נועם ירושלמי על מועד קעו

רגל בפני עצמו ובזה יתיישב מה שהאריכו התוס' ביומא (ד' ג) על הא דקאמר ואפי' למ"ד שמיני רגל בפני עצמו הוא הני מיני לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא. האריכו בזה מה שאמר רגל בפני עצמו לענין מאי הוא רגל בפני עצמו ולפי מה שביארתי איפשר לומר כמו דאמר בירושלמי שהוא רגל בפני עצמו היינו אפי' אם היה חיגר בראשון ונתפשט בשני והא דקאמר אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא היינו אם לא הביא בראשון אפי' לא הביאו מחמת שהוא חיגר נמי חייב אך שאין לשון הגמ' משמע כן אבל בירושלמי יש לפרש כמו

שביארתי

[ובזה יתבאר הא דאיתא בירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) אמר ר' יוסי בר' בון כל שבעה אין אומרים לו הבא מכאן ואילך אומרים לו הבא (פי' שצריך המצורע להביא קרבנותיו) מתניתא פליגא על ר' יוסי בר' בון כולהם מתכוונים ומביאין קרבנותיהם ברגל וא"כ משמע שא"צ להקריב קרבנותיו מיד ופריך ניחא נזיר (פי' בנזיר ניחא שמתכוין ומביא קרבנותיו ברגל) מצורע ולא מחוסר כיפורים הוא והא תנינן ההלל והשמחה שמונה כו' אמר ר' יוסי קיימה ר' אבדימא נחותא בכהנים ובשעיר והקשיתי בספרי נועם ירושלמי דאי אמרינן כולן תשלומין דראשון א"כ קשה דאיך מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל הא פטור מראי' וחגיגה כיון דהוי טמא ביום ראשון (ובספרי נ"י תרצתי דכיון דיכול להביא קרבנותיו וא"כ מתחייב בראי' וחגיגה אלא דאינו יכול להקריב קרבנותיו ביו"ט א"כ העיכוב הוא מחמת היום וכל שהוא מעוכב מחמת היום יש לו תשלומין וכמו שכתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב') אבל אעפ"כ איכא למימר דמ"מ כיון שלא הקריב קרבנותיו א"כ ה"ל מחוסר כיפורים והוי טמא א"כ איך יש לו תשלומין דראשון). אבל לפי מה שביארתי כעת דלר' יוחנן דאמר כולן תשלומין דראשון הוי שמיני רגל בפני עצמו ויכול להביא קרבנותיו בשמיני ולר' הושעי' דאמר כל שבעה חובה א"כ יכול להקריב כל שבעה וא"כ איפשר דמיירי ברגל של סוכות וע"כ פריך מהא דתנן ההלל והשמחה שמונה דא"כ מבטל מצות שמחה ומשני בכהנים ובשעיר] ודו"ק: אין דורשין פרק

שני

(ה"ג) ב"ש אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות וב"ה אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן ב"ש אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה וב"ה אומרים לא הותרה סמיכה שלא כדרכה איזו היא סמיכה שלא כדרכה מאתמול. א"ר זעירא כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא שלמי נדבה שסמך עליהם מאתמול יצא מה פליגין בשלמי חגיגה בית שמאי עבדין לון כשלמי נדבה ובית הלל עבדין לון כאשם מצורע א"ר יוסי הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא עבר זמנו נעשה כשלמי חגיגה והנה הק"ע פירש הכל מודים באשם מצורע אע"ג שאינו בא לכפר אלא להכשיר וכ"ש בשאר אשמות שאם סמך עליו מאתמול נא יצא דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה (והיה לו להביא מהא דאמרינן בזבחים (ד' ל"ג) אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כו')

וגם צריך לבאר החילוק שבין שלמי חובה לשלמי נדבה ע"כ נראה לי שהירושל' סובר דאינו צריך תיכף לסמיכה שחיטה באותו יום שחיי' להבי' אלא דאם הביא מאתמול לא הוי תיכף לסמיכ' שחיטה כיון דעדיין לא מטא זמנו להקריב. ע"ז אומר כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא (פי' דהא עדיין לא מטא זמנו להקריב ע"כ לא הוי סמיכה) ושלמי נדבה שסמך עליו מאתמול יצא (הוא משום דהא יכול להקריב מאתמול ע"כ הוי סמיכה) ואע"ג דאינה תיכף ממש אעפ"כ הוי סמיכה כדרכה והא דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה ממש זהו רק למצוה מן המובחר כמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דברכות) שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה כו' תיכף לסמיכה שחיטה וסמך ושחט כו' א"ר יוסי ב"ר בון כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן. איפשר שזהו למצוה מן המובחר אבל מ"מ אם הקריב ביום הקרבן קרבן ע"כ הוי תיכף לסמיכה שחיטה] וע"ז אומר הכל מודים באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא (פי' אע"פ דמ"מ אינו יכול לקיי' תיכף לסמיכה שחיטה דהא אינו יכול להכניס ידיו לבהונות אעפ"כ אם סמך עליו מאתמול לא יצא) או איפשר שסובר דביאה במקצת לא שמה ביאה ויכול להכניס ידיו לבהונות וזה גופא קמל"ן דלא נימא דתיכף לסמיכה שחיטה ליהא כלל באשם מצורע ע"ז אומר דישנו תיכף לסמיכה שחיטה דביאה במקצת לא שמה ביאה או שאמר דאפי' גבי אשם מצורע אעפ"י שהוא להכשיר אעפ"כ בעי תיכף לסמיכה שחיטה ואם סמך עליו מאתמול לא יצא

וע"ז אומר מה פליגין בשלמי חגיגה ב"ש עבדין לון כשלמי נדבה (דהא באמת הוי שלמים והי' יכול להקריבן מאתמול לשלמים ע"כ הי' סמיכה מה שסומך מאתמול) וב"ה עבדי לון כאשם מצורע דהא לשלמי חגיגה אינו יכול להביא מאתמול ואם שחטן מאתמול מעיו"ט אינו יוצא בה לא משום שמחה ולא משום חגיגה וכמו דאיתא בפסחים (ד' ע') אמר עולא אמר ר"א שלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה כו' וכתבו התוס' דנראה לר"י דאפי' הקדישם מתחילה ושחטן לשם חגיגת ט"ו איירי דאי לשם שלמים דעלמא כו' וכן בירושלמי (פ"ק דחגיגה ה"ד) שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל. וע"כ אם סמך עליהם מעיו"ט לא הוי סמיכה. וע"כ אומר ב"ה עבדי לון כאשם מצורע וע"כ אם סמך עליהם מאתמול הוי סמיכה שלא כדרכה

וע"ז אמר ר' יוסי הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא בזמנו עבר זמנו נעשה כשלמי נדבה (פי' כיון דעבר זמנו א"כ מטא זמנו וע"כ יצא כמו בשלמי נדבה

עוד שם בירושלמי א"ר יוסי ב"ר בון רשב"ל הוה עבר קמי סדרא ושמע קלהון קריי הדין פסוקא ויזבחו לד' זבחים ויעלו עולות למחרת היום ההוא אמר מאן דמפסיק לי' כב"ש (פי' מאן דמפסיק לי' בין זבחים לויעלו לומר שזבחים הקריבו בו ביום והעולות למחר והוא כב"ש דסברי דמביאין שלמים אבל לא עולות ביו"ט והאי יומא יו"ט הי') מאן דקרא כולה כב"ה (יפי' הק"ע מאן דקרא כולה כב"ה פי' סובר אף כב"ה דאי כב"ש) ניחח עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באין כב"ש (פי' וא"כ אף לב"ש קשה) וע"ז אומר אמר ר' יוסי ב"ר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל חוגגין והקריבו למחר

[והנה המ"ל ברמב"ם (ה' אבל פ"ג ה"ט) כתב ובעיקר דברי ר"י שאמר לפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננין והקריבו למחר. אני תמיה דאם כונתם היא מההיא דאמרינן (פ' אלמנה ניזונית) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב הרמב"ם נשיא שמת הכל מטמאין עליו אפי' כהנים כו' אם הדבר כן תיפוק ליה שהכל היו טמאי מת וא"כ איך הקריבו למחר הא בעי הזאה ג' ושבעה וכ"ת דלמחרת לאו דוקא אלא הכוונה הוא ביום ז' לאחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ואכלו אותם לערב גם זה לא יתכן שהרי התוס' (פ' תמיד נשחט) עלה דההיא אמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן הקשו דטמא איך משלח והא בעי סמיכה כו' ותירצו דמיירי בעופות וא"כ אף ביום הז' לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו וכ"ת דעולות אלו היו עופות כו' וכתב ע"ז השעה"מ והנה מה שהקשה הרב מדברי התוס' (פ' תמיד נשחט) נראה דלא קשה מידי שהרי התוס' בגיטין (ד' כ"ח) כתבו דדוקא היכא דיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנה הוא בעצמו אין לו לעשות בלא סמיכה אמנם היכא שאין תקנה אחרת ואיתניי קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה טוב להקריבו בלא סמיכה כו' גם מה שכתב וכ"ת דשלמים אלו היו באין ממעשר בהמה דלא בעי סמיכה גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי משמע דבעי לאוקמי קרא כב"ש ולב"ש אף שלמי חגיגה אינם בא מן המעשר כדאיתא פ"ק דחגיגה (דף ז') כו'

וכתב ע"ז השעה"מ דלא קשיא מידי שהרי ב"ש ס"ל דשלמי חגיגה אינם טעונים סמיכה כו' אף לר"י דס"ל התם דלא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמיכה עצמה שצריך אלא על תיכף לסמיכה שחיטה דב"ש ס"ל דלא בעי תיכף לסמיכה שחיט' וב"ה ס"ל דבעינן תיכף לסמיכ' שחיט' וא"כ לב"ש דס"ל דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה א"כ איפשר להיות סמיכה בטמאים דסמיך לה מאבראי וכמו דאמרינן בהדיא בזבחים (ד' ל"ב) אמר רב אדא בר אהבה סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה מדרבנן מיתיבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאים נמי כו' דסמיך מאבראי כו'

ומשמע מדבריו דלב"ה איפשר לומר דהביאו ממעשר בהמה דלא בעי סמיכה כמו שכתב המ"ל ולב"ש כיון דסברי דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה א"כ איפשר דסמיך מאבראי אך לפי מה שביארתי תחילה שיטת הירושלמי דב"ש אומרים הוסרה סמיכה שלא כדרכה וב"ה אומרים לא הותרה סמיכה שלא כדרכה ואמר ר' זעירא כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא כו' וביארתי דהא דבעינן מן הדין תיכף לסמיכה שחיט' היינו שיהי' באותו היו' שראוי להקריב והא דפליגי היינו רק בשלמי דב"ש סברי דשלמים מאתמול הוי נמי זמן שלמים דהא יכול להקריב שלמים וב"ה סברי דמ"מ שלמי חגיגה לא היה יכול לשחוט מאתמול משום דבעינן שיהיה בשעה שראוי להקריב ושלמים ששחטן מעיו"ט אינו משום חגיגה וע"כ לא הוי סמיכה כדרכה וא"כ לשיטת הירושלמי כיון שסומך ביום שמביא קרבן