נועם ירושלמי על מועד מ

(פי' דבגיטין בכל מקום אמרינן שכל שהוא סמוך לגג כגג דמי לשבת מלמעלן וכמו שפסק הרמב"ם דווקא מלמעלה מעשרה אבל לא למטה מעשרה גיטין אפי' לא נח שבת עד שינוח (פי' דגיטין חלוק משבת דבגיטין לא בעינן הנחה משא"כ בשבת בעינן הנחה) וכמו דאמרינן לקמן בירושלמי (רפי"א דשבת ה"א) מה בין גיטין מה בין שבת אמר ר' אילא בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה ונעשית היא מאילי' פי' דהנחה באויר נעשית מאילי' ע"כ לא הוי הנחה ברם הכא התורה אמרה ונתן בידה ברשותה (פי' וע"כ ההנחה באויר נמי הוי הנחה וכמו דאמרינן בגיטין (ד' ע"ט) וכן אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות א"ל ר' זירא לרב אסי כמאן כרבי דאמר קלוטה כמו שהונחה דמי א"ל אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא והא קא מינטר)

וא"כ מוכח מזה דהא דאמרינן דכל פחות מג' סמוך לגג לא הוי לבוד גמור רק לענין שבת הוא מדרבנן כמו שכתב המ"מ. ואיפשר לפרש הירושלמי כפשוטו דלא דמי גיטין מלמעלן ושבת מלמטן (פי' דלענין גיטין אמרינן לבוד בכ"מ ולענין שבת הוא רק במחיצות והיינו למטן דהיינו במחיצות (וכמו שכתבו רש"י והתוס' בשבת (ד' ט')

וא"כ איך אמרינן בירושלמי אמר רב שמואל בר רב יצחק הוציא קורה מרה"י לרה"ר עד שלא הניחה בר"ה כו' הואיל ואין כולה ניחה ברה"ר פטור והא הכא ליכא מחיצות וא"כ איך אמר זה הדין בקורה ג"כ. אך איפשר לומר דהטעם דבעינן דווקא כפאה על פיה ואמרינן לבוד דלא אמרינן לבוד רק במחיצות הטעם הוא דכיון דאמרינן לבוד הוי כמונח סמוך לג' וא"כ הוי שוליו למעלה ואגידא במקום פטור וע"כ אמרינן דווקא במחיצות ואי לאו המחיצות אע"ג דאמרינן לבוד אפי' שלא במחיצות כמו שהוכחתי תחילה אך אעפ"כ הי' מתחייב אח"כ כיון שלא נחה עדיין. וא"כ אי לאו המחיצות אע"ג דאמרינן לבוד אפי' הכי הי' מתחייב אח"כ כשתנוח דהא מתחילה לא נחה עדיין וא"כ כשנחה אח"כ חייב אבל במחיצות הוי לבוד לגמרי וע"כ הוי כמו שנחה ואז הוי כמו שהונחה ואז הוי פטור ע"כ לא מתחייב לאח"כ נמי

וא"כ כל הטעם דאמרינן לבוד דווקא למטה (והיינו במחיצות) הוא משום דבעינן הנחה. וע"כ אומר בירושלמי (שם פ"ח דגיטין) א"ר יסא לא דמי גיטין מלמעלה (פי' בגיטין אמרינן לבוד אפי' מלמעלה) ושבת מלמטן (פי' רק במחיצות אמרינן לבוד) גיטין ואפי' לא נח שבת עד שתנוח (פי' דזהו גופא הטעם דבשבת לא אמרינן לבוד במחיצות והוא משום דבשבת בעינן דווקא עד שתנוח ע"כ לא אמרינן לבוד רק במחיצות)

וא"כ כיון דהא דלא אמרינן לבוד רק במחיצות משום דאלו"ה לא אמרינן דהוי כמו שנחה. א"כ איפשר לומר דזהו רק בזורק כמו דאמרינן בשבת (ד' ח') זרק כוורת כו' וא"כ אפי' תוך ג' נמי בעינן הנחה וכמו דאמרינן בשבת (ד' פ') ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עלי' חייב ואמאי הא לא נח. כגון שהעבירה תוך שלשה והאמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו לא קשי' כאן בזורק כאן במעביר וא"כ בזורק צריך הנחה אפי' תוך שלשה אבל לא במעביר וא"כ איפשר לומר דהירושלמי לא פליג על שיטת הש"ס דילן דהש"ס דילן בשבת (ד' ט') מיירי בזורק. וע"כ לא אמרינן לבוד רק במחיצות אבל אם מוציא א"כ אי אמרינן לבוד הרי הוא כמונח תוך שלשה וע"כ אמרינן לבוד אפי' שלא במחיצות נמי

וע"כ אמרינן בירושלמי הוציא חבילה דאעפ"י דלא הוי מחיצות היינו דווקא במוציא משום דבמעביר לא בעינן הנחה ע"ג משהו אם הוא תוך ג' וע"כ אמרינן לבוד אפי' בחבילה נמי וע"כ כיון שעד שלא הניחה הי' בר"ה נכנס ראשה למעלה מעשרה הואיל ואין כולה ניחה בר"ה פטור. והא דקאמר אמר ר' שמואל בר רב יצחק הוציא קורה מרה"י לרה"ר עד שלא הניחה בר"ה נכנס ראשה לרה"י אחרת דהיינו שלא הוציא מרה"י. ועדיין מונח מקצתה ברה"י ע"כ פטור]

שם אמר ר' יוחנן אבן שהיא נתונה בר"ה גבוה עשרה ורחבה ארבע המשתמש מתוכה לרה"ר ומר"ה לתוכה חייב שמואל אמר קופה שהיא מליאה פירות ונתינה ברה"ר גבוה עשרה ורחבה ארבעה המשתמש מתוכה לרה"ר או מר"ה לתוכה פטור: מהו פליג כאן כשהפכה על צדה (פי' הא דאמר שמואל קופה שהיא מליאה פירות ונתונה ברה"ר גבוה עשרה ורחבה ארבעה כו' המשתמש מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור מיירי כשהפכה על צדה) וא"כ לא הוי רה"י וכאן כשלא הפכה על צדה (פי' הא דאמר ר' יוחנן אבן שהיא נתונה בר"ה גבוה עשרה ורחבה ארבעה המשתמש מתוכה לר"ה חייב מיירי כשלא הפכה על צדה)

והנה הק"ע כתב וקשה הא מתניתין היא הנוטל מהן והנותן על גבה חייב ויש לומר כבר אקשי לי' בבבלי (ד' צ"ט) ושני דילמא מתניתין במחט ושמעינן מהכא ראי' מבוררת לדברי התוס' כו' ודווקא בזורק קא מיבעי' לי' אבל מוציא ומכניס פשיטא לי' דחייב

והנה בירושלמי משמע דלא מיירי בזורק ומיבעי' לי' כיון שההוצאה הי' ע"י שהוציאה דרך מקום פטור וכה"ג אמרינן בירושלמי (פ"ק דשבת ה"א) א"ר יוחנן המוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלי' חייב מן המוציא לאחריו מן הדא המתכוין להוציא לפניו כו' ויידא אמרה דא דמר ר' אחא ר' מייזא בשם ר' יוחנן המוציא אוכלים ונתנן כו' עיין שם ואיפשר לומר דהתם מיבעי' לי' במוציא והכא בזורק והא דאמר מה ופליג (פי' אם שמואל פליג על ר' יוחנן איפשר לומר משום דאמרינן לקמן בירושלמי (רפי"א דשבת ה"א) ר' אבהו בשם ר' אליעזר בשם ר' יוחנן הי' עומד בר"ה וזרק למעלה מעשרה רואין שאם תפול אם נחה בתוך ד' אמות פטור ואם לאו חייב והתני שמואל מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רואין שאם תפול נחה בתוך ד' אמות פטור ואם לאו חייב וא"כ לשמואל אם זרק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע פטור רק אם עברה ד' אמות קודם שעברה דרך רה"י והתם קאמר ר' יוחנן דאם עבר דרך למעלה מעשרה שהוא מקום פטור נמי חייב וע"ז פריך תמן אין רה"ר מצטרפת והכא אמר רה"ר מצטרפת א"ר הונא תמן שאם תפול קרקע שתחתיו רה"י (פי' וע"כ אינה מצטרפת [ועיין בשבת (ד' צ"ז) ת"ר הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע כו' אבל לפי שיטת הירושלמי אינה מצטרפת ועיין שם בק"ע ודו"ק]. ברם הכא שאם תפול קרקע שתחתיו רה"י. וע"כ אם רה"י מפסקת בין שני ר"ה אינם מצטרפות אבל אם זרק ד' אמות אע"ג שעברה דרך למעלה מי' אעפ"כ חייב וכמו דמשני תמן אם תפול קרקע שתחתיו רה"י ברם הכא שאם תפול קרקע שתחתיו רה"ר (פי' וע"כ אפי' עבר דרך אויר שהוא למעלה מעשרה והוי מקום פטור אעפ"כ חייב משום שאם תפול קרקע שתחתיו רה"ר) וא"כ לא פליג ר' יוחנן ושמואל

וע"ז אומר אמר ר' יוחנן אבן שהיא נתונה בר"ה גבוה עשרה ורחבה ארבעה המשתמש מתוכה לר"ה ומרה"ר לתוכה חייב (פי' אעפ"י שעבר דרך מקום פטור (ובאבן לא שייך דנעץ בה מחט כמו דמשני בשבת (ד' צ"ט) וע"ז פריך מהא דאמר שמואל קופה שהיא מליאה פירות ונתונה בר"ה גבוה עשרה ורחבה ארבע המשתמש מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור וע"ז אומר מה פליג (פי' דשמואל פליג על ר' יוחנן) ור' יוחנן אזיל לשיטתי' דאמר לקמן דאם זרק למעלה מעשרה אעפ"כ אם זרק ד' אמות בר"ה חייב ושמואל אזיל לטעמי' שסובר לקמן מרה"ר לר"ה ורה"י באמצע שאין מצטרפת א"כ חולק על הא דר' יוחנן גם אם עברה דרך מקום פטור (ולא כמו דמשני התם תמן שאם תפול קרקע שתחתיו רה"י ברם הכא שאם תפול קרקע שתחתיו רה"ר) וע"ז אומר דלעולם שמואל אית לי' דר' יוחנן כאן כשהפכה על צידה וכאן שלא הפכה והא דאמר שמואל דפטור מיירי בהפכה על צידה ור' יוחנן מיירי בדלא הפכה על צידה ודו"ק

שם (ה"ה) את המת במטה חייב דברי הכל (פי' אף רבי שמעון שסובר דמלאכה שא"צ לגופה פטור אעפ"כ מודה באת המת במטה דחייב). לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואמר ר' אילא אף ר' שמעין מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הניי' (פי' דבזה חייב אפילו לר' שמעון נמי אע"פ דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אף עפ"כ כיון דהוי איסורי הנאה ואם כן אין בהם צורך מלאכה אחרת רק להוציאה מן הבית ע"כ הוי כמלאכה הצריכה לגופה) וע"ז אומר א"ר יודן תיפתר במת כו' ושאין בו ריח רע והוציאו כו' הא דהני סיפא דכזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייבין ור"ש פוטר וא"כ חולק ר"ש על כזית מן המת ג"כ. וע"ז משני במת כו' (שאינו אסור בהנאה) ושאין בו ריח רע והוציא לכלבו (פי' שאומר בהוציאו לכלבו ורבותא קא משמע לן דאע"ג דהוציאו לכלבו ולא הוי כמלוא פי הכלב חייב לר' יהודה משום דנתמעטה הטומאה וא"כ תיקן בו דנתמעטה הטומאה) והוא כמו דאמרינן בשבת (פ"ז ה"ב) קצר לצורך עשבים חייב משום קיצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע ואפי' תימר דר' שמעון היא ברם כרבנן הרי חרש מכל מקום הרי קצר מ"מ (פי' דמיבעי' ליה רק לר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר אבל לר' יהודה חייב וכן אמר התם מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי דמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור אם להוציא ציר ה"ז חייב ואפי' תימר דר' שמעון היא (פי' וע"כ אינו חייב דכיון שאין לו צורך בגופו של דבר) ברם כרבנן מ"מ הרי סחט מ"מ הרי הוציא ציר):