נועם ירושלמי על מועד קפד

וע"ז אומר ר' זעירא אמר ימי הרגל ביניהן. וכמו שכתבתי תחילה שבכאן צריך לגרוס רבי זעירא אמר ימי הרגל ביניהן. ר' עקיבא אומר הי קדמיתא והוא נכנס לעזרה. והוא ט"ס ונתחלפו השורות וכצ"ל) ר' עקיבא אומר הי קדמיתא ואינו נכנס לעזרה. ורבנן אמרי חורי היא ואינו נכנס לעזרה (והוא ט"ס וצ"ל) ונכנס לעזרה (פי' דרבי זעירא אומר דימי הרגל ביניהן (פי' אפי' אם אירע ברגל) וכי תימא אם כן נתחייב בקרבנותיו מתחילת הרגל וכולן תשלומין דראשון וא"כ אפי' אם לא יראה הכהן ויטהר אותו צריך להביא קרבנותיו וע"ז אמר ר' זעירא דמ"מ אף שהוא מחויב בקרבנות מחמת שכולן תשלומין דראשון מ"מ הוא טמא ואינו יכול לכנוס לעזרה ואע"ג דמחויב לשלח קרבנותיו אף שאינו בר הבאה מחמת שכולן תשלומין דראשון מ"מ אינו יכול ליכנס לעזרה. וא"כ אינו יכול להתראות בעזרה ובפרט לפי שיטת הירושלמי דב' מצות הן וכמו דאמרינן בירושלמי בריש חגיגה הכא חייבין בראיה כו' ואמרינן בגמ' מתניתין בראית קרבן אבל בראית פנים אפי' קטן חייב וא"כ סובר דראית פנים הוי מצוה לחוד דבזה חייב אפי' טף דגמר ראיה ראיה מהקהל. וא"כ אע"פ שיוכל לקיים הבאת קרבן ע"י אחר אף דאין ראוי לבוא מחמת שהוא טמא אפ"ה כיון דכולן תשלומין דראשון חייב אפ"ה אינו יכול לקיים ראית פנים בעזרה וע"כ אפי' בתוך ימי הרגל נמי פליגי ר"מ וחכמים דר"מ סובר דרואין את הנגעים בתחילה להקל אבל לא להחמיר דהיינו בבהרת כגריס כו' ונולד לפסיון מחי' או שער לבן דר"מ סובר כחכמים דתראה בתחילה וא"כ נגע אחר הוא ע"כ מטהרו משום נגע הראשון ואינו מטמא משום נגע אחרון וחכמים סוברים כר' עקיבא דטמא משום דהוי נגע ראשון וע"כ הוא ממילא טמא

וא"כ ר' זעירא מפרש כמו ר' יוחנן אלא דהחילוק ביניהם דר' יוחנן מוקי לה בתחילת הרגל ור' זירא מוקי לה בימי הרגל מחמת שאע"פ שחייב בקרבנות מחמת תחילת הרגל דסבירא ליה דכולן תשלומין דראשון אפ"ה רואים את הנגעים בתחילה להקל אבל לא להחמיר משום לכנוס לעזרה דר' עקיבא אומר היא קדמיתא ואינו נכנס לעזרה (כצ"ל) ורבנן אמרי חורי היא ו נכנס לעזרה (כצ"ל) אבל גם ר' זירא סובר דפליגי ר"מ וחכמים בפלוגתא דרבנן ור"ע

ואח"ז צריך לגרוס ר' יוסי בשם רבי בון בשם רב אחא בין דיחידאי דהכא ובין רבנן דהכא מודו לרבנן דתמן להקל אבל לא להחמיר (פירוש דלא פליגי כלל בפלוגתא דר"ע ורבנן דתמן בשהלכה לה האום ברם הכא כשהלכו להם הסימנים והאום קיימת (פי' דהוי נגע אחר לכ"ע וע"כ ר' מאיר סובר דרואים את הנגעים להקל אבל לא להחמיר פי' לטהר מן הראשונה ולא לטמא משום אחרונה וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר והוא אע"פ שבודאי נגע אחר הוא עכ"ז לטהרו או לטמאו כתיב. וכיון שאתה נזקק לטהרו צריך לזקוק לטמא וע"כ אין רואים את הנגעים כלל ואין הטעם משום קרבנות אלא משום שמחת ז. הרגל משום שאם אתה מטמאו במועד מצערו

וע"ז מביא הברייתא אמר רבי נראין דברי ר"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט. וא"כ אין הטעם משום קרבנות אלא דפליגי בצוותא דעלמא ודצוותא דאשתו מר סבר צוותא דעלמא עדיפא ומר סבר צוותא דאשתו עדיפא

וע"ז פריך הא ר' עקיבא מטמא ומחליט ורבנן אמרי הראה בתחילה ומה ביניהן (פי' כיון דמשני ר' יוסי ברבי בון בשם ר' אחא דבין יחידאי דהכא כו' מודו לרבנן דתמן ופליגי בפלוגתא אחרינא וא"כ מסתמא רבנן דהתם ור' עקיבא נמי סברי כמו רבנן דהכא דלטהרו או לטמאו כתיב כיון דמשני דר"מ ורבנן דהכא לא פליגי בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן וכולהו מודו לרבנן דהתם. וא"כ ר"ע ורבנן מודו נמי לדברי חכמים דהכא דלטהרו או לטמאו כתיב וע"ז אומר מה ביניהן דליכא למימר דערב הרגל ביניהן דמסתמא ר"ע וחכמים דפליגי בבהרת כחכמים ס"ל דלטהרו או לטמאו כתיב. וא"כ אי איפשר לומר דפליגי בערב הרגל דלרבנן דאמרי דנגע אחרת היא ומטהרו מן הראשונה ואינו מטמא משום נגע השני' דזה אי אפשר דלטהרו או לטמאו כתיב וע"ז אומר הא ר"ע מטמא ומחליט ורבנן אמרי תיראה בתחילה ומה ביניהן וע"ז אומר שמואל אמר פריחה ביניהן רע"א הי קדמייתא כפורח מן הטמא טהור ורבנן אמרי חורי היא כפורח מן הטהור טמא ודו"ק: מי שהפך פרק

שני

(ה"ג) א"ר בא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור להשקל בליטרא והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחול המועד כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא לא כדי שיהיו מוכרין בזול והם מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושותין ופחזין

והנה הט"א האריך במגילה ודף כ"ב) אהא דאמרינן התם ת"ש זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית ציבור ותשעה באב קורין ג' ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד קורין ד' וכתבו התוס' וקשיא דהא אמרינן בחגיגה (דף יח) ר"ח יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשית מלאכה וי"ל דודאי מותר הוא בעשית מלאכה לאנשים אבל הנשים אסורות במלאכה לפי שלא פרקו נזמיהן במעשה העגל

וכתב הט"א דנראה לו דר"ח אסור בעשיית מלאכ' מדינא אפי' לזכרים בזמן שבהמ"ק הי' קיים מפני המוספין שקריבין בו שהן לכל ישראל והיינו טעמ' שהחמירו בע"פ אחר חצות בעשיית מלאכה יותר משאר ע"ש ועיו"ט כדאמרינן ברפ"ד דפסחים (ד' נ) וכמו דאיתא בירושלמי רפ"ד דפסחים (ה"א) מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב אבל אסרו מלעשות מלאכה בהן דתני להן כל אינש דיהוי עילוהי אעין ובכורים האומר הרי עלי עצים למזבח וגיזרים למערכה אסור בהספד ותענית ולעשות מלאכה בו ביום. א"ר יונה אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים לית כתיב אלא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אם יהיו כל ישראל בטילין והא כתיב ואספת דגנך מי אוסף להן את הדגן אלא שהתקינו נביאים הראשונים כ"ד משמרות על כל משמר ומשמר הי' עומד בירושלים של כהנים ושל נביאים ושל ישראלי' ועד כאן לא שמעינן מקרא דואספת דשרי בעשית מלאכה אלא מפני התמידין שקריבין בכל יום חס עליהן הכתוב דאל"כ מי אוסף להן את הדגן אבל מוספין שאין קריבין אלא לפרקים מר"ח לר"ח וממועד למועד דסגי לאסיפת דגן בשאר כל הימים לא חיסך ואסור בעשית מלאכה ביום הקרבתן לכל ישראל כו' ואע"ג דמשום פסח אינו אסור בעשית מלאכה ביום הקרבתן אלא מחצות אילך אבל קודם חצות מותר כמו דאמרינן בירושלמי (רפ"ד דפסחים שם) הרי פסח הרי קרבנן של כל ישראל ותלו אותו מנהג ח"ר אבהו שני' היא שאין הפסח קרב אלא משש שעות ולמעלה ר' אבהו בעי האומר הרי עלי משש שעות ולמעלה מותר לעשות מלאכה משש שעות ולמטן. א"ר יוסי פסח שהקריבו בשחרית אינו פסח עולה שהקריבה בשחרית עולה היא

וא"כ מוספין שזמן הקרבתן כל היום כדתנן ספ"ב דמגילה (ד' כ') כל היום כשר למוספין א"כ אסור במלאכה מחמת המוספין ולישנא דירושלמי הכי משמע דוקא תמיד דהתורה הוציאה מן הכלל הא שאר קרבן כיוצא בו כגון מוספין שהוא לכל ישראל אעפ"י שאינו מיוחד לבעליו כפסח דכללא הוא דאי כל כיוצא בו נמי שרי לא שייך לישנא דהוציאו מכללה כיון דכל כיוצא בו נמי שרי

אך שהט"א באבני מילואים וחגיגה (ד' י"ח) הביא מה שכתב ר"ת בחגיגה (ד' י"ח) הירושלמי דהכא (פ"ב דמוע"ק) כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלים ושותין ופחזין וא"כ מוכח דאינו אסור במלאכה אלא מדרבנן וכתב על זה הט"א דראי' גדולה היא לפי הירושלמי מ"מ כיון שהוכחנו מגמ' דידן שהוא מה"ת גמ' דידן עדיפא ובלא"ה הא מילתא נאמר בירושלמי בשם ר' אבא בר ממל שני דברים