נועם ירושלמי על מועד כח

פתרון לי' על כולהן (פי' הא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת קאי על כולה) וכמו שכתבו התוס' בשבת בד"ה ובלבד דהא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה הוא מפני שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ובסנדלה אסורין לתת לכתחילה עכ"ל

והנה מהירושלמי מוכח שיש כאן (ט"ס וחילופי השורות) דהא בתחילה קאמר מסתברא בשן של זהב א"כ קאי בסוף המשנה שן תותבת ושן של זהב ר' מתיר כו' ואח"כ חוזר למה דתנן תחילה בפלפל ובגרגר מלח ובלבד שלא תתן לתוך פיה דר' ינאי פתר לה בפלפל ובגרגר מלח וחביריו פתרון על כולהן ע"כ נראה לי שנתחלפו השורות (וכצ"ל) אמר ר' מנא שמעית טעם מן ר' שמואל בשם ר' זעירא ולא אנא ידע מה שמעית מאי כדון א"ר יוסי ובכאן צריך להגיה ר' ינאי פתר לה בפילפל ובגרגר מלח וחביריו פתרין על כולהן ואח"כ צריך להיות ר' יוסי ור' אמי חד חשש שיני' והורי לו חברי' כו' עד הוי הוא דהורי לשינא. ואח"כ מתחיל מסתברא בשן של זהב שעמדה לה ביוקר כו' וזה קאי על סוף המשנה

ומעתה נבאר הא דאמר א"ר מנא שמעית טעם מן רבי שמואל בשם ר' זעירא ולא אנא ידע מה שמעית פי' דקאי אהא דאמר תחילה ר' ינאי זעירא נפל עודרי' דאודני' בעא מיחזרתי' בשבת וגערו בו חביריו כו') וע"ז אומר ששמע טעם מן ר' שמואל בשם ר' זעירא (פי' ששמע טעם מחלקותן דר' ינאי וחבירו) ולא אנא ידע מה שמעת א"ר יוסי (כצ"ל) ר' ינאי פתר לה בפלפל ובגרגר מלח וחביריו פתרון לה על כולהון (פי' שאמר לו ר' יוסי שזה שמע מר' שמואל בשם ר' זעירא שטעם מחלקותן הוא בהא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת שר' ינאי סובר דהא דתנן ואם נפלה לא תחזיר לא קאי רק על פלפל וגרגר מלח ומשום רפואה אבל במוך שבאזנה אם נפל תחזיר וחבריו פתרין לה על כולהון (פי' דהא דתנן ואם נפלה לא תחזיר קאי על כולהון) (וכמו שהבאתי תחילה התוס' בשבת (ד' ס"ד) דהא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה הוא מפני שנראה כמערמת להוציאה וע"כ גערו בו חביריו ובזה פליגי ר' ינאי וחביריו ודו"ק: ואחר זה מתחיל ר' יסה ור"א חד חשש שיני' והורי לי' חברי' וחד חשש אודני' והורי לי' חברי' ולא ידעין מה אמר דא (פי' שר' יסה ור' אמי חד חש שיני' והורי לי' חברי' דהיינו א' מן החבירים דהיינו ר' יסה ור' אמי וחד חשש אודני' והורי לי' חברי' דהיינו הא' מן החבירים להשני (ודלא כהק"ע) ולא ידעין במה הורי ר' יוסי ובמה הורי ר' אמי מן מה דר' יסה שאל לאסייני' דר' יעקב בר אחא מה עבידא שיני' דר' יעקב בר אחא חבירינו מן מה דלא אמר ר' יסה לא בטלה מן יומוי הוי הוא דהורי לשינא (פי' דר' יוסי הורי לשיני'). והנה הק"ע והפ"מ פירשו בדחוקים ולי נראה דהפי' הוא דר' יוסי שאל לאסייני' דר' יעקב בר אחא מה עבידא שיני' דר' יעקב בר אחא חבירינו מן מה דלא אמר ר' יסה (צ"ל כר' יסה) לא בטלה מן יומוי

וא"כ מוכח דר' אמי ור' יסה דחד חשש לי' שיני' והורי לי' חברי' להתירא היינו ר' יסה והוא מדהתיר לר' יעקב בר אחא דהוי כאיב לי' שיני' וא"כ מוכח דר' יוסי הורי לר' אמי דחשש בשיני' והורי לי' ר' יסה להתירא וע' בפ"ב דעבודת כוכבים (ד' כ"ח) מהיכן מכה של חלל פירשה ר' אמי מן השפה ולפנים בעי ר' אלעזר כיכי ושיני מאי כיון דאקושי נינהו כמכה דבראי דמי או דילמא כיון דגואי קיימי כמכה של חלל דמי וא"כ על מה דא"ר אמי מן השפה ולפנים קא מיבעי' ליה אי הוי השינים כמכה של חלל וא"כ כשהיה ר' אמי כואב לו השינים נסתפק לי' והורי לי' ר' יסה להתירא כמו שהורי להתירא לר' יעקב בר אחא

שם (ה"ו) יוצאין בסלע שעל הצינית הבנות יוצאות בחוטין אפילו בקיסמים שבאזניהן כו' והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין ר' בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה וכתב הק"ע דלא גריס והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין וכבר ביארתי לעיל (הלכה ה') (דהפירוש הוא דמקשה דאם כן דוקא בנות אבל לא גדולות וא"כ איך תנן יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה) וע"ז משני ר' בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה (פי' דקטנות מותר אפי' כרוך על צוארה אבל לא גדולות) וכבר ביארתי לעיל (ה"ה) שהש"ס דילן חולק על הירושלמי דלשיטת הש"ס דילן אמרינן בשבת (ד' נ"ז) דאפי' גדולה נמי יכולה לצאת בחוטין שבצואריהן משום דאין האשה חונקת עצמה (ולשיטת הש"ס דילן הא דתנן הבנות קטנו' יוצאות בחוטין ואפי' בקסמין שבאזניהן. האי חוטין נמי שבאזניהן והאי שבאזניהן קאי נמי אחוטין). אבל לשיטת הירושלמי אינו מפרש דהאי שבאזניהן קאי אחוטין דהא אמרינן הכא אבא בר בא מפקד לשמואל ברי' לא תקבל עליך מתני' אלא אבל לא בקסמין שבאזניהם (ומה שהקשה הק"ע אהא שפי' רש"י דהבנות קטנות יוצאות בחוטין היינו שבאזניהן מהירושלמי ביארתי לעיל (הלכה ה') שהש"ס דילן חולק על הירו') וא"כ אין ראי' מהירושלמי לשיטת הש"ס דילן וע"כ מה שכתב הה"מ אהא שכתב הרמב"ם דיוצאה אשה בחוטין שבצוארה שזהו מהא דאמרינן בשבת (ד' נ"ז) אלא אמר רב יוסף היינו טעמא דרב הונא לפי שאין האשה חונקת עצמה ניחא ומה שהקשה הק"ע דהא מוכח מהא דאיתא בירושלמי אפי' כרוך על צוארה. אדרבא הא מזה מוכח דגדולה לא תצא דלא כשיטת הש"ס דילן ולשיטת הש"ס דילן הא דקאמר הבנות יוצאות בחוטין היינו שבאזניהן וכמו דתנן אפי' בקסמין שבאזניהן. ולשיטת הירושלמי דמפרש דאפי' כרוך על צוארה היינו משום דתני במתניתין אבל לא בקסמין שבאזניהן וכמו דאמר ר' אבא בר בא מפקד לשמואל ברי' דצריך למיתני במתני' אבל לא בקסמין שבאזניהן. ולשיטת הש"ס דילן תני במתניתין אפי' בקסמין שבאזניהן. וכמו דאמרינן בשבת (ד' ס"ה) אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתי' דנפקי בחוטין כו' ופריך והא אנן תנן הבנות יוצאות בחוטין ומשני ע"ז בנתי' דאבוה דשמואל דצבעונין הוי וא"כ תני במתניתין אפי' בקסמין שבאזניהן. וע"כ הא דתנן הבנות קטנות יוצאות בחוטין אפי' בקסמין שבאזניהן קאי נמי אחוטין כמו שפירש רש"י ודלא כמו שכתב הק"ע ודו"ק: כלל גדול פרק

שביעי

(ה"א) מתניתין כלל גדול אמרו בשבת כל כו' ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת כו' אנן תנינן כל כו' תניי דבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת כו' הא אם אינו יודע (נראה שצ"ל הא אילו יודע כו' חייב) (פי' דהוי כמו העלם זה וזה) והירושלמי לשיטתי' דאמר לקמן שגג בזה ובזה רב המנונא אומר אינו חייב אלא אחת א"ל ר' זעירא ולאו כש"כ הוא אילו הזיד בשבת ושגג במלאכות אינו חייב על כל אחת ואחת (פי' בתמיה) דודאי חייב על כל אחת. מפני שנתוסף לו שגגת שבת אובד שגגת מלאכות אלמא דהעלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת וא"כ קשי' דלמה תנן במתניתין דאם אינו יודע כל עיקר אינו חייב אלא אחת הא הוי כמו העלם זה וזה בידו וא"כ צריך לומר דדווקא משום שאינו יודע עיקר שבת דזהו דווקא בתינוק הנשבה לבין כו' אבל אם אילו ידע עיקר שבת ושגג בזה ובזה חייב על כל אחת ואחת וכה"ג כתבו התוס' בשבת (ד' ע') בתוספות ד"ה העל זה וזה בידו מהו אור"י דאפילו לא ידע בשבת בשום מלאכה חשיב לי' העלם זה וזה בידו כו' וצריך לחלק לשוכח עיקר שבת דהכא אינו שכוח כל כך כו' אבל שכח עיקר שבת היינו כעין תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים וע"כ קאמר בירושלמי הא אילו ידע פי' דהיינו העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת כמו דאמר לקמן מן דמר שמואל בשם ר' יוסי ב"ר חנינא כל הדא הילכתא כר' אלעזר ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת (פי' דזהו דווקא לר"א שסובר דשבתות כגופין דמי) וזהו דווקא בשגגת מלאכות כמו דאמרינן בכריתות (ד' ט"ז) דזהו דווקא בשגגת מלאכות ואמרינן לקמן בירושלמי ויש אדם מתחייב על הזדון (פי' דאף דבשגגת מלאכות הוא אעפ"כ הא עשה מלאכה אחת אלא דאמרינן דשבתות כגופין דמי וא"כ ההתחלקות הוא ע"י השבתות) וע"ז אמר יש אדם מתחייב על הזדון דהא בשבת