נועם ירושלמי על מועד מב

כמאן דמליא דמי: ובזה מתיישב לכאורה קושי' התוס' בגיטין (דף ע"ט) בד"ה כמאן כרבי דאמר קלוטה כמו שהונחה דמי וכתבו התוס' תימא דנקט רבי דלא איירי אלא ברה"י מקורה משום דביתא כמאן דמליא דמי כדאמרינן בשבת (ד' ה') ודר"ע הוי לי' למינקט דאית ליה קלוטה כמו שהונחה דמי אפ"ה ברה"ר כו' עיי"ש אבל לפי שיטת הירושלמי לא רצה לומר ר' עקיבא היא דלא חייב ר' עקיבא אלא ע"י הנחה דלבסוף והכא לא בא לידי הנחה דלבסוף דהא נמחק או נשרף וא"כ איך מגורשת וע"כ אמר רבי היא דמחייב אפי' לא נחה לבסוף דהא רבי מחייב שתים אבל לר"ע בעינן הנאה לבסוף. רק התוס' אזלי לטעמייהו שנסתפקו בשבת (ד' ה') דקלוטה לר"ע אם אמר כמו שהונחה דמי חוץ לד' אמות אפי' קלטה אחר או קלטה כלב ועוד דשיטת הש"ס דילן משמע דלא כהירושלמי דהא אמרינן בשבת (ד' ד') דפריך והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' וליכא אמר רבה הא מני ר' עקיבא היא דלא בעי מקום ד' על ד' דתנן הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרים ר"ע סבר אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמי וא"כ מוכח דסובר הש"ש דילן דמחייב ר"ע אפי' בלא הנחה דלבסוף דאלו"ה לא מוכח דר"ע לא בעי ד' על ד' וא"כ מוכח דהש"ס דילן אינו סובר כשיטת הירושלמי ועיין בב"ק (ד' ע') הא מני ר"ע היא כו' ודו"ק]

שם בירושלמי שמואל אמר לא שנו אלא למטה הא למעלה מעשרה אסור מילתיה דרבי אלעזר אפי' למעלה מעשרה מותר דאמר ר' אילא בשם ר' אלעזר מעגלות למד ר"ע ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון וכתב הק"ע הכי גרסינן אבל למעלה מעשרה מותר ושגה בזה וא"צ להגיה והפי' הוא דשמואל אמר למטה מעשרה פליגי והוא משום דפליגי בפלוגתא דקלוטה כמו שהונחה דמי אבל למעלה מעשרה אסור (פי' ואינו חייב דלמעלה מעשרה לא שייך קלוטה כמו שהונחה כיון דלמעלה מי' הוי מקום פטור ולא ילפינן זורק ממושיט וע"כ אסור ואינו חייב אפי' לר' עקיבא ג"כ). וע"ז אומר מילתיה דר' אלעזר אמרה אפי' למעלה מעשרה מותר והוא (ט"ס וצ"ל) אפי' למעלה מעשרה חייב (פי' לר' עקיבא) והוא משום דילפינן זורק ממושיט והוא כמו דאמרינן בשבת (ד' צ"ז) בעי רבה למטה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמר סבר אמרינן קלוטה כמו שהונח' ומר סבר לא אמרינן קלוטה כו' אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור ולא ילפינן זורק ממושיט או דילמא למעלה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמר סבר ילפינן זורק ממושיט ומר סבר לא ילפינן זורק ממושיט אבל למטה מעשרה ד"ה חייב מ"ט קלוטה כמו שהונחה דמי כו' ואמרינן שם ופליגי דר"א דאמר ר' אליעזר מחייב היה ר"ע אפי' למעלה מעשרה והוא כמו דאיתא בירושלמי מילתא דר' אליעזר אמר אפי' למעלה מעשרה חייב דאמר ר' אילא בשם ר' אלעזר מעגלות למד ר"ע ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון אית תניי תני כיצד ואית דלא תני כיצד (פי' דלר"א שאומר דפליגי בלמעלה מעשרה אי ילפינן זורק ממושיט או לא ילפינן זורק ממושיט וע"ז תני כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו בר"ה המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שניהם בדיוטא אחת המושיט חייב והזורק פטור וזהו כדברי רבנן (דבזה פליגי ר"ע ורבנן) אבל לשמואל דאמר למעלה מעשרה אסור לכ"ע אפי' לר"ע ליכא כאן חיוב חטאת וע"כ לא תני כיצד משום דבזה לא פליגי ר"ע ורבנן כלל ואתי ככ"ע

שם תני בשם ר' יהודה זרק ד' אמות בר"ה חייב (צ"ל שתים) ר' יהודה עביד ד' אמות בר"ה מלאכה בפני עצמה (פי' דע"כ חייב משום מוציא מרה"י לרה"ר וגם משום מעביר ד' אמות ברה"ר) וכמו דאמרינן בשבת (דף צ"ז) מרה"י לרה"י ועבר ד' אמות ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין כו' ובהא קא מיפלגי דר' יהודה סובר אמרינן קלוטה כמו שהונחה כו' ורבנן סברי קלוטה לאו כמו שהונחה כו' אבל אתולדה במקום אב לא מחייב ר' יהודה כו' וע"כ כיון דהירושלמי סובר דר' יהודה מחייב שתים משום דסובר דקלוטה כמו שהונחה א"כ איך מתחייב אח"כ אזריקה של ד' אמות בר"ה דזריקה תולדה דהוצאה היא

וע"ז אומר על דעתיה דר' יהודה מ' מלאכות אינון וניתנין (פי' אמאי לא תנן במתניתין דלר' יהודה מ' מלאכות אינון) ומשני לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודי בהון (פי' אבל בזה פליגי חכמים דזריקה תולדה דהוצאה היא ומזה משמע דהירושלמי סובר דלא כשיטת הש"ס דילן (ד' צ"ז) שם אהא דתני ר' יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק דר' יהודה מוסיף עוד אבות כדמסיק שם דא"כ מוכח דלר' יהודה הוי יותר ממ' אבות מלאכות. אלא שסובר דשובט ומדקדק מחייב משום תולדות וכן משמע בירושלמי לקמן (פי"ב דשבת ה"א) רשב"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן כו' אמר ר' אדא אתי דרשב"ג כר' יהודה דתני השובט והמקטקט על האריג ה"ז חייב מפני שהוא כמיישב בידו וכן לקמן (ה"ג) מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתני יכול עד שיכתוב כל כו' עד שיארוג את כל הבגד עד שיעשה את כל הנפה ת"ל מאחת אי מאחת יכול אפי' כתב אות אחת אפילו ארג חוט א' כו' ת"ל ועשה אחת עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת והכא הוא אומר השובט והמקטקט על האריג ה"ז חייב מפני שהוא מיישב בידו וא"כ משמע דהירושלמי סובר דלא הוי אב מלאכה בפני עצמה ודו"ק]

שם (ה"ב) כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה"ר המושיט והזורק מזו לזו פטור בדיוטא אחת המושיט חייב והזורק פטור שכך היה עבודת הלוים ובגמ' רב אמר לית כאן פטור אלא מותר על דעתיה דרב למעלה מעשרה מותר ועל דעתי' דשמואל למעלה מעשרה אסור

והנה הק"ע נדחק בזה בפירושו ע"כ צריך לבאר והוא דרב סובר דלמעלה מעשרה מותר לגמרי אבל שמואל סובר דלמעלה מי' נמי אסור וכמו דאמרינן (ה"א) שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה אבל למעלה מעשרה אסור ובש"ס דילן (דף צ"ז) אמרינן ופליגא דר' חלקיה בר טוביה דאמר ר' חלקיה בר טוביה תוך שלשה ד"ה חייב למעלה מעשרה ד"ה פטור מג' ועד י' באנו למחלוקת ר' עקיבא ורבנן תניא נמי הכי בתוך ג' ד"ה חייב למעלה מעשרה אינו אלא משום שבות ואם היו רשויות שלו מותר לימא תיהוי תיובתא דרב דאיתמר שני בתים בשני צידי רה"ר רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר לזרוק מזה לזה ולאו מי אוקימנא לההוא כגון דמידלי חד ומתתי חד דזימנין נפל ואתי לאתויי וא"כ לפי זה הא דאמרינן למעלה מעשרה שבות הוא משום חילוק רשויות דהיינו שזורק מרשותו לרשות חבירו וכן איתא בש"ע או"ח (סי' תש"ג) שני בתים בשני צידי רה"ר והם של אדם א' או של שנים ועירבו אם שניהם שוים מותר לזרוק מזה לזה וזהו כמו שסובר שמואל דלמעלה מעשרה הוי שבות משום חילוק רשויות אבל רב סובר שמותר לגמרי (ועיין שם במ"א)

[ובזה יתבאר הירושלמי עירובין (פ"ו ה"ז) עיקר דירה איכן היא ר' יונה אמר אתפלגין רב ושמואל חד אמר מקום פיתן וחד אמר במקום שינה ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דתני שמואל למעלה מעשרה שבות הוי אומר במקום פיתן הוא והנה הק"ע נדחק בפירושו ופירש דקאי אהא דתנן פ' בכל מערבין (ד' ל"ב) נתנו באיל למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב כו' והוא תמוה דהא אמרינן בירושלמי (פ"י דעירובין ה"ז) היה מופלג רב ושמואל חד אמר נותן נסר וחד אמר נועץ קנה כו' מן מה דתני שמואל למעלה מעשרה שבות הוא דין אמר נותן נסר כו' וא"כ מוכח דלא כהק"ע

ע"כ נראה לי דכיון דשמואל סובר דלמעלה מעשרה שבות והוא משום חילוק רשויות א"כ מוכח שסובר דמקום פיתא גרים והוא דצריך לבאר אם מקום לינה גורם ולא מקום פיתא א"כ איך תיקנו עירובי חצירות ע"י פת וא"כ צריך לומר שסובר דעירוב הוא משום קני' וכמו דאמרינן בעירובין (ד' מ"ט) אמר שמואל עירוב משום קנין וא"ת מפני מה אין קונין במעה מפני שאינה מצויה בערבי שבתות כו' וא"כ כיון דעירוב משום קנין ע"כ אעפ"י דמקום לינה גורם כמו שסובר הש"ס דילן בעירובין (ד' ע"ג) דשמואל סובר דמקום לינה גורם אפ"ה הוי עירוב ע"י פת כיון דעירוב משום קנין שמקנים הרשויות שלהם. והא דאין קונין במעה משום דאינה מצויה בערבי שבתות ואפי' היכא דעירב במעה נמי לא מהני דגזירה שמא יאמרו מעה עיקר אבל למ"ד דמקום פיתא גורם א"כ העירוב כיון שהוא ע"י פת א"כ הוי כאילו כולהו הכא דיירי

והנה אם העירוב הוא משום דירה א"כ כיון דכולהו הכא דיירי א"כ האויר ג"כ נמשך למקום הדירה והוי כאילו אינם מחולקים אפי' באויר שהוא למעלה מעשרה אבל אם העירוב משום קנין א"כ באויר לא שוים קנין. וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ו דדמאי) המוכר אויר חורבתו לחבירו לא עשה ולא כלום אלמא דאין אויר נתפס בקנין ועיין בב"ב (ד' קמ"ז) שכיב מרע כו' וא"כ איך מהני העירוב אם עירב משום קנין אלא ודאי דעירוב הוא משום דירה וע"כ ממילא נמשך האויר אחר הדירה ואם כן איך מהני העירוב כיון דמקום לינה עיקר אלא וודאי דמקום פיתא עיקר

וע"ז אומר בירושלמי שם דרב ושמואל חד אמר במקום פיתן וחד אמר במקום לינה כו' מן מה דתני שמואל למעלה מעשרה שבות. (פי' שרשויות חלוקות למעלה מעשרה ואין לטלטל מזו לזו רק על ידי עירוב והוי דו אמר במקום פיתן היא מתניתא וסובר הירושלמי דתלי בזה דאם מקום פיתן עיקר א"כ העירוב הוא משום דירה אבל אם מקום לינה עיקר א"כ העירוב משום