נועם ירושלמי על מועד מא

וע"כ אמר הכא נמי במת ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו לאשמועינן דרבי יהודה מחייב אף על פי שהוציא לדבר אחר וליכא פי הכלב מ"מ הרי כבר נתמעטה הטומאה. כיון דסובר דמלאכה שאצ"ל חייב עליה

ע"כ אומר תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור' שמעון פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה והוא (ט"ס וצ"ל) מ"ט דרבנן כבר נתמעטה הטומאה מ"ט דר"ש (פי' הא ר' שמעון מודה באיסורי הנאה) וע"ז אומר תיפתר במת כו' ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו וע"כ פליג ר' שמעון על זה דאינו חייב משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה ורבנן סברי דחייב דאפי' בחצי זית מ"מ נתמעטה הטומאה (והא דאמר כבר נתמעטה הטומאה היינו אף על גב דכיון להוציאו לכלבו אפ"ה חייב דכבר נתמעטה הטומאה) ואף שהוא ממילא נמי חייב לרבי יהודה שסובר דמלאכה שאין צריך לגופה נמי חייב ועיין לקמן (פי"א דשבת ה"ב) מה שביארתי בזה] ודו"ק

שם (ה"ו) הנוטל צפרניו זו בזו כו' וכן הגודלת כו' ר' אבהו בשם ריב"ח הגודלת חייבת משום בונה ואתיא כההיא דאמר ר' יוחנן כו' באתרין צווחין לקלעיתא בנייתא. א"ר זעירא לא מסתברא דלא משום אריג (פי' דחייבת משום אריג ולא משום בונה) מחלפא שיטתיה דר' זעירא דתמן אמר ר' זעירא ר' חייא בשם ר' יוחנן הקולע שלש נימין באדם חייב משום אריג והק"ע לח גריס באדם וכן הוא בשבת (דף סד) שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר כו' ועיין פירש"י שם). א"ר זעירא לא טווי אריג הוא (ופי' הק"ע אין זו טוי' דדמי לאריג) ולי נראה שהוא (ט"ס וצ"ל) אמר ר' זעירא לא טוי אריג הוא ופירש דהוי טוי ולא אריג ואם כן איך אמר רבי זעירא דהגודלת חייבת משום אריג) כאן במרובה וכאן במועט (פי' הא דאמר רבי זעירא דחייב משום טווי) במועט. דהיינו שאינו קולע רק שלש נימין

וע"ז אומר הדא דאת אמר באדם אבל בבהמה טהור כהדא דתני העושה פסיקא לילבב לישפר להדוק בה את המרצופין לתלותה בצואר בהמה טהור (ופירש הק"ע הדא דאת אמר דמטמא משום אריג דווקא כשהוא קולע לאדם אבל בבהמה או לצורך בהמה לא מיקרי אריג וטהור דתכשיטי בהמה אין מקבלים טומאה]. והוא דוחק דהא תחילה לא קאמר אלא אם הגודלת חייב משום בונה. או משום אריג וכל זה הוא רק לענין שבת אבל לא לענין טומאה

ע"כ נראה לי שיש (ט"ס) בירושלמי (וכצ"ל) אחר דמשני כאן במרובה וכאן במועט דרבי זעירא בג' נימין סובר דאינו אריג אלא טוי אבל ביותר משלש נימין הוי אריג ולרבי יוחנן אפי' בשלש נימין הוי אריג וא"כ היכן מצינו דשיעור מועט הוי אריג [וכמו שכתבו התוס' בשבת (דף מג) ת"ר אריג כל שהוא טמא ותכשיט כל שהוא טמא אריג ותכשיט כל שהוא טמא וכתבו התוס' בד"ה אריג ותכשיט (פי' חצי אריג וחצי תכשיט טמא מכאן משמע דמכל מקום בענין שיעורא קצת דאם לא כן חציו דכל שהוא מאי הוי ואם כן אריג בעי שיעור קצת]

וע"ז אומר כהדא דתני העושה פסיקא לילבב לישפר להדוק בה את המרציפין לתלותה בצואר בהמה טהור ובכאן וצ"ל) הא דאת אמר כו' (כצ"ל) הדא דאת אמר בבהמה אבל באדם טמא (פי' דהא תני העושה פסיקא לילבב כו' להדוק בה את המרציפין כו' וא"כ הוא אריג כל שהוא ואפ"ה אינו טהור אלא משום דעשוי לבהמה אבל לאדם טמא וא"כ מוכח דאריג לא בעי שיעורא רבה. וע"כ אומר ר' יוחנן דהקולע שלש נימין חייב משום אריג ור' זעירא לא פליג אלא בקולע שלש נימין דלא הוי אריג אלא טוי אבל ביותר הוי אריג: וע"ז אומר כהדא דתני כו' הדא דאת אמר בבהמה אבל באדם טמא וא"כ מוכח אפילו שיעור מועט נמי הוי אריג. הדא דאת אמר בפשוטין אבל במקופלין בין באדם בין בבהמה טמא מפני שהן עיקרם עשויים לתכשיט אדם. וא"כ מוכח דאריג ותכשיט לא בעינן שיעורא רבה וכמו דאמרי' אריג כל שהוא ותכשיט כל שהוא טמא כו' ודו"ק

שם יצחק בר אוריון אמר מה פליגין בשלא תלש כנגד הנקב אבל אם תלש מכנגד הנקב אף ר' שמעון מודה ר' ירמיה בעי היה כולו בארץ ונקב ח"ל כו' מה דצריכא לר' ירמיה פשיטא ליצחק בן אוריון (פי' מה דצריכא לר' ירמיה אם הנקב בח"ל ע"כ אף כשכל העציץ מונח בארץ אף על פ"ה כיון שהנקב בח"ל ע"כ הוי כמו שגדל בח"ל לענין תרומות ומעשרות) ועל זה אומר מה צריכא לרבי ירמיה פשיטא ליה ליצחק בן אוריון דכיון דיצחק בן אוריון סובר דאם תלש מכנגד הנקב אף ר"ש מודה אלמא דהעיקר מה שמחובר הוא מצד הנקב ואם כן פשיטא דהי' כולו בארץ ונקב בח"ל אזלינן בתר נקבו ועיין גיטין (דף כ"ב) בתוספות ד"ה בתר נקבו אזלינן ודו"ק): הזורק פרק אחד עשר

שבת

(ה"א) הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרין ובגמ' זריקה תולדת הוצאה היא ולא שנייא בין על דעתיה דרבי (כצ"ל) בין על דעתהון דרבנן והוא שנחה מרה"ר לרה"י על דעתיה דרבי אפי' לא נחה על דעתהון דרבנן והוא שנחה (ופי' הק"ע סתמא דש"ס קאמר לא שנא רבי ול"ש לרבנן לעולם לא מחייב ר"ע עד שתנוח ברה"י אבל אם לא נח כגון שקלטה אחר או שבא לרה"ר אחר קודם שתנוח פטור עכ"ל). ושגה בזה דהפי' הוא על דעתיה דרבי בין על דעתהון דרבנן והוא שנחה פי שאומר דרישא לא דמי לסיפא דרישא הזורק מרה"י לר"ה אין נ"מ בין לרבי בין לרבנן) והוא שנחה מר"ה לרה"י (פי' אבלי סיפא מרה"ר לרה"י נ"מ בין רבי לרבנן) על דעתיה דרבי אפי' לא נחה (פי' דרבי סובר דברה"י קלוטה כמו שהונחה דמי וכמו דאמרינן בשבת (ד' ה') על דעתהון דרבנן והוא שנחה וע"ז אומר דאמר וצ"ל) (אמר) רב הונא בשם רב לא חייב רבי אלא ע"י רה"י מקורה (פי' משום דביתא כמאן דמלי' דמי) אבל אם אינו מקורה אפי' רבי מודה דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיין. וא"כ אפי' מר"ה לרה"י נמי בין לרבי בין לרבנן בעינן דווקא שנחה. וע"ז אומר מילתיה דר' יוחנן אמר אפי' אינה מקורה דאמר ר' אימי בשם ר' יוחנן והוא שתרד לאויר מחיצות פי' הא דתנן בגיטין (דף ע"ט) היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת אמר רבי אימי בשם ר' יוחנן והוא שתרד לאויר מחיצות ר' אימי בעא קומי ר' יוחנן מתניתא דרבי דרבי עביד אויר מחיצות כממשן אמר ליה ד"ה היא הכא בגיטין ויתיבינה רבי אומר מקורה ואת אמרת אינו מקורה (פי' דמזה מוכח דרבי יוחנן סובר דרבי אמר אפי' בשאינו מקורה דא"כ אינו אתי כרבי הא רבי אמר דווקא במקורה ובגיטין מיירי בלא מקורה אלא ודאי דרבי אומר אפי' באינו מקורה מה בין גיטין מה בין שבת אמר ר' אילא בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה ונעשית היא מאיליה ברם הכא התורה אמרה ונתן בידה ברשותה ועיין מה שביארתי לעיל (רפ"ו ה"ב)

שם ר"י בי ר' אלעזר שאל זרק מרה"י לרה"ר כו' על דעתיה דר' עקיבא יעשה כמו שהונחה ברה"ר ויהא חייב שתים אמר ר' חונה לא חייב ר"ע אלא ע"י רה"י השני' (פי' אע"ג שסובר ר"ע דקלוטה כמו שהונחה אעפ"כ בעינן שתהא נחה אח"כ) וע"ז אומר לא חייב ר"ע אלא ע"י רה"י השני' [ועי' תוס' שבת (ד ה') בד"ה בשלמא כו' וכן קלוטה לר"ע אם אמר כמו שהונחה דמי חוץ לארבע אמות אפי' קלטה אחר או כלב ונשרפה]. והנה איפשר לומר הא דאמרינן בשבת (ד' ה') רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה וכתבו התוס' נראה לרשב"א דמשמע ליה מדלא נקט מרה"י לרה"י ור"ה באמצע כמו בפלוגתא דר"ע ורבנן אבל לפי הירושלמי איפשר לומר דס"ל דזה אי איפשר לומר שתהא קלוטה כמו שהונחה בלא הנחה דלבסוף והא דמחייב ר"ע אינו רק דווקא אלא ע"י רה"י השני' אבל לרבי דאמרינן שם אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים א' משום הוצאה וא' משום הכנסה וא"כ לא בעי רבי הנחה לבסוף דא"כ לא היה מחייב שתים. וע"ז אמרינן שם רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא חייב רבי אלא ברה"י מקורה משום דביתא