ הרי הועמד לשם לחי אבל כאן ההיתר ע"י לבוד נעשית מאיליו ולא הועמד לשם לחי ואיפשר דע"כ אומ' בשם רבנן דתמן דהיינו רבנן שבבבל דפליגי בזה אי לחי משו' מחיצה או לחי משום היכר ולכ"ע בעינן דסמכינן ע"ז מאתמול וע"כ לגדולה מהני דמ"מ הועמד מתחילה לשם מחיצה ע"כ יוכל להעשות לחי אבל בקטנה להתירה ע"י לבוד כיון דלא סמכינן מאתמול לא מהני משום לחי וזהו דווקא לרבנן דתמן אבל לשיטת הירושלמי שהבאתי (בה"ד) הא דקאמר הריני אוסר להם משום קורה ולשבת הבאה אני מתיר לכם משום לחי שיהיו יודעין שאם ינטל הדקל שהוא אסור לטלטל אית דבעי מימר דלא יהוון סברין כר' יהודה כו' משמע אבל בלא"ה הי' סומך על הדקל אע"ג דלא סמיך עליו מאתמול אלמא דהירושלמי לא בעי דסמכי' עליו מאתמול א"כ לא יתורץ במה שאמר לגדולה הן נידונות ואין נידונות לקטנה לפי מה שביארתי שהטעם משום דלא סמכי עליו מאתמול וע"כ אומר רב עוקבא בשם רבנן דתמן דווקא דהיינו בשם רבנן שבבבל דס"ל דבעינן דווקא דסמיכי עליו מאתמול]

ולפי"ז איפשר לומר דאפי' אי אמרינן דלא מיירי במשוכין יותר מעשר אעפ"כ אינו מותר בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. כיון דלא סמך ע"ז מאתמול רק הגדולה ניתרת ע"י מה שנשאר שלשה טפחים לכאן ושלשה טפחים לכאן משום דמה שנשתייר הי' מאתמול ג"כ לשם מחיצה ואיפשר לומר בפשיטות דלגדולה נידונות ולא לקטנה משום דכיון דלא הועמד לשם הקטנה ע"כ לא הוי לחי. וכמו דאמרינן בעירובין (ד' ט"ז) ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר אי עביד בידים הוי היכר ואי לא לא הוי היכר כו' ת"ש דרב הוה יתיב בההיא מבואה הוה יתיב רב הונא קמיה אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי כוזא דמיא כו' לא סבר לה מר לסמוך אדיקלא כו' מי סמכינן עלה מאתמול טעמא דלא סמכינן הא סמכינן הוי לחי. וא"כ איפשר לומר דרבנן דתמן סבירי להו כמו רבא דלחי הוא משום היכר וע"כ בעינן דעביד בידים וע"כ אומר בשם רבנן דתמן דלהירושלמי סמכינן אדיקלא אע"ג דלא סמכינן עלה מאתמול] אף עפ"כ איפשר לפרש כמו שביארתי דהטעם דלשיטת הירושלמי מיירי בנפרצה בשבת וע"כ אמרינן דנידונות הן לגדולה ואין נידונות לקטנה משום דלא סמכינן עלה מאתמול וכמו שאבאר

והא דלא משני בש"ס דילן הכי היינו טעמא משום דאמרינן בעירובין (דף צג) בעי רב הושעי' דיורין הבאין בשבת מהו שיאסרו אמר רב חסדא ת"ש חצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת והקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה אמר רבה אימר מבעוד יום נפרצה א"ל אביי לא תימא מר אימר אלא ודאי מבעוד יום נפרצה דהא מר הוא דאמר בעי מיניה מרב הונא כו' ואמר לי שבת כיון שהותרה הותרה ובגמרא דילן (דף ט') אמרינן אמר רבה ומותבינן אשמעתין כו' ולרבה מיירי מתניתין דמבעוד יום נפרצה וע"כ לא משני הש"ס דילן לגדולה הן נידונות ואין נדונות לקטנה לפי מה שבארתי שהטעם הוא מחמת דלא סמכו מאתמול דכיון דמבעוד יום נפרצה. וכמו דאיתא בש"ע או"ח (סי' שס"ג) דאם לא היה שם לחי אחר מע"ש כאלו סמכו עליו דמי וע"כ לא יוכל לשנות כמו הירושלמי דלגדולה הן נידונות ואין נידונות לקטנה דכיון דנפרצה מבעוד יום כאלו סמכו עליו מאתמול דמי אבל בירושלמי איתא היה משוך אבא בר רב הונא אומר רואין אותו כאלו הוא כנוס התיב רב חסדא והתנינן חצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת והקטנה אסורה ויעשו כותל גדול' כלחיים אצל כותלי קטנה והותרה קטנה וע"כ אומר רב עוקבא בשם רבנן דתמן לגדולה הן נידונות ואין נידונות לקטנ' דהא לרב חסדא מיירי מתניתין דנפרצה בשבת וכמו דאמרינן בעירובין (ד' צ"ג ושם) בעי רב הושעי' דיורין הבאין בשבת מהו שיאסרו אמר רב חסדא ת"ש חצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת והקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה (פי' דאלמא דיורין הבאין אוסרין א"כ אליבא דרב חסדא מיירי שנפרצה בשבת) וע"כ משני לגדולה הן נידונות ואין נידונות לקטנה

[וכן משמע שיטת הירושלמי (פ"ט ה"ב) גג גדול הסמוך לקטן הגדול מותר והקטן אסור כו' מפני' פליגא על שמואל חצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת והקטנה אסורה ויטלטלו בה עד מקום מחיצות חברי' אמרין קומי ר' יוסי כו' מה דמר שמואל בשבת זו מה דהיא מתניתין בשבת הבאה כו' וזהו אליבא דשמואל שסובר דדיורין הבאים בשבת אינם אוסרין אבל הירושלמי סובר דיורין הבאין בשבת אוסרין ולא אמרינן כיון דהותרה הותרה. ואיפשר שסובר הירו' דלענין מחיצות טפי עדיף ואמרי' כיון דהותרה הותרה. וכמו דאמרינן בעירובין (דף י"ז) ור' יצחק אנא דאמר אפי' לר' יהודה עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא דאיתנהו לדיורין הכא ליתנהו לדיורין וזה גרע טפי ממחיצות. וע"כ אמרינן בירושלמי ופ"ב דעירובין) באו מים בשבת כבר נכנסה שבת באיסור חרבה הבאר כבר נכנסה שבת בהיתר ובש"ס דילן בעירובין (ד' כ') אמרינן בעא מיניה אביי מרבה יבשו מים בשבת א"ל כלום נעשית מחיצה אלא בשביל מים מים אין כאן מחיצה אין כאן אלמא דלא אמרינן דשבת כיון שהותרה הותרה. אלא דלשיטת הירושלמי דיורין גריעא ממחיצות ובירו' (פ"ק דעירובין) היך עבידא הי' שנים ועירבו עירוב א' כו' (וכן בפ"י דעירובין ה"ד) בעי ר' בא אף לענין מחיצות כן (פי' אי אמרינן כיון דהותרה הותרה). ויתבאר לקמן ודו"ק]

שם (ה"ז) כותבין עליו גיטי נשים ר' יוסי הגלילי פוסל כו' מ"ט דריה"ג ספר מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים אף כל דבר שאין בו רוח חיים מה ספר דבר מיוחד שאינו אוכל אף כל שאינו אוכל מ"ט דרבנן מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש על דעתיה דר"י הגלילי ידות אוכלין כאוכלין נשמעינה מן הדא כתבו על קרן הצבי וגדדו וחתמו ונתנו לה כשר מפני שגדדו ואח"כ חתמו הא אם חתמו ואח"כ גדדו לא ופי' הק"ע טעמא שחתכו מתחילה ולא כתב במחובר לצבי אלא התורף הא אם חתמו ואח"כ חתכו לא (ופי' הק"ע הא לאו חי הוא אלא לאו משום דהקרן מחובר לאוכלין ש"מ דסובר ר"י הגלילי ידות האוכלין כאוכלין והק"ע כ' דמיירי בין בחי ובין בשחוט והפ"מ פי' והא בריית' ריה"ג היא דאי לרבנן איכא תקנתא שיתן לה הקרן עם הצבי אלמא דשמעינן אליבא דריה"ג שכל המחובר לרוח חיים כרוח חיי' היא וה"נ ידות האוכלין המחובר לאוכלין כאוכלין הוא ופירושיהם דחוק מאוד

ע"כ נראה ני דלא כמו דגרסי כתבו על קרן הצבי וגדדו וחתמו ונתנו לה כשר אלא שצ"ל וגדדו (פי' שגרד האוכלים מבפנים פי' דמיירי אפי' בשחוט והטעם מפני שהוא יד לאוכלין אם יש בשר מבפנים וכמו דאמרינן בחולין (ד' קי"ח) אמר רב אין יד לפחות מכזית כו' ור' יוחנן אמר יש יד לפחות מכזית כו') וע"כ קאמר דאם גרדו מבפנים (פי' שגרד הבשר בפנים שלא יהי' יד לאוכלין). וע"ז אומר כתבו על קרן הצבי וחתמו ונתנו לה כשר משום שסובר דהעיקר היא החתימה ע"כ אם גרדו קודם החתימה כשר דלא הוי יד לאוכלין אבל אם גרדו אחר החתימה א"כ הוי יד לאוכלין וא"כ ש"מ דידות אוכלין כאוכלין לענין גט לריה"ג

שם ר' אחא בשם ר' מיישא והוא שכתב על זכרותו של קרן אבל אם כתב על נרתיקו כפרוש הוא וכשר נ"ל דקאמר דלר"י הגלילי אינו פסול מפני שהוא מחובר לבע"ח והוי כמו בע"ח או מפני שהוא יד לאוכלין זהו דווקא בזכרותו אבל על נרתיקו כפרוש הוא וכשר ולא הוי כמו בעלי חיים וגם מטעם יד נמי לא הוי וכה"ג אמרינן בחולין (ד' קכ"א) תנן התם החרטום והצפרנים מטמאין ומטמאין ומצטרפין כו' קרנים אמר ר"פ במקום שחותכין ויוצאין מהם דם (ומה שהקשה הק"ע דמ"ט לא הביאוהו הפוסקים דזה הוא דווקא לריה"ג והוא דלא הוי כמו ב"ח ולא כמו יד. אבל לא לענין אם מחוסר קציצה ועיין בתוספות גיטין דנסתפקו אפי' לענין קלף עי' שם ובפ"ב דגיטין שם יתבאר ודו"ק

שם ר' יונה בעי אף לענין הכשר זרעים כן האיך עבידא חישב עליהן שירדו על הבהמה ומן הבהמה על האוכלין ופי' הפ"מ דכמו דחשיב הבהמה דהוי דבר שיש בו רוח חיים כמחובר וה"נ לענין הכשר כן. [ואיפשר לומר דמיבעי' לי' אליבא דריה"ג והוא כמו שכתבתי בספרי א"ה בסופו על הא דאמרינן בפסחים (ד' כ') אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהי' פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליו ופירש"י להכי נקיט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים ומתעסק ליפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה לה לפשוט והקשה הקצה"ח שלפי מה שכתב הרמב"ם (פי"ג מה' טו"א) שהכשר בעינן שיהא ברצון הבעלים וכתב הכ"מ (שהרשב"א חולק) וטעמו של הרמב"ם דרצון בעלים בעינן דאי איפשר שרצון אחרים יגרום הטומאה לדבר שאינו שלהם וא"כ האיך איפשר בקדשים הכשר מים כיון דבעינן רצון בעלים וקדשים לית להו בעלים וע"כ אומר כגון ששחט פרה של זבחי שלמים משום דס"ל כריה"ג דקדשים קלים הוי ממון בעלים וע"כ מהני הכשר דהוי רצון בעלים משא"כ בשאר קדשים

והנה התוספות כתבו בפסחים (ד' כ') ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח עליו פי' הקונטרס דאי איפשר שלא יפלו מן העור על הבשר. ואין נראה דא"כ ה"ל תלושין ותלושין לא מיכשרי כיון דדריש שמואל יעמא ממש וליכא