נועם ירושלמי על מועד קצה

קרב שלמים ואם הקדש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה דהא אשם שנתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה והא דאינו קרב תחילה הוא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה וע"כ משני רבי סבר לה כרבנן דאמרי מותרות לנדבת ציבור אזלי ואין תמורה בציבור והירושלמי לא רצה לתרץ דרבי סבר כרבנן דאמרי מותרות לנדבת ציבור אזלי ואין תמורה בציבור שהוא כמו שהקשו התוס' תימא מאי קאמר דלעיל משמע דתולה תמורה ברעי' והכא תולה רעי' בתמורה כו' עיי"ש ועוד דר"ש גופי' איתא בתמורה (ד' י"ג) דסובר דמותרות כו' לנדבת יחיד אזלי וא"כ צריך לומר דרבי קאמר אליבא דנפשי' אבל לשיטת הירושלמי קאי אר"ש גופי' דרואה דבריו של ר"ש בפסח הואיל ומותר הפסח קרב שלמים אבל באשם אינו רואה משום דמותר הפסח גופו קרב שלמים אבל מותר האשם אין גופו קרב שלמים (ועוד דניחא לי' לתרץ אליבא דכ"ע אפי' כר"א דאמר מותרות לנדבת יחיד אזלה)

[ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ג דמ"ש) אמר רב הונא טעמי' דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונין בו הימר בו עודהו תסח מימר בו עודהו שלמים כו' וכבר בארתי זה הירושלמי בספרי נ"י ובספרי נועם ירושלמי מה ששגה בזה המפרש מהרא"פ שכתב דטעמא דר"ש הוא ר"ת רבי שמואל וקאי אהא דאמר לעיל ר' שמואל שלמים שלקחן כו' והוא טעות והר"ת ר"ש הוא ר' שמעון והוא ר"ש דתמורה דס"ל אין ממירין וחוזרין וממירין וע"ז אומר טעמיה דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונין בו (פי' דאין אהפסת עושה תמורה שני פעמים) והיינו משום דאין ממירין וחוזרין וממירין. אפ"ה המיר בו עודהו פסח ואח"כ מותר הפסח בא שלמים וע"כ כיון שנשתנה הקדושה אע"פ שהוא גוף א' אפ"ה כיון דהוי ב' קדושות היינו שתחילה היה פסח ואח"כ נעשה שלמים ע"כ ממירין וחוזרין וממירין

והוא כמו דאיתא פ"ק דתמורה (דף ט') בעי ר' אבין לר' יוחנן דאמר אין ממירין וחוזרין וממירין הפריש אשם להתכפר והמיר בו והומם וחיללו על אחר מהו שיחזור וימיר נתכפר באש אחר וניתק זה לעולה מהו שיחזור וימיר ועיין תו' ורש"י שם דהאי בעי' ללישנא אחרינא דהיכא דאבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא זה ונתק לעולה הוי ב' קדושות וגוף אחד וע"כ מבעי לי' אם המיר בו כשהי' אשם אם יכול להחזיר ולהמיר אחר שנעשה עולה וא"כ אמאי לא בעי הירושלמי דלדברי ר"ש דאין מימר וחוזר ומימר אם המיר בו כשהיא אשם דאם יכול לחזור ולהמיר אחר שנעש' עולה אך לפי מה דאיתא בירושלמי דהכא דהקדיש פסח גופו קרב שלמים ואם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה וכתב הק"ע וכן הת"ח דירעה עד שיסתאב ודמיו יפלו לקיץ המזבח (לפי מה שביארתי איפשר לומר דלשיטת הירושלמי איפשר לומר דאתי אפילו כמ"ד מותרות לנדבת יחיד אזלי) וא"כ כיון דלשיטת הירושלמי לית לי' הא דרב הונא דאמר דגופו קרב עולה וא"כ הוי לי' ב' קדושות וב' גופין וע"כ אומר אמר רב הונא טעמא דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושינה בו הימר בו עודיהו פסח מימר בו עודהו שלמים משום דהקדש עצמו בא שלמים וע"כ הוי גוף א' וב' קדושות וע"כ אמר דר"ש (פי' לדברי ר"ש דאמר אין מימר וחוזר ומימר הומר בו עודהו פסח מימר בו עודהו שלמים משום דהוי קדושה אחרת אף דהוי גוף אחד

[והא דלא קא בעי ר' אבין בש"ס דילן האיבעי' כמו בירושלמי דאם המיר עודהו פסח אם מימר בו עודהו שלמים איפשר לומר משום דאי אין שוחטין את הפסח על היחיד א"כ אינו עושה תמורה וכמו דאיתא ביומא (ד' נ"א) לוקמא דפסח דדוחה את השבת ודוחה את הטומאה ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא קסבר אין שוחטין את הפסח על היחיד]

והא דקאמר רב הונא בירושלמי טעמא דר"ש דו אמר אין עושה תמור' ושינה הימר בו עודיהו פסח מימר בו עודיהו שלמים אף דלמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד אינו עושה תמורה וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דפסחים ה' ד') מה נפק מביניהן הפריש פסחו כו' על דעתי' דרב הונא (צ"ל על דעתי' דר' זעירא הקדש יחיד הוא והקדש יחיד עושה תמורה על דעתי' דר' זירא) (וצ"ל על דעתי' דרב הונא) הקדש שותפין הוא ואין הקדש שותפין עושה תמורה (ופירש הק"ע ותו איכא בינייהו לר' זירא כשהקדיש תחילה לא הוי אלא הקדש יחיד כ"ז שלא נמנו עליו האחרים והקדש יחיד עושת תמורה כדתנן פ"ג דתמורה ולרב הונא הוי הקדש שותפין דששנתמנה אח"כ ה"ל כאלו נמנה מתחילה והוי כהקדש שותפין שאינו עושה המורה כו' אך איפשר לומר דקאמר טעמא דר"ש כו' וסובר הירושלמי דלדברי ר"ש שוחטין את הפסח על היחיד והוא כמו דאיתא בפסחים (ד' צ"א) ת"ר מניין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטין עליו כו' ור' יוסי האי בא' מאי עביד לי' מיבעי לי' לכדר"ש דתני' ר"ש אומר מניין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בל"ת כו' ור' יהודה הא מנא לי' תרתי שמעת מינה והירושלמי סובר דכיון דר"י יליף מהא דכתוב לא תוכל לזבוח את הפסח בא' הוא לזובח את פסחו בבמות יחיד (והכי איתא בירושלמי (ס' פ"ק דמגילה) מניין לשוחט את הפסח כו' ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד כו' ואיפשר שצריך לגרוס ר"ש אומר כמו דאיתא בש"ס דילן) וע"כ כיון דצריך קרא לזובח את פסחו בבמת יחיד. ע"כ סובר דשוחטין את הפסח על היחיד (וסובר כהש"ס דילן דתרתי שמעת מינה)

וע"כ אמר רב הונא טעמא דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה בו הימר בו עודיהו פסח מימר בו עודהו שלמים. והש"ס דילן אזיל לטעמי' דתרתי' שמעת מינה וא"כ איפשר לומר דר"ש נמי סובר דאין שוחטין את הפסח על היחיד ע"כ מיבעי לי' באשם שנתכפר באחר וניתק זה לעולה מהו שיחזור וימיר

[והא דאיתא בירושלמי (ספ"ק דמגילה) אמר ר' יוסי הדא אמרה שלמים הבאים מחמת הפסח כשירים בבמה. עולה הבאה מחמת אשם על דעתיה דר' לעזר מהו שתהא כשירה בבמה כו' וכבר ביארתי בספרי נחלת יהושע וכן בספרי נועם ירושלמי שהק"ע שגה בזה שכתב דר"א הוא דסבירא ליה דמקשינן אשם לחטאת דהא איתא בתמורה (ד' כ') דאשם שמתו בעליו דר"א אומר ימותו והוא משום דמקיש אשם לחטאת אלא דר' לעזר הוא ר"א דסובר בתמורה (ד' כ') דיביא בדמיו עולה וסובר דלנדבת יחיד אזלה כמו דאיתא בתמורה (שם) וכן בספ"ק בתמורה (ד' י"ג) אלא ר"ש סבירא ליה כמ"ד מותרות לנדבת יחיד אזלו מאן שמעת ליה האי סברא ר' אלעזר כו' וע"כ מיבעי ליה אליבא דר' אלעזר אם יכול להקריב בבמה דלחכמים דסברי דעולה לנדבת ציבור אזלי א"כ אינה קריבה בבמות יחיד אין הפירוש שאם ניתקה רעי' אם היא עצמה קריבה בבמה. דהא הירושלמי סובר דאין גופו קרב עולה ועוד דאפי' לשיטת הש"ס דילן אינו כשר רק בדיעבד אלא דהאיבעי הוא אשם שמתו בעליו וניתק והומם וחיללו על אחר ובמ"א ביארתי זה הירושלמי באופן אחר]

והנה לכאורה משמע דהירושלמי דקאמר אם הקדש פסח בא שלמים גופו קרב שלמים ואם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה משמע דמדאורייתא קאמר והוא איפשר משום דס"ל דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה או מדכתיב הוא בהוויתה תהא אך מהירושלמי (פ"ט דפסחים ה' ו') לא משמע הכי דתנן התם א"ר יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה כו' אמר ר"ע אני אפרש הפסח שנמצא קודם לשחיט' הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו ואחר שחיטת הפסח קריבה שלמים וכן תמורתו ר' יודן בעי אף בתמורת אשם כן תמורת אשם קריבה ותמורת אשם אינה קריבה. א"ר יוסי פסח שהקריבה בשחרית אינה פסח עולה שהקריבה בשחרית עונה הוא והנה הק"ע והפ"מ נדחקו בזה הירושלמי ול"נ לפרש שהוא כמו שהקשה התוס' במנחות (ד' ד') בד"ה אשם כו' וכתבו וא"ת ומותר הפסח דקרב שלמים למ"ד דבעי עקירה ליבעי ניתוק ועוד אמאי לא גזרינן בי' אטו לפני כפרה כמו באשם ויש לומר דשאני פסח שאין זמנו רק מערב הפסח עד חצות ולא שייך למיגזר ביה כלל בשאר ימות השנה וא"ת בשלמא אשם שמתו בעליו איכא למיגזר אטו קודם מיתה ונתכפרו בעליו אטו קודם כפרה דהוא גופי' לא קרב עולה אלא תמורת אשם וולד תמורת אשם דתנן בתמורה (ד' כ') ירעו ובעי למימר בגמ' קודם כפרה דגזרינן שמא הוא עצמו יקרב ואיתותיב התם מאי גזירה איכא והלא אף קודם כפרה שרי ליקרב עולה וא"כ הוא עצמו יקרב עולה וי"ל דגזרינן אטו אשם גופו לפני כפרה

וע"כ מקשה הירושלמי אהא דתנן דפסח שנמצא קודם לשחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו לאחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו וא"כ באשם נמי נימא הכי דאם נמצא קודם הכפרה ירעה עד שיסתאב וכן תמורתו אבל אם נמצא לאחר כפרה קרב בעצמו שלמים וכן תמורתו וע"ז אומר ר' יודן בעי אף בתמורת אשם כן תמורת אשה קריבה ותמורת אשם אינה קריבה פי' דאם