נועם ירושלמי על מועד קפג

הנגעים להקל אבל לא להחמיר ואי טהור א"ל טהור ואי טמא שתיק וחכמים אומרים לטהרו או לטמאו כתיב דכי חזי לי' דטמא לא מצי למישתק ודילמא הוי טמא ונמצא שמצערו במועד. ולשיטת הירושלמי דהיינו ר' יוחנן ור' זעירא לא פליגי בהכי וע"כ אמר ר' יוחנן ערב הרגל ביניהן ופליגי בפלוגתא דר"ע וחכמים דהיינו בהרת ופסת כגריס ונולד לה מחי' או שער לבן דר"ע מטמא משום דהוי כנגע ראשון וחכמים אומרים רואין בתחילה ומטהרו מן הראשונה ומצד נגע השני' אינו אומר טמא. וע"כ סובר ר"מ דרואים את הנגעים להקל אבל לא להחמיר ואין הפי' שהוא על צד הספק דאם טהור אומר טהור ואי טמא שתיק אלא שהדין כך הוא שמטהרו מן הראשונה ואינו מטמא מחמת השני' וחכמים סוברים דהיא הנגע הראשונה ע"ז אומרים לא להקל ולא להחמיר

והא דקאמר ר' יוחנן דערב הרגל ביניהן (פי' דזה דווקא בערב הרגל שאם הוא טמא א"כ הוא פטור מעולת ראי' ושלמי חגיגה) ור' יוחנן אזיל לטעמי' דס"ל בחגיגה (ד' ט') דכולם תשלומין לראשון וכן בירושלמי (ריש חגיגה) אמר ר' אילא מפסח השני למד ר' יוחנן כמה דר"י אמר תמן פסח שני תשלומין דראשון כן אמר הכא כל ז' תשלומין דראשון ר' הושעי' אמר כל ז' חובה

וע"ז קאמר ר' יוחנן ערב הרגל ביניהן פי' שע"כ אומר ר"מ רואין את הנגעים בתחילה להקל אבל לא להחמיר דהיינו בפלוגת' דבהרת כו' וסובר כחכמים דאמרי תראה בתחילה דרבנן אמרי חורי הוא ואת פוטרו מן הראשונה וע"ז אתי דיחידאה דהכא כסתמא דתמן (פי' שאומרים דתראה בתחילה וע"כ סובר ר"מ דרואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר כחכמים דהתם דאמרי שהיא נגע אחרת ואת פוטרו מן הראשונה ואינו מטמא משום אחרונה דבכהן תלי מילתא וע"כ יוכל להביא קרבנותיו

וע"כ אמר ר' יוחנן דערב הרגל ביניהן דאם הוא טמא בערב הרגל שאינו יכול להביא קרבנותיו אח"כ משום שכולן תשלומין דראשון אבל אם אירע לו בתוך ימי הרגל ותחילה הי' טהור אין בזה נ"מ לפי מה שביארתי בספרי נחלת יהושע (ס' ה') על הא שכתבו התוס' בחגיגה (ד' ט') בד"ה כיון דלא חזי בראשון תו לא חזי בשני וצ"ע אם הי' פשוט בראשון וחיגר בשני מי אמרינן דחיובא רמיא עלי' בראשון ותו לא פקע מיני' אע"ג דהשתא לא חזי. או דילמא כיון דתשלומין זה לזה לר' אושעי' לא מיחייב ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא הוא לא מצי מייתי לי' הואיל ואינו בביאה לא הוי בהבאה וא"כ משמע מתוס' דזהו דווקא למ"ד כולן תשלומין זה לזה אבל למ"ד דכולן תשלומין דראשון צריך להביא אעפ"י שנעשה חיגר אח"כ. רק הט"א הוכיח דלשיטת הש"ס דילן אפי' למ"ד כולן תשלומין דראשון אפ"ה אינו חייב להביא מפני שהוא נעשה חיגר ואינו נעשה בר הבאה

והנה כבר הוכחתי מהירושלמי (דריש חגיגה ה' א') הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותה כו' וכתבתי שם דהירושלמי לטעמיה אזיל שסובר דלמאן דאמר תשלומין דראשון ע"כ אפי' נעשה חיגר אחר כך נמי צריך להביא

[וכן נראה לי לבאר בירושלמי (דריש חגיגה] אמר ר' אילא מפסח השני למד ר' יוחנן כמה דר' יוחנן אמר תמן פסח שני תשלומין דראשון כן הוא אמר הכא כל ז' תשלומין לראשון ר' הושעי' אומר כל ז' חובה מה נפק מביניהן גר שנתגייר בשאר הימים על דעתיה דחזקיה פטור על דעתיה דר' הושעי' חייב. אף בטמא כן נטמא בשאר הימים על דעתיה דחזקיה פטור על דעתיה דר"י ור' הושעי' חייב (פי' אף בטמא כן פי' שביום הראשון היה טהור ואח"כ נטמא בשאר הימים וצריך להגיה על דעתיה דחזקיה ור"י חייב על דעתיה דר' הושעיה פטור (פי' שלחזקיה ור' יוחנן שסוברים דכל שבעה תשלומין לראשון א"כ אם נטמא אח"כ אף שאינו בר הבאה אעפ"כ חייב על דעתיה דר' הושעי' פטור (כצ"ל) פירוש שסובר דכל ז' חובה דהיינו שכולן תשלומין זה לזה וע"כ כיון שאינו בר הבאה אח"כ פטור]:

גם ביארתי במ"א ששיטת הירושלמי דכל שהוא לתשלומין יש לתשלומין הדין כמו לעיקר וכמה שביארתי בכמה מקומות על הירושלמי דחגיגה (פ"ג ה"ד) דאיתא התם יום טבוח שחל להיות אחר השבת דר' יוחנן אמר של כל המשמרות (פי' דיהבינן להו הדין של הרגל דהעורות הוא של כל המשמרות ורשב"ל אמר של אותו המשמר (פי' דאין לתשלומין הדין של עיקר הרגל אע"ג שהוא לתשלומין וביארתי שם דלר' יוחנן כיון דיהבין לתשלומין כל הדין של הרגל וע"כ אם הי' טהור מתחילה אע"ג שאח"כ נעשה טמא אעפ"כ צריך להביא קרבנותיו מחמת שכולן תשלומין דראשון והי' תחילה בר הבאה

וא"כ לר' יוחנן כל הפלוגתא דר"מ וחכמים בבהרת היינו דווקא בתחילת הרגל שאם יהי' טמא לא יוכל להביא אח"כ הקרבנות של ראי' וחגיגה אבל בתוך ימי הרגל כיון שכבר נתחייב א"כ צריך להביא אח"כ ואע"ג שהוא אינו בר הבאה ואינו יכול לכנוס לעזרה אעפ"כ יכול להביא קרבנותיו

אך לכאורה אעפ"י שנטמא בתוך ימי הרגל לדברי חכמים שאומרים תראה בתחילה צריך לראות ולטהרו מן הראשונה ולא לטמאו מפני השני' בכדי שיוכל לאכול שלמי שמחה דההלל והשמחה שמונה אך כבר האריך בזה הט"א בתשובה (ס' ס"ה) דבשאר מיני שמחות נמי יוכל לצאת מן התורה והביא ראי' מהא דאמרינן בפסחים (ד' פ') איתמר היו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים אמר רב מטמאין א' מהם בשרץ ועולא אמר משלחין אחד מהם לדרך רחוקה ויטמאנו בשרץ קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויטמאוהו במת מדחהו אתה מחגיגתו השתא נמי מדחהו אתה מפסחו איפשר דעביד בשני במת נמי איפשר דעביד בז' דה"ל ח' שלו קסבר עולא כולן תשלומין דראשון דחזי בראשון חזי בכולהו וכל היכא דלא חזי בראשון לא חזי לכולן וכתב הט"א ואיכא למידק מנא לי' למימר דקסבר כולן תשלומין לראשון דילמא ס"ל כולן תשלומין זה לזה ואע"ג דלא חזי בראשון חזי בכולהו ודקאמר יטמאנו במת הוא משום דא"כ אתה מדחהו משלמי שמחה כל ששת ימי הפסח ואי איפשר לו לקיים מ"ע של ושמחת בחגך אלא ע"כ מצות עשה של ושמחת איפשר לקיים בכל מיני שמחות מן התורה כו' עיי"ש

[וכן נראה לי מהירושלמי (דפ"ק דר"ה ה"א) אמר ר' יוסי בר' בון כל שבעה אין אומרים לו הבא מכאן ואילך אומרים לו הבא (פי' שהמצורע לאחר יום שביעי אומרים לו הבא מתניתין פליגא על ר' יוסי בר' בון כולהם מתכוונים ומביאין קרבנותיהם ברגל (פי' דמתכוונים להביא קרבנותיהם ברגל) (והנה זה הברייתא הובא בש"ס דילן במוע"ק (ד' י"ז) ושם איתא כל אלו שאמרו מותרים בשלא היה להם פנאי אבל היה להם פנאי אסורין נזיר ומצורע אעפ"י שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם אבל בירושלמי איתא דכולהם מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל אלמא דיכול להביא אפי' אחר יום השביעי נמי. ופריך ניחא נזיר מצורע לא מחוסר כיפורים הוא והא תנינן ההלל והשמחה שמונה פי' וא"כ בלאו"ה איך משהין ומביאין קרבנותיהם ברגל והא תנן ההלל והשמחה שמונה א"כ הם מבטלים ממצות שמחה והא דלא פריך מראי' וחגיגה איפשר לומר דדילמא סובר הברייתא דכולן תשלומין זה לזה וכר' הושעי' דאמר כל ז' חובה או כיון דמחוסר כיפורים יכול להביא ביום הראשון קרבנותיו ולהביא קרבנות ראי' וחגיגה והא דאינו מביא הוא מחמת שהוא רגל וא"כ הוי כמו שמעוכב מחמת היום וכל שהוא מעוכב מחמת היום יש לו תשלומין כמו שכתבו התוס' בחגיגה (ד' ב') אמר ר' חנני' בריה דרב הלל לא כבר איתותבת תמן ואמר ר' יוסי קיימא ר' אבדימא נחותא בכהנים ובשעיר אוף הכא בכהנים בשעיר וכמו דאמרינן בפסחים (ד' ע') משמחו בשעירי הרגלים]

וא"כ משלמי שמחה שאינו יכול להקריב לא איכפת לן דהא יכול לשמוח בשאר שמחות בבשר וביין וכן נתקיים מצות שמחה בכהנים ובשעיר. וא"כ הא דתנן רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחילה להקל אבל לא להחמיר וכמו דמוקי ר' יוחנן דפליגי בבהרת בנולד לו פסיון או שער לבן דרבי מאיר ס"ל כחכמים דנגע אחרת היא ועל כן מטהרו מן הראשונה ואינו מטמא משום נגע אחרון וע"כ יכול להביא קרבנותיו וע"כ מוקי ר' יוחנן בתחילת הרגל דאם הוא טמא בתחילת הרגל אז יתבטל מקרבנותיו ראיה וחגיגה אבל בתוך ימי הרגל לא פליגי ר"מ דרואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר דכיון דכבר נתחייב בתחילת הרגל תו לא פקע וכמו שכתבו התוס' בחגיגה ולרבי יוחנן דאמר כולן תשלומין דראשון בודאי חייב ואף לפי מה שכתב הט"א והוכיח משיטת הש"ס דילן דפטור אבל לשיטת הירושלמי כבר הוכחתי דחייב ע"כ מוקי ר' יוחנן הא דאמר ר"מ רואין את הנגעים בתחילה להקל אבל לא להחמיר בתחילת הרגל: